רצועת החוף הארוכה של הים התיכון, כמו גם חוף אילת הדרומי, הם כיום חלק בלתי נפרד מאתרי הסחר, הנופש והתיירות של מדינת ישראל, ובהם נמלי מסחר ודיג, רציפי עגינה ושפע של חופי רחצה, מפלטם הרטוב של הישראלים בימי הקיץ. אך כל אלה, לרבות השליטה הצבאית בגבולה המערבי של הארץ, הם חידוש של "שיבת ציון השלישית", כפי שעולה מסקירתו ההיסטורית של דוד בן-גוריון לרגל סיום קורס חובלים (תש"י – 1950)1. בן-גוריון בדק את השליטה ברצועת החוף ובים מתקופת המקרא ועד להקמת המדינה, ומצא כי בתקופות הקדומות שבהן היה עם ישראל ריבוני בארצו – לא הייתה לו נגישות לים התיכון, ואף ים סוף היה חסום בפניו רוב הזמן. "ארצנו שוכנת על שני ימים, הים התיכון במערב וים סוף בדרום, ואף פעם לא הגיעו אבותינו הקדמונים ששני הימים יהיו בידיהם". הבטחת ה' למשה "וְשַׁתִּי אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים" (שמות כג 31) וכן נבואתו של משורר תהלים "וְיֵרְדְּ מִיָּם עַד יָם" (תהלים עב 8) – מים סוף ועד הים התיכון – "נתקיימה רק בימינו: עם ישראל הריבוני שוכן על שני ימים זו הפעם הראשונה בתולדותיו." זאת ועוד: "העם היהודי לא היה עַם יַמִי, לא בתקופת הבית הראשון ולא בתקופת הבית השני". אמנם שירת הים של משה היא "אחת השירות העתיקות ביותר של עם ישראל", אבל "המעבר בים של יוצאי מצרים היה מבצע יבשתי, ולא ימי, ככתוב: "וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם" (שמות י ד 22). "בכל התנ"ך יש רק שירה אחת המעידה על המשורר שהכיר את הים ו[את] יורדי הים באניות" – מזמור קז בתהלים, הקורא "הֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" גם ל"יוֹרְדֵי הַיָּם בָּאֳנִיּוֹת עֹשֵׂי מְלָאכָה בְּמַיִם רַבִּים" (תהלים קז 30-23). בעבר לא היה לים תפקיד בשיבה לציון: "גם אחרי יציאת מצרים וגם אחרי שיבת בבל הגיעו היהודים לארצם היעודה ממזרח ודרך היבשה". ואילו בעליות החלוציות שלפני קום המדינה ואחריה – "חזרו היהודים לארצם מהמערב – ודרך הים" (לצד הנתיב האווירי). וכך התממשה נבואתו של הנביא ישעיהו, כי הים יהיה "דרך-גאולים": "הַשָּׂמָה מַעֲמַקֵּי יָם דֶּרֶךְ לַעֲבֹר גְּאוּלִים. וּפְדוּיֵי ה' יְשׁוּבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה" (ישעיהו נא 11-10).
"התיישבותנו על חופי שני הימים" היא אפוא מפנה וחידוש במדינת ישראל של ימינו. לעובדה זו "חשיבות כלכלית, פוליטית ואסטרטגית": בתקופת העליות כמו גם בראשית ימי המדינה גאתה העלייה לארץ דרך הים; מאז הקמת המדינה תלוי ביטחונה בשליטה בים, וגם "ציודנו, מזוננו, מסחרנו נישא על גלי הים", וללא כוח ימי, העריך בן-גוריון, "לא יעמוד לנו צבא היבשה וחיל האוויר החזק ביותר". יתר על כן: הים "אינו מדבר-מים, כפי שנראה הדבר לרבים. הים הוא אוצר בלום שלא יחסר בו כול". גילוי הגז הטבעי בחופי הארץ בשנות ה-2000 היא עוד עדות לקביעה זו של בן-גוריון.
את סקירתו ההיסטורית פתח בן-גוריון בתזכורת: לא עמי אירופה, ואף לא יוון ורומי ויורשיהם המודרניים, "פילסו ראשונים נתיבות במים עזים ופיתחו את השיט הימי". זכות הבכורה שמורה למפעל החלוצי של יושבי צור וצידון, שהיו אחראים לַ"כיבוש הגדול בים" שתרם יותר "מכל גורם היסטורי" להתפתחות הכלכלית והתרבותית בעולם המערבי "בשלושת אלפי השנים האחרונות"2. שליטתה של צור בסחר הימי ועושרה זכו ל"תיאור מרהיב" בקינתו של הנביא יחזקאל על עיר הנמל, "הַיֹּשֶׁבֶת עַל מְבוֹאֹת יָם, רֹכֶלֶת הָעַמִּים אֶל אִיִּים רַבִּים ... בְּלֵב יַמִּים גְּבוּלָיִךְ... יֹשְׁבֵי צִידוֹן וְאַרְוַד הָיוּ שָׁטִים לָךְ, חֲכָמַיִךְ צוֹר... הֵמָּה חֹבְלָיִךְ... וַתִּמָּלְאִי וַתִּכְבְּדִי מְאֹד בְּלֵב יַמִּים". לעיר הנמל צור היו כלי שיט איכותיים שנבנו מן החומרים המעולים ביותר: לוחות הספינות – "בְּרוֹשִׁים מִשְּׂנִיר", תורני הספינות – "אֶרֶז מִלְּבָנוֹן", והמשוטים – אלוני הבשן (יחזקאל כז 25-2).
שניים משבטי ישראל, זבולון ואשר, "היו קרובים לחוף הים", ובכל זאת לא שלטו בים: שבט אשר "יָשַׁב לְחוֹף יַמִּים וְעַל מִפְרָצָיו יִשְׁכּוֹן" (שופטים ה 17) – אך בתקופת ההתנחלות לא הצליחו בני השבט להוריש "אֶת יֹשְׁבֵי עַכּוֹ וְאֶת יוֹשְׁבֵי צִידוֹן וְאֶת אַחְלָב וְאֶת אַכְזִיב... וַיֵּשֶׁב הָאָשֵׁרִי בְּקֶרֶב הַכְּנַעֲנִי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ כִּי לֹא הוֹרִישׁוֹ " (שופטים א 32-31). עם זאת היו שני השבטים, אשר וזבולון, "ביחסים טובים עם אנשי צור", ובתקופת הממלכה המאוחרת היה חירם מלך צור ידידו של דויד המלך ואוהבו (מלכים א, ה 15) ושלח לו " עֲצֵי אֲרָזִים וְחָרָשֵׁי עֵץ וְחָרָשֵׁי אֶבֶן קִיר" לבנות "בַיִת לְדָוִד" (שמואל ב, ה 11). יחסי ידידות אלה נמשכו גם בימי שלמה (מלכים א, ה 26), אך למרות שיתוף הפעולה ההדוק עם מלך צור, בני-ישראל ויהודה "לא למדו מהצורים מלאכת הים", כי תושבי החוף, הכנענים מצפון והפלשתים מדרום, חסמו בפניהם את האפשרות. ובכל תקופת הבית הראשון אין אנו מוצאים אף נמל יהודי אחד על חוף הים התיכון."
עיר החוף העתיקה, יפו, נזכרת בתנ"ך גם כיישוב וגם כעיר נמל, אך ככל הנראה לא היו בה יהודים עד לימי הבית השני, לתקופת החשמונאים. אז נכבשה יפו לראשונה בידי יהונתן, אחיו הצעיר של יהודה המקבי,3 והייתה "הנמל היהודי הראשון והיחיד על חוף הים התיכון". יפו הייתה בנחלתו של שבט דן – "וּמֵי הַיַּרְקוֹן וְהָרַקּוֹן עִם הַגְּבוּל מוּל יָפוֹ" (יהושע יט 45) – אך בני שבט דן לא הצליחו לכבוש אותה מידי האמורי (שופטים א 34). בספר יונה (א 3) מסופר על בריחתו של הנביא לתרשיש דרך נמל יפו, "שהיה אז [בתקופתו של ירבעם בן יואש] בשליטת אשור": "וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי ה' וַיֵּרֶד יָפוֹ וַיִּמְצָא אֳנִיָּה בָּאָה תַרְשִׁישׁ".
בימי שלמה המלך הייתה יפו עיר הנמל של ירושלים: חירם מלך צור שלח עצים מן הלבנון – "רַפְסֹדוֹת עַל יָם יָפוֹ" – שהועלו משם לירושלים (דברי הימים ב, ב 15), אבל: "אין כל סימן לכך שהיו יהודים ביפו בימים ההם". ולפיכך ניסו מלכי יהודה "להגיע לים הדרומי של הארץ – לים סוף, ולבנות בחופו נמל יהודי למסחר [...] והראשון שהחל במלאכה זו היה שלמה המלך": "וָאֳנִי עָשָׂה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בְּעֶצְיוֹן גֶּבֶר אֲשֶׁר אֶת אֵלוֹת עַל שְׂפַת יַם סוּף בְּאֶרֶץ אֱדוֹם" (מלכים א, ט 26). מאחר שלא היו אז ביהודה ובישראל יורדי-ים, נזקק שלמה לעזרת ידידו חירם מלך צור, וחירם שלח לו "בָּאֳנִי (=באניה) אֶת עֲבָדָיו אַנְשֵׁי אֳנִיּוֹת יֹדְעֵי הַיָּם עִם עַבְדֵי שְׁלֹמֹה" (שם 27)." העיר עצמה, אֵילוֹת, הייתה בתחומיה של ממלכת אדום, ולכן "רק בהיכשל האדומים יכלו היהודים להיאחז באילת. אחיזתם נתערערה כשגברה שוב יד אדום", כמסופר בספר מלכים ב. בימי רחבעם בן שלמה התפלגה המלוכה, "והיתד שנתקעה בים-סוף בדרום לא נשאר ממנה זֵכֶר", ורק בימי המלך יהושפט, "החמישי לשלמה", בתקופה שבה לא היה מלך באדום, נפתח שוב הנמל לאניות "לָלֶכֶת אוֹפִירָה לַזָּהָב".4 מיד לאחר מכן, בימיו של יהורם בן יהושפט, מרדו האדומים ביהודה "וַיַּמְלִכוּ עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ"5 – ואילות שוב אבדה לישראל. ורק עוזיהו מלך יהודה, הוא עוזיה (הוא עזריה, עזריהו) בן אמציה "בָּנָה אֶת אֵילַת וַיְשִׁבֶהָ לִיהוּדָה" (מלכים ב, יד 22)6. הנמל באילת נשאר בידי ממלכת יהודה במשך שלושה דורות, עד ימי מלכותו של אחז, נכדו של עוזיהו, כאשר "הֵשִׁיב רְצִין מֶלֶךְ אֲרָם אֶת אֵילַת לַאֲרָם וַיְנַשֵּׁל אֶת הַיְהוּדִים מֵאֵילוֹת, וַאֲדוֹמִים בָּאוּ אֵילַת וַיֵּשְׁבוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (מלכים ב, טז 6)7.
ובחזרה לעיר הנמל יפו, שעברה כאמור לשליטה יהודית רק בימי החשמונאים (148 לפני הספירה) "ותהי לחוף אניות לעבור ממנה אל איי הים" (מקבים א, יד 5): בעקבות הברית שכרתו החשמונאים עם הרומאים קבע הסינט ברומא "כי יפו, העיר והחוף, יהיו ליהודים". את הקביעה הזאת חזר ואישר יוליוס קיסר (47 לפני הספירה) והחזיר את יפו לשליטת היהודים8. וכך הייתה יפו "עיר החוף הראשית של ארץ יהודה ועיר החוף היחידה בארץ ישראל שהתרבות העברית והרוח העברי היו שולטים בה". בשאר ערי החוף – עזה, אשקלון, מגדל שרשינה היא מגדל-שורשן (לימים: קיסריה), דור ועכו – ישבו בעיקר נוכרים (סורים, יוונים ורומאים) שהיו "אויבים ליהודים" והשליטו בערים אלו את התרבות היוונית. בניגוד לערים רבות בארץ ישראל, שהתהדרו אז בשמות רומאיים, "יפו לא שינתה את שמה ולא חיללה את צורתה הלאומית". אפילו הורדוס המלך האדומי, ששלט בחסות רומי והיה "חובב התרבות היוונית", לא העז לעשות ביפו מה שעשה בערים אחרות, ולכן העביר "את מרכז המסחר הימי מיפו לקיסריה". בן-גוריון הדגיש בסקירתו, שיפו – הקרובה יחסית לירושלים - "הייתה קרובה לה גם קירבת-רוח". וכאשר פרץ המרד הגדול ברומאים בירושלים (בשנת 66 לספירה) "עמדה יפו כולה כאיש אחד לימין הקנאים הלוחמים בעד שחרור עמם וארצם". ובסופו של דבר כבשו הרומאים בפיקודו של אספסיאנוס את יפו והחריבו אותה "עד היסוד", כדי שהיהודים לא ינסו לבנותה מחדש.
את סקירתו ההיסטורית סיים בן-גוריון בהפלגה מהורהרת מן המקום שבו פתח – מדינת ישראל וצה"ל – אל מרחבי החזון הנפתחים עִם "ההשתרעות האינסופית של מי הימים": "בניגוד ליבשה, המפרידה בין עמים – הרי הים מאחד ומקרב, ומגלם [את] אחדותו של המין האנושי. הוא פותח לאדם אופקים ומרחבים אשר לא יכירם מקומם ביבשה." שהרי רק "במרחבי הימים האדירים רואה האדם גדלות הטבע ואיתניו." והאדם "החוצה ימים כבירים במכשיר זעיר מעשה ידיו" – מפגין את "יתרון הרוח האנושי על החומר הגולמי העצום של הטבע", "מחשל גבורתו ועוז-רוחו", מתקרב אל הטבע "ומשליטו עליו". כיבוש מרחבי הים חיוני שבעתיים למדינה קטנה כישראל, שעתידה להתרחב ולהתפתח "אם נבין שחוף הים אינו מחיצה וגבול אלא גשר ופתח לאימפריה ענקית המשתרעת כמעט לאין-סוף על גלי הימים השוקקים".
 |
הערות שוליים: |
- דוד בן-גוריון, "חיל הים – הרצאה בסיום קורס חובלים", תש"י– 1950, בתוך: חזון ודרך, כרך שלישי, הוצאת מפלגת פועלי ארץ-ישראל, תשי"ג–1953, עמ' 17-7. סיום קורס חובלים בשנה השנייה למדינת ישראל זימן לבן-גוריון בימה הולמת לסקירת התפתחותם של התעבורה הימית והכוח הימי מאז תקופת המקרא.
- וכך הגדיר בן-גוריון את מקומה של צור בפיתוח הימי: "מה שהייתה ירושלים בתולדות הדת, אתונה – בתולדות האמנות והפילוסופיה, רומא – בתולדות המשפט והנהגת המדינה, היו צור וצידון בתולדות השיט והסחר הבינלאומי."
- יהודה המקבי ניסה לכבוש את יפו – ללא הצלחה, ובן-גוריון תיאר את נסיבות האירוע תוך הסתמכות על ספר מקבים ב (יב 8-3): באותה תקופה הייתה יפו עיר מעורבת, שחיו בה יוונים, סורים-מתייוונים ויהודים. תושבי יפו היוונים פיתו את היהודים לעלות לספינותיהם לטיול, ואז הטביעו אותם בלב ים. יהודה המקבי יזם פעולת תגמול: הוא הגיע עם אנשיו באישון לילה, הצית את החוף ושרף את כל האניות. אך את העיר עצמה – שהייתה מוקפת חומה וסגורה – לא הצליח לכבוש. אחיו הצעיר יונתן השלים את המלאכה וכבש את העיר, יחד עם אחיהם שמעון. מידע על המקבים החשמונאים, בני מתתיהו – באתר הלקסיקון לתרבות ישראל: http://lexicon.cet.ac.il/wf/wfTerm.aspx?id=812
- מלכים א, כב 49-48. אך מאחר שאנשי יהודה וישראל "לא היו מנוסים עדיין במלאכת הים", נשברו אניותיהם בעציון-גבר.
- מלכים ב, ח 20; דברי הימים ב, כא 8.
- על מפעלי הבנייה והתשתית של עוזיהו (עזריה) בן אמציה מסופר בפירוט בספר דברי הימים ב (כו 15-6).
- "לארם" = לארן, והכוונה כנראה לבני ארן הנזכרים ברשימת התולדות של עשיו ושל אלופי אדום (בראשית לו 28).
- לאחר מכן חזרה יפו לידי הסורים-המתייוונים (בית סלווקוס), ויוחנן הורקנוס (בנו של שמעון המקבי) נאלץ לכבוש אותה מחדש. בתיאור ההתרחשויות בתקופה החשמונאית הסתמך בן-גוריון על עדותו של יוסף בן-מתתיהו (יוספוס פלביוס) בספרו "קדמוניות היהודים".
