חסיד ואשתו

מן המופלאים שבין חכמי אשכנז בימי הביניים היה רבי אלעזר מוורמס, איש הלכה, הוגה דעות, פייטן ומיסטיקן. מאחורי המורשת הספרותית הענפה מסתתרת טרגדיה אישית נוראה שממנה עולה דמותה של דולצא, מופת של רבנית, ואולי אף צלו של גולם

בכ"ב בכסלו תתקנ"ז (1196), בזמן שעסק - כפי שכתב לאחר מכן בזיכרונותיו בנימה אירונית משהו - בפרשת "וישב יעקב לבטח", פרצו שני רוצחים לביתו של רבי אלעזר מוורמס ורצחו את אשתו דולצא, את בתו הגדולה בלט בת ה-13 ואת בתו הקטנה חנה. אותו ואת בנו יעקב פצעו פצעים קשים:

לאחר שפירשתי אני אלעזר הקטון והעלוב את פרשת 'וישב יעקב' לבטח והייתי יושב על שולחני, באו עלינו שניים מסומנים [=נוצרים] והוציאו חרבם והכו אשתי החסידה מרת דולצא, ובתי בלט הגדולה בקעו ראשה, ובתי חנה בקעו בראשה ומתו. ופצעו בני יעקב מגובה ראשו עד חצי לחיו ברקתו. ופצעו בראשי ובידי, בשמאלי, ופצעו תלמידי ומלמד שלי. ומיד עמדה [אשתי] החסידה ויצאה מבית החורף וצעקה שהרגו אותנו. ויצאו המתועבים והכוה בראשה עד הגרוגרת ובכתף, ומן הכתף עד החגורה וברוחב כל הגב ובפנים, ונפלה הצדקת מתה. ואני סגרתי הפתח וצעקנו עד שבא לנו עזר ממרום. וצעקתי על החסידה לבקש נקמה וכן עשו. גם לאחר שבוע תפסו הרוצח שהרגה והרג שתי בנותיי ופצעני ובני והרגוהו. ונשארתי בחוסר כל ובעוני גדול ובייסורים גדולים ('שירת הרוקח - פיוטי רבי אלעזר מוורמייזא', מהדיר יצחק מיזליש, עמ' 226).

רבי אלעזר מתאר את אשתו כמי ששימשה דמות אקטיבית מאוד בטרגדיה זו. נראה שהיא נרצחה לאחר שניסתה להגן על בעלה ויצאה מן הבית על מנת להזעיק עזרה. לא רק במותה, אלא אף בחייה מילאה תפקיד מרכזי במשפחתה ובפרנסתה:

וקודם הריגתה קנתה קלפים לכתוב ספרים. והיא הייתה מפרנסת אותי ובני ובנותיי מכסף אחרים. ובעוונותיי הגדולים נהרגה היא ובנותיי. נאמן עליי הדיין, כי היא הייתה טורחת שאלמוד אני ובני. ואוי לי עליהן. כמה דמים נשפכו, והיא גוססת לעיניי. המקום יראנו נקמתן וירחם על נשמתן, וירחם על פלֵטה הנשארת ועל בני ועל כל ישראל עמו, אמן (שם).

אשת חיל מי ימצא

דמותה המיוחדת של דולצא עולה מן הקינה הארוכה שכתב עליה רבי אלעזר, שהיא למעשה פיוט הבנוי במתכונת של 'אשת חיל' ומפרט את מעשיה. אף אם חיי דולצא אינם משקפים את חיי כל אישה בקהילה האשכנזית, הם חושפים יותר מטפח מאורח חייהן.

אשת חיל עטרת בעלה בת נדיבים
אישה יראת השם המהללת במעשיה הטובים.
בטח בה לב בעלה האכילתו הלבישתו בכבוד
לישב עם זקני ארץ תורה ומעשים לזבוד.
גמלתו טוב ולא רע כל ימי היותו עמה
עשתה לו ספרים מעמלה ושמה נעימה.
דרשה צמר לבן לציצית טוותה בחפץ כפיה
זממה לעשות מצוות ויהללוה כל צופיה (שם, עמ' 227).

המעמד האקטיבי שתפסה דולצא בחיי בעלה בולט לעין. כפי הנראה היא זו שהייתה המפרנסת במשפחה. היא עסקה במסחר ואף פרנסה את הנערים:

הייתה כאניות סוחר להאכיל בעלה לעסוק בתורה
ראוה בנות ויאשרוה כי טוב סחרה.
ותיתן טרף לביתה ולחם לנערים
הן כפיה תמכו פלך לטוות חוטים לספרים.
זריזה בכל טוותה לתפילין ולמגילות ולספרים גידים
קלה כצבי לבשל לבחורים לעשות רצון התלמידים.
... ידיה תפרו בגדי תלמידים וספרים קרועים (שם, עמ' 228-227).

מי הם הנערים הללו? בתקופת רבי אלעזר הישיבות באשכנז היו קטנות בהרבה מאלה שבזמננו והן לא נתמכו על ידי אנשים אמידים. ראש הישיבה עצמו הוא זה שאירח את התלמידים בביתו. הנערים בביתו של רבי אלעזר היו אפוא תלמידיו, אלא שלא הוא זה שדאג לפרנסתם אלא אשתו דולצא שאף תפרה את בגדיהם.

דולצא לא הייתה רק המפרנסת. כנשים אחרות באשכנז של ימי הביניים היה לה חלק אף בחיים הרוחניים, והיא הקפידה להתפלל השכם והערב:

משוררת זמירות ותפילה ומדברת תחנונים
ודווי בכל יום לנשמת כל חי וכל מאמינים.
נואמת פיטום הקטורת ועשרת הדברים
בכל המדינות לימדה נשים ומנעמת זמרים.
סדרי תפילה בבוקר ובערב סודרת
ולבית הכנסת מקדמת ומאחרת (שם, עמ' 229-228).

היא לא רק הקפידה להתפלל במה שהיה מקובל לכנות בימי הביניים 'בית הכנסת של נשים', אלא אף נטלה תפקיד אקטיבי ולימדה נשים תפילות ופיוטים. "מנעמת זמרים" עשוי ללמד שהיא אף שימשה חזנית באותו בית כנסת של נשים.

אקטיבית, לא פמיניסטית

אולם דולצא לא האמינה כנראה בפמיניזם מודרני. היא מצטיירת בקינת בעלה כאשת מעשה רבת פעלים ויראת שמים. לא כאינטלקטואלית בת תחרות לרבי אלעזר, אלא כאישיות משלימה לדמותו הרוחנית של בעלה. צדקותה התבטאה בביקור חולים ובקבורת מתים. רבי אלעזר מתפעל מדמותה של אשתו המשכילה המסוגלת להכריע בענייני איסור והיתר בעצמה, אבל יושבת בפינתה בבית הכנסת לשמוע את דרשתו בשבת.

פיה פתחה בחכמה איסור והתר יודעת
את יום השבת יושבת דרשת בעלה שומעת
... שמחה לעשות רצון בעלה ולא הכעיסתו מעולם
נעימה מעשיה יזכור לה צור העולם.
תצורר נפשה בצרור החיים להתעדן
תנו לה מפרי מעשיה בגן עדן (שם, עמ' 230-229).

בקינתו מצרף רבי אלעזר דברי קינה על בנותיו. על בלט הוא כותב:

למדה כל התפילות והזמירות מאמה
צנועה וחסידה ונעימה וחכמה.
עשתה מעשה אמה יפה הבתולה
מצעת מיטתי וחולצת מנעליי בכל לילה.
זריזה בבית בלט ומדברת רק אמת
עובדת בוראה וטווה ותופרת ומרקמת (שם, עמ' 230).

אהבתו הפשוטה לבתו הקטנה חנה בוקעת מן השורות הספורות שהקדיש גם לה:

חנה בתי הקטנה
קראה קריאת שמע בכל יום פרשה ראשונה.
בת שנים שש הייתה וטווה ותופרת
ומרקמת ומשעשעת אותי ומזמרת (שם, עמ' 231).

רבי אלעזר מסיים את קינתו בצידוק הדין:

נאמן עליי הדיין אשר דנני
בחטאתי ובפשעי הכניעני
לך ה' הצדקה ולי בושת הפנים
ה' הצדיק ולי העוונות והזדונים.
לך אברך בכל מידה שיר אחווה
לך אכרע ואשתחווה (שם, עמ' 232).

חסיד בן חסיד

בעל הייסורים הגדול רבי אלעזר מוורמס - או כפי שכונה בשעתו רבי אלעזר מגרמייזא (וורמייזא היה כינויה של העיר וורמס בגרמניה בימי הביניים) - היה מן המופלאים שבין חכמי אשכנז בימי הביניים. איש הלכה, הוגה, פייטן ואיש חכמת הנסתר. הוא נולד בסביבות 1165 במיינץ לאביו ורבו רבי יהודה בר קלונימוס, בן למשפחת קלונימוס רבת היחס ומגדולי החכמים באשכנז. בצעירותו למד במיינץ אצל אביו ואצל רבי משה הכהן, ומאוחר יותר נדד בין מרכזי התורה בגרמניה ובצפון צרפת.

רבותיו היו מראשוני בעלי המוסר; תחילה למד אצל רבי אליעזר ממיץ מחבר 'ספר יראים', ואחר כך אצל רבו המובהק רבי יהודה ברבי קלונימוס ברבי מאיר משפייר (שפיירא), מחבר הספר 'יחוסי תנאים ואמוראים', שכנראה לא היה קרוב משפחתו. אבל הקשר האמיץ ביותר נקשר בזמן שהותו בשפייר, שם למד את תורת הסוד מרבי יהודה החסיד, בן דודו של אביו. קשר זה נמשך גם לאחר שרבי יהודה עבר לריגנשבורג. רבי אלעזר ביקר אותו שם ב- 1217, שנת פטירתו של רבי יהודה. הוא לא בא אל רבי יהודה החסיד בידיים ריקות. בכתביו הוא משווה בין תורת הסוד של רבי יהודה החסיד לזו של אביו, רבי יהודה ברבי קלונימוס.

רבי אלעזר היה איש רב פעלים והעמיד תלמידים רבים, שהמפורסם שבהם היה רבי יצחק מווינה מחבר הספר 'אור זרוע'. רבי אלעזר היה מהחותמים על תקנות קהילות שו"ם (שפירא, וורמייזא ומגנצא). חרף נדודיו, מקום מושבו העיקרי היה וורמס ושם נקבר. מועד פטירתו המדויק אינו ידוע, אך לדעת אפרים אלימלך אורבך נפטר לא יאוחר משנת 1234. מבנה בית מדרשו שרד בוורמס עד לפני השואה, ושחזורו מוצג עד היום בטעות כבית המדרש של רש"י.

תשובה וסגפנות

רבי אלעזר נודע בעיקר בדרישותיו הקיצוניות מהחוזרים בתשובה - מונח רחב בהרבה משימושו בימינו, הכולל, כפי שמעידים דבריו בסיום הקינה, גם ראש ישיבה בעל שיעור קומה כמותו. יש שיבקשו לראות קשר בין הטרגדיה שפקדה אותו לבין הדגש הרב שנמצא בכתביו על חזרה בתשובה דרך סגפנות הגוף, אבל הוא הִרבה לכתוב גם בתחומי ההלכה ותורת הסוד. המפורסם בספריו הוא 'ספר הרֹקח' - ספר הלכתי הכולל פסקי הלכות ומנהגים וטעמיהם, המסכם במידה רבה את ההלכה האשכנזית בתקופתו. הספר מכיל דיונים הלכתיים בצירוף מסקנות, ויש בו קטעי מוסר ואף גימטריאות רבות.

רבי אלעזר ממליץ לחוזר בתשובה על תשובת המשקל:

יש לו לשקול צערו כנגד הנאתו שנהנה בה, ושנה שלמה אסור לאכול בשר ולשתות יין לבד משבתות וימים טובים ופורים, ולא יאכל לחם חם ולא ירחץ כי אם בימים טובים מעט. ולא ילך לראות בשום שחוק, כי אם ילך לנישואין בשעת הברכה. ולא יעדן עצמו בשום דבר, וילקה בכל יום, וישכב על דף אחד בלא כר, כי אם בשבת וימים טובים על תבן או על קש וכר בראשו. ויסיר רוח הבהמיות שבו חומר התאווה. וחיי צער יחיה ושק על בשרו, ולא ידבר מעניין התאווה חשקים ונישוקים ומשמושים ומיני אהבות וחשק או חמודים (ספר הרקח, הלכות תשובה, סימן י').

רבי אלעזר עצמו מגדיר את החסידות כהליכה לפנים משורת הדין, אולם ספר הרקח אינו ספר מחמיר דווקא. בהקבלה למשנה תורה של הרמב"ם, וכנראה בהשראתו, פותח רבי אלעזר בהלכות חסידות ובהלכות תשובה, שבהן הוא דן באהבת ה', ביראתו, בענווה ובחסידות. רק אחר כך הוא נפנה לדון בדיני שבת וימים טובים ובהלכות כשרות. אולם גם אם מבחינת הנושאים למד רבי אלעזר מן הרמב"ם, די בקריאת שורות ספורות כדי להבחין שמדובר באסכולה שונה בתכלית. הרמב"ם ממליץ להשכיל ולחקור בחכמת ה', ואילו רבי אלעזר ממליץ בהקדמה לספר על צניעות אינטלקטואלית: "אל תהרהר אחרי הבורא; אל תאמר מה היה, אל תדרוש במופלא ממך ואל תחקור במכוסה ממך; אל ימהר לבך לחשוב".

המלצתו העיקרית היא לנהוג באופן מוסרי ולדרוש חסד, אבל בעיקר בבחינת 'סור מרע':

אל תריב עם אדם; אל תוכח לץ פן ישנאך; אל תאשר בדרך רעים; אל תשב במושב לצים, אל תלך בדרך אִתם ... אל תתחר במרעים; אל תרף משמוע מוסר; אל תהנה אם יכבדוך; אל תבקש גדולה וכבוד; אל תט ימין ושמאל; אל תחמוד יופי אישה, אל ישט אל דרכיה, לבך אל תקחך במתק דבריה ... אל תסגור דלתותיך מן הצדקה; אל תונה עני ואביון (שם).

תפיסתו את מקום החסיד בחברה מקבילה לדברים שכתב רבי יהודה החסיד. מדבריו נראה שלא תמיד זכו חסידי אשכנז לכבוד רב על חסידותם בקהילה היהודית:

ראשית חכמה יראת ה'. כי מתחילה כשהוא מושך לבו לחסידות קשה לו כמוות - מפני שמלעיגין עליו ומביישין אותו ודמו נשפך, ויש לו לשמוע חרפתו ואינו משיב ואינו נוטר, כי חסיד אני נאום ה', לא אטור לעולם. ולאחר שאחז מעשיו והוכשר, אם היו נותנים לו כמה זקוקים [מטבע זהב [האם לא מטבע כסף, כמו בכתובה?] בעל ערך של כ-130 דולר [מניין הסכום הזה?]] לא היה מניח חסידותיו מפני הבושת (הלכות חסידות, שורש ראש החסידות, עמ' י).

סודות והיכלות

רבי אלעזר עסק בהרחבה גם בקבלה. תורת הסוד שלו ענפה ורבת פרטים. היא עוסקת בדיונים רבים בשמותיו של הקדוש ברוך הוא ובשמות המלאכים. מסורת רבי אלעזר ורבותיו נסמכה על ספרות ההיכלות ויש בה צדדים אזוטריים רבים שקשה להבינם. לתורתו גם פנים פיוטיים מעניינים. כדאי לעיין למשל בהמלצתו לעוסק בשמות ה':

וטרם ילמד הרב אל תלמידו ירחצו במים ויטבלו במ' סאה, וילבשו בגדים לבנים, ויתענו אותו יום שילמדוהו, ויעמדו במים עד קרסולם, ויפתח הרב פיו באימה ויאמר ברוך אתה ה' א-לוהינו מלך העולם. ה' א-לוהי ישראל אתה אחד ושמך אחד ותצוונו להעלים שמך הגדול כי נורא שמך ... קול ה' על המים ברוך אתה ה' המגלה סודו ליראיו חכם הרזים ה'. ויתנו הרב ותלמידיו עיניהם במים ויאמרו: נשאו נהרות ה' נשאו נהרות קולם ... ואחר כן ילכו להם אצל מים או בבית הכנסת או בבית המדרש ויהיה להם מים בכלי טהור. ויאמר הרב: ברוך אתה ה' א-לוהינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו והבדילנו מכל האומות וגילה לנו את מסתריו (ספר השם, עמ' א).

יצירתו של רבי אלעזר אינה דומה בשום פנים ואופן לספר הזוהר ואין בה תיאורים אפיים רבי דמיון כפי שיש בזוהר. יש בה תיאורים מיסטיים והמלצות על גבול המאגיה. כך למשל מורה רבי אלעזר למזכיר את השם המפורש:

תביא קרקע בתולה שלא נחרש מעולם ולא עובד, כמו מן ההר או מן היער, ותפזר בכל מדרשך או במקום טהרה. ותרחוץ ותטבול ותשנה בגדיך ותזכירו באימה. אם על החולה תזכירהו ג' ימים בכל בוקר ג' פעמים והוא מתרפא. ואם תאמר אותו על אותו החולה אמור תחילה: משביע אני עליך השם הגדול הנכבד והנורא שתביא אסותא מן שמיא להדא פלוני בן פלוני ... תבער ממנו כל רוח ושד (שם, עמ' כו).

במקום אחר הוא מתאר את יכולותיהם של מיסטיקנים לדעת את המתרחש בעולמות עליונים:

כל דמות שעתיד להיות ברא והיו לפניו. ושם לפני הכיסא כל ענייני דמויות של כל אדם ... ובזה רואין כל המלאכים והשדים והנשמות, לפי מה שעושין לדמות מזלו, בזה יודעים מה יעשה האדם התחתון ... לכך אל תתמה על שרי בוהן ושרי כוס [ישויות מיסטיות המתגלות כנראה על הבוהן או על כוס] שרואים דמות הגנב ... אף דמות מי שכבר מת (חכמת הנפש, עמ' קט).

אגדות רבות נקשרו ברבי אלעזר מוורמס, שהיה מחבר הספרים הגדול של חסידות אשכנז. המעניינת מכולן היא זו המייחסת לו יצירת גולם - מיתוס שנקשר מאוחר יותר למהר"ל מפראג בסגה הספרותית של ברטולד אוארבך 'שפינוזה' מ- 1837. ייחוס גולם לרבי אלעזר נתלה בהוראות המפורטות שלו ליצירת גולם בפירושו לספר יצירה. לדברי משה אידל רבי אלעזר אכן תפס את התורה של צירופי האותיות כפרקטיקה מיסטית של ממש ('קבלה, היבטים חדשים', עמ' 116).

רבי אלעזר היה אישיות רבת אנפין. הוא מסמל באופן בולט את יהדות אשכנז בימי הביניים, לא רק בעושרה הרוחני אלא אף בסאת הייסורים שהייתה מנת חלקה. לימוד תולדותיו של רבי אלעזר מוורמס מעניק נופך חשוב לזיכרון זה.

מקורות לעיון:

רבי אלעזר מוורמס, 'ספר הרקח', ירושלים תשכ"ז; רבי אלעזר מוורמס, 'סודי רזיי', ירושלים תשס"ד; אברהם גרוסמן, 'חכמי אשכנז הראשונים', ירושלים 1981; Guido Kisch, The Jews in Medieval Germany, New York, 1970.