עץ ארז ואזוב ושני תולעת

כך מטהרים את המצורע: 'וצוה הכהן ולקח למטהר שתי צפורים חיות טהרות ועץ ארז ושני תולעת ואזוב' (ויקרא יד ד').

זיהוי מרכיבי התהליך:

עץ ארז

בדרך כלל מזוהה העץ עם ארז הלבנון של ימינו, עץ מחט ירוק עד הגדל בגובה רב (1900-1500 מ'), שאינו צומח בישראל. הארז נחשב בימי קדם לחומר בניין משובח, ושימש גם לבניין בית המקדש.

התלמוד הבבלי מרחיב את השם 'ארז' ומכליל בתוכו מינים רבים של עצים: 'אמר רב יהודה ד' מיני ארזים הן: ארז, קתרוס, עץ שמן וברוש... אמר רבה בר רב הונא, אמרי בי רב: עשרה מיני ארזים הם... כי אתא רב דימי אמר: הוסיפו עליהם אלונים, אלמונים...'.

מדרש התנאים לספר ויקרא, תורת כהנים, מביא עדות מפורשת שעץ הארז המשמש בטהרת המצורע אינו ארז הלבנון אלא ברות, הוא הברוש המקראי: '...הלכתי אחר רבי טרפון לביתו... ונתן לי... מקל, אמר לי: יהודה, בזו טיהרתי שלושה מצורעים. ולמדתי בה שבע הלכות: שהיא של ברות, ובראשה טרף, וארכה אמה, ועביה כרביע כרע המטה...'.

ומהו הברוש המקראי? הזיהוי המקובל הוא הברוש המוכר לנו. אבל פרופ' יהודה פליקס סבור שהברוש הוא ערער רם (Juniperus excelsa), עץ מחטני הגדל בלבנון בקרבת ארזים, ומצוי גם בגלעד.

תצלום: ד"ר נורית קינן, מט"ח

שני תולעת

תולעת השני נזכרת במקרא כמה פעמים כחומר צביעה ששימש, בין השאר, לצביעת חוטים שנשזרו בפרוכת המשכן, בכיסויי המשכן והכלים, ובבגדי השרד והאפוד. בלשון חז"ל היא מכונה 'זהורית' והיא ששימשה לצביעת 'לשון של זהורית' שנקשרה על צווארו של השעיר לעזאזל, ואילו הצבע המופק ממנה נקרא בתנ"ך 'כרמיל'. הצבע שהיה מבוקש ויקר בעת העתיקה, הופק מגופה של כנימה החיה כטפילה על צמחים פונדקאים.

יש שזיהו את הכנימה ממנה הופק השני ככנימה הארמנית שממנה מפיקים עד היום צבע אדום-סגול המיועד לצביעת טקסטיל. כנימה זו אינה מצויה בארץ ישראל. זיהויים נוספים הם של כנימות שונות מקבוצת כנימות האלון - שחלקן מצוי בארץ - שמסורת השימוש בהן נפסקה כבר לפני מאות שנים.

לאחרונה, לאחר מחקר שדה ארוך, הראה ד"ר זהר עמר מהמחלקה ללימודי ארץ-ישראל בבר-אילן שמהכנימות הארצישראליות שזוהו עד כה לא ניתן להפיק צבע איכותי. לעומת זאת, בניסויים שעשה הצליח להפיק צבע אדום מכנימת הכרמיל המצוי, הנפוצה בארץ. אבל, כאשר נצבע צמר בצבע שהפיק, היתה התוצאה צבע כתום עז ולא אדום, כפי שנראה צמר שנצבע בצבע המופק מן הכנימה הארמנית. בחינה מחודשת של המקורות הוכיחה שאכן ישנה הבחנה בין הצבע עצמו - שהוא אדום - לבין הצמר הצבוע, שצבעו כתום. אחת ההוכחות נסמכת על דבריו של יוספוס פלוויוס המתאר את תולעת השני כמעניקה לפרוכת המקדש את 'סמל האש'.

אזוב

במשך תקופה ארוכה זוהה האזוב עם הטחב, בעיקר משום שהחוקרים חיפשו אחר צמח הגדל בקירות, על סמך הפסוק 'האזוב אשר יצא בקיר' (מלכים א ה יג). יש מחוקרי אוה"ע שהגדילו עשות וזיהו אותו עם הצלף, המרבה לצמוח מתוך קירות.

אולם חוקר ארץ ישראל, אפרים הראובני, הוכיח, מתוך עיון במקורות חז"ל, שהאזוב הוא הזעתר (Majorana Syriaca), והקיר, "אשר עמד נגד העינים וחסם בעד הדרך למצוא את הצמח הנכון", אינו קיר של מבנה אלא סלע, כמו "קיר מואב" (ישעיהו טו א). לעזרתו הוא מגייס את הרס"ג, הנזכר אצל האבן עזרא (שמות יב כב): 'והגאון (=רס"ג) פירש האזוב מלשון ערבי זעתר, ובלשון לעז 'אוריגנום', והוא עשב נכבד במיני מטעמים', ואת הרמב"ם: 'האזוב האמור בתורה, הוא האזוב שאוכלין אותו בעלי בתים ומתבלין בו הקדירות' (הלכות פרה אדומה ג).

אף שבדרך כלל הזעתר גדל בשדה הפתוח, זה הגדל בסלעים נחשב למשובח יותר באיכותו ומשמש בקרב הערבים כמשל למסתפק במועט.

תצלום: ד"ר נורית קינן, מט"ח

כיצד השתמשו בארז, בתולעת השני ובאזוב?

: '...הלכתי אחר רבי טרפון לביתו... ונתן לי... מקל, אמר לי: יהודה, בזו טיהרתי שלושה מצורעים. ולמדתי בה שבע הלכות: שהיא של ברות, ובראשה טרף, וארכה אמה, ועביה כרביע כרע המטה...' (תורת כהנים).

לגבי זיהויו של הברוש ראו לעיל. ה'טרף' (=עלה) שבראש המטה הושאר שם לאחר ששאר המטה גולף, ככל הנראה, בכדי להתאים לדרישה הכפולה של התורה: 'עץ', משמע מעובד, ו'ארז', משמע צומח, חי.

אורך האזוב: טפח (נדה כו א). גם כאן, כמו בשעיר המשתלח, נצבעה פיסת צמר בשני ושימשה לאגידת שני הרכיבים האחרים: "נטל עץ ארז ואזוב ושני תולעת וכרכן בשיירי הלשון" (משנה נגעים יד ו)

לעיון:

א"ה הראובני, 'מהו האזוב אשר בקיר?', סיני כא (תש"ז), עמ' קצז-ר.

יהודה פליקס, עולם הצומח המקראי, רמת-גן 1968.

זהר עמר, 'גילויה של 'תולעת השני'', חידושים בחקר ירושלים ח (תשס"ג), עמ' 140-133.

פורסם במוסף שבת, מקור ראשון