הסדרי נגישות
עמוד הבית > אמנויות > אמנויות חזותיות > קולנוע
מקסם


תקציר
המידע בדף זה סוקר חמישים שנות קולנוע ישראלי.



חמישים שנה לקולנוע הישראלי
מחבר: דן פיינרו


חמישים שנה למדינה, זה מועד מחייב. צריך לערוך סיכומים ולהראות הישגים ולחגוג ולשמוח. אולי בשטחים אחרים. לקולנוע, זה מועד רע מאוד. לא שהעבר הציע מועדים מוצלחים הרבה יותר, אבל לפחות היו רגעים, פה ושם, כשנדמה היה שאפשר להבחין באור שמבצבץ בקצה המנהרה. היום נראה שהאור הזה התרחק שוב, ושהקולנוע הישראלי עשה כמה צעדים גדולים אחורנית, בעזרתו האדיבה של משטר המתייחס לתרבות בכלל ולקולנוע בפרט, בחשדנות המהולה בהרבה עוינות. תקציבים מתכווצים, תמיכות נעלמות, המעבדה היחידה לפיתוח פילם בארץ נסגרה, וכל מי שרוצה לעשות סרט, צריך לפתח כל מילימטר של פילם בניכר.

זו אינה, אולי, פתיחה נאותה למאמר חגיגי, אבל באמת ובתמים, אין מה לחגוג. הקולנוע - האומנות של המאה ה20-, אבל גם האומנות שמחירה הוא הגבוה ביותר - אינו יכול להתקיים בכוחות עצמו בלבד, ודאי שלא בארצות שהן קטנות מאמריקה, הודו, יפן, ולא בארצות ששפתן שגורה בפי כמה מיליונים בודדים בעולם כולו. אבל כל אומה שמכבדת את עצמה ומודעת לעובדה שהקולנוע הוא חלון הראווה הייצוגי ביותר שיש לה בתקופתנו, עושה כמיטב יכולתה לסייע לאומנות השביעית בקרנות, בתמיכות ובכל עזרה אחרת, כדי לשמור על הזהות הלאומית של הסרטים הנעשים בה. אפילו ממשלת ארה"ב הגדולה אינה מהססת לרתום את השגרירויות שלה לטובת הקולנוע, והיא מאיימת בפעולות תגמול בכל פעם שמתעורר חשד שמא מישהו מנסה לפגוע בזכויות של אולפני הוליווד, כפי שגם ישראל נוכחה לדעת לא אחת בעבר.

איש, אצלנו, אינו מתייחס לקולנוע בכובד ראש כזה. לא רק משום שאין לנו קולנוע כמו שיש לאמריקנים - לאף לא אחד אחר בעולם אין - אלא מפני שנראה, כי גם אין רצון שיהיה לנו קולנוע מכובד. אם להמשיך ולהשתמש במשל חלון הראווה, לא זו בלבד שאין אצלנו ממש נכונות להשקיע בקישוטו של החלון הזה, אלא להיפך: חוסכים פעם אחת את הכסף על הקישוטים, ופעם שנייה חוסכים כשלא מנקים את החלון, ומותירים עליו שכבות אבק עבות כל-כך, שבין כה וכה אי-אפשר להבחין במה שנעשה מאחוריהן.

אם כי צריך להודות, שתמיכה כלשהי בקולנוע הייתה תמיד, לפחות מאז הוקם מרכז הסרט הישראלי בראשית שנות ה-60. זה התחיל כהחזר מס של משרד התעשייה והמסחר על כרטיסי קולנוע - תמיכה שפירושה היה עידוד הסרטים בעלי המכנה המשותף הנמוך ביותר (ורוב הסרטים אכן השתדלו לעמוד בדרישה הזאת). אחרי לבטים רבים, בשנות ה-80, שונתה השיטה לקרן לעידוד סרטי איכות, שכספה עבר דרך תקציבי משרד החינוך והתרבות. הקרן התרחבה כאשר משרד התעשייה והמסחר נאות, לאחר לחצים וסחיטות ואיומים, לצרף את תרומתו לקרן. עד שבא משטר חדש באמצע שנות ה-90, ושני משרדי הממשלה האחראים לנושא החליטו למשוך ידיהם מכל העניין, והודיעו כי יש להם דברים מעניינים יותר לעסוק בהם.

אבל מה לעשות והקולנוע הישראלי, כמה אופייני, עקשן מכדי להיכנע. הוא סירב להכיר במותו פעמים רבות בעבר, והוא מסרב להכיר בו גם היום. ומאחר שאנחנו חיים בארץ של נסים ונפלאות, ארץ שבה הבלתי הגיוני הוא המסתבר ביותר, הקולנוע הישראלי חי וקיים, ויש להניח שגם ימשיך להתקיים, למרות כל נבואות איוב שאופפות אותו. אמנם, קשה לומר שאפשר היה לשבוע ממנו תמיד נחת. לא מסרטי הבורקס, צאצאים חוקיים, חורגים וממזרים של סאלח שבתי, שהציגו את מפגש העדות בישראל כמלחמת החומוס בגפילטע פיש; לא מהאופנה של נוסטלגיית הנעורים האינפנטילית שניסתה לתרגם את "אמריקן גרפיטי" לאסקימו לימונים, שככל שהבשילו, רב בהם חלקם של השדיים החשופים תוצרת גרמניה והישבנים החשופים תוצרת הארץ; ובוודאי שלא מסרטי המצלמה הנסתרת, שביזו את הצופים באולם ואת הקורבנות התמימים שנלכדו ברחוב (אם כי רוב המתיחות היו מבוימות בין כה וכה), והיו למוצרים הנלעגים ביותר שנעשו בארץ. כל אלה אינם זיכרונות שאפשר להתרפק עליהם, ומי שהשקיף על מדינת ישראל דרך חלון הראווה הזה - דווקא חלון שהיה חביב על הרשויות משום שזה נראה להם כמו תעשייה על אמת - נותר עם רושם עגום למדי על הנעשה בתוכה. למרבה המזל, אם כי יש להניח שלא הכול סבורים שאכן מדובר במזל, הז'אנרים האלה נעלמו מבד הקולנוע ועברו דירה לטלוויזיה, הבית ההולם אותם ביותר.

הגישה האומרת שהקולנוע הוא תעשייה, חלק בלתי נפרד מעולם הבידור שמתקיים לפי חוקי כלכלה רגילים של היצע וביקוש, ויתרונו הגדול הוא בשפתו הבינלאומית, הייתה במשך שנים רבות נר לרגלי הביורוקרטיה הממונה על הקולנוע הישראלי. ובביורוקרטיה אסור לזלזל, כי גם אם אינה מבינה בדרך-כלל מאומה במטריה עצמה, היא מחזיקה את התקציבים שבלעדיהם לא ניתן לעשות דבר. על-פי גישה זו, חשוב להדגיש עד כמה שאפשר יותר - את האופי הבינלאומי של הסרטים, ועד כמה שאפשר פחות - את הצביון המקומי, מתוך הנחה שבמקום קהל פוטנציאלי של מיליונים אחדים בארץ הם יפנו לקהל של מיליארדים ברחבי העולם כולו. הראיה, כך טענו סניגורי השיטה, בראשם מנחם גולן ויורם גלובוס, היא סרטי הוליווד. החל מאלדורדו ועד לקזבלן ומבצע יהונתן השתדלו השניים, במידת הצלחה כזו או אחרת, להוכיח את התיזה הזאת, אחר-כך נסעו להוליווד כדי לאשש אותה עוד יותר, אבל בסופו של דבר התוצאות הוכיחו שזה לא בדיוק עובד. לא בישראל ולא בהוליווד. מן הסתם יש צורך בכמה מרכיבים נוספים לרעיון שהציעו. ואף-על-פי-כן, יש לומר לזכות התעקשותם לעשות קולנוע בכל מחיר - גם אם לא תמיד לטעמה של הביקורת - הם היו הדבר הקרוב ביותר לתעשיית קולנוע מסודרת, בהשוואה לכל גורם אחר בישראל. אילו הצליחו יותר או היו מתמידים יותר לעבוד בישראל, ייתכן מאוד שלצדם היה קם גם קולנוע אחר - כפי שהסתמן בשלב מסוים, כאשר הפיקו את אני אוהב אותך רוזה והבית ברחוב שלוש של משה מזרחי, שניים מן הסרטים האתניים האינטליגנטיים והרגישים ביותר שנעשו כאן.

מזרחי למד ועשה את סרטיו הראשונים בצרפת, ואחרי כמה ניסיונות התאקלמות בארץ נסע לשם שוב וביים את כל החיים לפניו, שזיכה אותו בפרס אוסקר. אחרים, שלמדו בצרפת כמוהו, ספגו שם את רוח הגל החדש, ומשחזרו הביתה, ניסו ליישם את הרוח הזאת במציאות שלנו. התוצאה הייתה סדרה של סרטים אישיים באמת, לא הצהרות ולא מבצעים לאומיים, אלא ניסיון כן ואמיתי להציג את המציאות הישראלית במונחים הפשוטים והמיידיים ביותר. את הסרטים עשו הבמאים הצעירים בעור שיניהם, כשלא פעם משכנו דירתם ונקלעו לחובות לטווח ארוך, רק כדי לראות את הסרט מתגשם במינימום של פשרות. כי פשרות יש תמיד.

מכולם, הצבר ביותר ברוחו והישראלי ביותר באופיו היה אורי זוהר. לפחות מחצית מסרטיו, סרטים כמו חור בלבנה ושלושה ימים וילד, מציצים ועיניים גדולות הוכיחו כי משנחה עליו הרוח, הוא ידע לתפוס סוג מסוים של חוויה ישראלית בעין צלולה ובהומור סרקסטי ועצוב גם יחד, וייתכן מאוד שעד עצם היום הזה הוא במאי הקולנוע הטבעי היחיד שקם בישראל. שלא לדבר על כך שהוא הקולנוען הישראלי היחיד שהשכיל לשבור את הנאראטיביות הפשוטה והחזיתית, שמאפיינת כמעט את כל הסרטים שנעשו בארץ, מבלי להבריח את הקהל מן האולמות. אין ספק, שהצלחתו הגדולה כבדרן הקלה במידה רבה על הקריירה הקולנועית שלו. הרבה יותר פשוט למצוא משקיעים לסרטים של "סלבריטי", אבל היה לכך גם מחיר, חנופה לקהל והתחכמויות בגרוש, שהשתלטו יותר מפעם על כמה מסרטיו.

קשה יותר היה לשאר בני הדור הזה, שפרש כנפיים לקראת סוף שנות ה-60, דור שסרטיו כונו בפי אחד מהם, ג'אד נאמן, בשם "הרגישות החדשה". שלא כמו זוהר, הם באו מן האקדמיה, אם כי לא בהכרח אקדמיה קולנועית (נאמן הוא רופא במקצועו, אברהם הפנר למד פילוסופיה וכיו"ב), והשאיפה שלהם לעשות "סינמה ד'אוטר" בישראל, נתקלה בהתנגדות נמרצת של קהל, שלא היה מוכן לקבל סוטים כאלה תוצרת בית. משום כך האכילו אותם מרורים, אבל הם התעקשו והצליחו להשלים, בתקופה הנפרשת של עשור שנים ויותר, סרטים כמו לאן נעלם דניאל וקס ודודה קלרה (אברהם הפנר), השמלה ומסע אלונקות (נאמן), מצור (ג'ילברטו טופאנו), אור מן ההפקר (נסים דיין), נועה בת 17 (יצחק צפל ישורון), התמהוני ומשחקי מחבואים (דני וולמן). סרטים מופנמים ומהורהרים, שעוסקים בזהות הישראלית, במה שקרה לה מאז קום המדינה, בדמות יליד הארץ שמתגבשת כתוצאה מן התנאים ומהמוסכמות שבתוכן אנחנו חיים. לרשימה זו צריך אולי להוסיף גם סרטים כמו עד הסוף הלילה ואזרח אמריקאי (איתן גרין), שנעשו מאוחר יותר, אבל שייכים ברוחם ל"רגישות החדשה".

חלון הראווה של המדינה הלך והתרחב בעשור הפריחה היחסית של הקולנוע הישראלי, שנות ה-80, עם סדרה שלמה של סרטי מחאה וביקורת פוליטיים, חלקם בוטים ומוצהרים עד כדי כך שהוציאו את הממסד מן הכלים. חמסין (דני וקסמן), שחשף את הגזענות של הישראלי היפה לכאורה, מאחורי הסורגים (אורי ברבש), שטען שיהודים וערבים היו יכולים למצוא שפה משותפת לולא הרעל שמטפטפים בהם מגבוה, העיט (יקי יושע), שסטר לתעשיית האבל הישראלית, היו בין החריפים יותר. תוספת של הומור שנועדה להמתיק מעט את הגלולה המרה, העניקה ממד נוסף לנישואים פיקטיביים (חיים בוזגלו), ובמיוחד לאוונטי פופולו (רפי בוקעי), הברקה נדירה שבה נפגשים בכפיפה אחת הנוף, האנשים, המנטליות של האזור וגישה הומניסטית מפתיעה שעוטפת את הסרט כולו באהבת אדם אמיתית, תכונה שלמרבה הצער, חסרה ברוב סרטי המחאה האחרים של התקופה.

עם תחילת שנות ה-90 הלכו הצרות של הקולנוע הישראלי והעמיקו, ככל שהורחבה רשת ערוצי הטלוויזיה בארץ. החלום של סרט ישראלי המחזיר את השקעתו מכרטיסים שנמכרים בבתי הקולנוע, חלום שהיה עדיין בגדר אפשרות בשנות ה-80 (לראיה ההצלחה המסחרית הגדולה של מאחורי הסורגים או שתי אצבעות מצידון של אלי כהן), הפך לפנטזיה בלתי אפשרית. בלי ז'אנרים שיש להם קליינטים קבועים, אפילו זאב רווח ויהודה ברקן, השניים שהם בחזקת כוכבי הקופה האחרונים של הקולנוע הישראלי, נותרו יתומים. בחיפוש אחר נושאים חדשים, נעשו ניסיונות להחיות את העבר, בעיקר את התקופה שבין מלחמת העולם השנייה למלחמת השחרור, על המבוכה וסיוטי השואה וקשיי הקליטה בארץ החדשה. בין הניסיונות בלטו שני הסרטים של אלי כהן וגילה אלמגור, הקיץ של אביה ועץ הדומים תפוס. ז'אנר זמני אחר, סרטי שינקין, שעסק בעיקר בבוהימה האופנתית החדשה של תל-אביב, הניב שתי הצלחות בולטות, שורו של שבי גביזון וסיפורי תל-אביב של איילת מנחמי ונירית ירון. לצדן, הסרט התל-אביבי המריר והזועם ביותר, החיים לפי אגפא, נבואת זעם של אסי דיין שהופך פאב תל-אביבי לבבואה של ישראל בזעיר אנפין ואת היושבים בו לחתך של אומה שאוכלת את בניה בחירוף נפש. זו הייתה תחילתה של טרילוגיה, שחלקה האחרון, מר באום, השלים את התמונה בהצהרה חד-משמעית: לא זו בלבד שהאומה אוכלת את בניה, אלא שלאף לא אחד מן הבנים הללו לא איכפת באמת. מחוץ לזרם המרכזי של הקולנוע הישראלי אפשר היה למצוא, מצד אחד, את עמוס גוטמן המנוח שסרטיו, ובמיוחד האחרון בהם, חסד מופלא, היו הראשונים ובינתיים היחידים, שהעזו לעסוק בגלוי בדרמות הקשות של הקהיליה ההומוסקסואלית בישראל. ומצד שני, עמוס גיתאי (אסתר המלכה, ברלין ירושלים), שפעל בעיקר מחוץ לישראל, גם אם עסק רוב הזמן בפוליטיקה הישראלית, תוך שימוש בשפה קולנועית שחיבבה אותו על תאורטיקנים באירופה, אבל הרחיקה אותו מן הצופים בישראל.

שתי ההצלחות הטריות ביותר של הקולנוע הישראלי היו, ללא ספק, חולה אהבה משיכון ג' (שוב שבי גביזון), שהתקרב יותר מכל סרט ישראלי אחר לאופי ולמעמד של הקומדיה האיטלקית הקלאסית של שנות ה-60 ולילהסדה (שמי זרחין), שהציג מיומנות מפתיעה של במאי, שכבר בסרטו הראשון הצליח לתמרן בין תריסר דמויות ויותר, לפתח ולתת לכולם אופי ועומק, מבלי לשמוט מן הידיים אף לרגע את רסן העלילה. הישג נדיר לכל הדעות במסגרת הקולנוע הישראלי.

תמונת מצב של הקולנוע הישראלי היום חייבת לכלול את הפריחה המפתיעה של הקולנוע התיעודי בישראל. הכמויות שיצאו לאור מסחררות, וגם אם חלק גדול מן התוצרת מזכיר כתבות טלוויזיה ששכחו לערוך, יש לפחות שני סרטים שהם משכמם ומעלה. יומן (דוד פרלוב), הוא מבט אישי, אינטרוברטי ולא פעם מיוסר, של קולנוען אינטלקטואל שרכש את השכלתו בניכר ומתקשה מאוד למצוא את מקומו במציאות הישראלית. עד כדי כך, שהוא מעדיף להתבונן בה מן העמדה הבטוחה יחסית של דירתו האישית, ממנה הוא יוצא רק לעתים רחוקות, וגם אז כדי לבקר בפריס האהובה עליו כל-כך. וגם שברי תמונות מירושלים (רון חביליו), בן הארץ הזאת, המאוהב בעיר שבה נולד ומקדיש לה שיר אהבה רגיש ומפוקח, שבו גוברת הזיקה העמוקה שלו למקום על כל הפיתויים הפוליטיים, הדתיים, הפילוסופיים והלאומיים שהיו יכולים להסיח את דעתו מן העיקר. ועוד בתחום התיעודי, מן הראוי להזכיר כמה סרטים נוספים שהותירו חותמם, כל אחד בתחומו - בגלל המלחמה ההיא (אורנה בן דור) על הדור השני של ניצולי השואה, מבעד לרעלת הגלות (דויד בן שטרית) על הטרגדיה הפלסטינית מבעד לעיני נשים, שנת 66 הייתה טובה לתיירות (עמית גורן) על היחסים המסובכים שבין העם היהודי המשגשג בגולה לישראל, או הוואדי של עמוס גיתאי, על אלה שחיים בשולי החברה ואינם מוצאים מקום בתוכה.

ולסיום, סרט שלא ברור אם הוא ישראלי או פלסטיני. הכוונה לכרוניקה של העלמות. הבמאי הוא איליה סוליימן, ערבי נוצרי יליד נצרת, שחי ולמד קולנוע באמריקה. את הסרט עשה בתמיכה המלאה של הקרן לעידוד סרטי קולנוע ישראלים. והתוצאה היא בחינת חריג בנוף הקולנוע הישראלי, סרט עלילתי שנראה לא פעם כסרט תעודה, ובמרכזו מעשה בקולנוען פלשתינאי שחוזר ארצה אחרי שנים רבות כדי לעשות כאן סרט. המציאות, כפי שהיא משתקפת במבט האירוני השנון של סוליימן, אבסורדית, עגומה ומגוחכת, אבל עינו היא באמת עין של קולנוען היודע היטב את רזי השפה החזותית. לא קשה לנחש שמדובר בסרט אוטוביוגרפי. זה הסרט הראשון של במאי פלשתינאי שאינו מנופף בדגלים ואינו עולה על בריקדות, אלא מדבר על אנשים פשוטים ועל התנאים שאתם הם צריכים להתמודד בחיי היומיום. מי יודע, אולי זאת התחלת הדיאלוג האמיתי שכולם מייחלים לו כל-כך, בין הישראלים לשכניהם הקרובים ביותר.


* דן פיינרו - מבקר קולנוע של "קול ישראל".סגן יו"ר האיגוד הבינלאומי של מבקרי הקולנוע.

ביבליוגרפיה:
כותר: חמישים שנה לקולנוע הישראלי
מחבר: פיינרו, דן
שם  הספר: אישים ומעשים בישראל : ספר היובל
עורכי הספר: אהרוני, שרה; אהרוני, מאיר
תאריך: 1998
הוצאה לאור: מקסם
הערות לפריט זה: 1. דן פיינרו - מבקר קולנוע של ''קול ישראל''.סגן יו''ר האיגוד הבינלאומי של מבקרי הקולנוע.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית