מוסדות, מנהגים ופולקלור של יהודי אמסטרדם: תלמוד-תורה באמסטרדם

בשורות אלה אעלה זכרונות מספר על מוסדות באמסטרדם מלפני שלושים שנה ומלפני עשרים שנה שבהם היה יהודי יכול למלא כרסו תורה ודעת. ואתחיל בבית-המדרש, מוסד שמסיבות שהזמן גרמן עוסק היום בהוצאה לאור של חומר פולקלורי – עיסוק מועיל כשלעצמו, אלא שיש בו כדי להצביע, כי נגזר על קהילת אמסטרדם "המהוללה" ללכת בדרך קהילות כגון טולידו וקרפנטרץ. לא ארחיב את הדיבור על השיעורים שהתקיימו מדי ערב לפני "מעריב בזמנו", ובשבת אחרי-הצהריים לפני תפילת מנחה, שניתנו מפי דרשנים שונים. חבושי צילינדר היו משמיעים באוזניהם של מניין גברים מתנמנמים ושל כמה קנאים ללימוד אגדות יפות מילקוט שמעוני ומן התנחומא או מעשיותיו של יעקב קראנץ. אחרי השיעור התפלל הציבור ערבית, כשלפני התיבה עובר אָבֵל או יארצייט, או, בהעדרם של אלה, אחד מפקידי בית-המדרש. בבית-המדרש נמצאה אבן בלתי מטויחת "מקיר תזעק" (חב' ב: יא), זכר לחורבן, ואותה אבן שחורה היתה לאחת החוויות הראשונות בחיי שהביאוני אל הציונות. אף לא ארחיב את הדיבור על אולם-הקריאה של בית-המדרש, ששכן כבוד במקום מוצנע שקשה להגיע אליו, בדיוטה העליונה של הבניין, עובדה המרמזת בלא יודעין על העדיפות שנתנו יהודי הולנד לבית-הכנסת, לפי שזה שכן בקומת הקרקע. דרוש היה מאמץ ניכר כדי להשיג ספר באולם-הקריאה. כל הספרים ננעלו מאחורי מנעול ובריח בארונות מעץ מאסיבי שחור. והיה כי רצונך לעיין בספר, ומסרת את שמו לספרן; הלה עלול היה להודיע לך, שהספר נמצא אותה שעה בחדר-הרבנים – ומשם איננו רוצה לקחתו – או שהיה פותח אחת מדלתות אוצר-הספרים והיה מוסר לך את הספר כשהוא מעיף בך מבט מלא חשד. פעם ביקשתי לעיין במילון, ואז שאלני הספרן: "באיזו מלה?"

רוצה אני לספר על השיעור לנערים שהתקיים מדי ערב בשעה שבע בראשותו של שאול סולברג. ארבעים שנה קודם-לכן יזמה הנהלת בית-המדרש את השיעור. תכנית הלימודים היתה מגוונת היטב: רש"י, ספר החינוך, תלמוד, משנה ונביאים. אמנם רק נותן השיעור השמיע קולו והרצה לפני הצעירים שלא היו פעילים בעצמם; אף שהיה בכך משום פגם פדגוגי, קנו התלמידים בשיעור הרבה תורה. מר סולברג היה מעליז את הקריאה המשעממת מעט מספר החינוך בספרו סיפורים על "הלכה שימושית", כגון: קצירה ודישה של חיטים לצורך מצה שמורה; ברית-מילה ומתן השם של ממזר (שמו נקרא כידור); המוכני שעשה בן קטין לשקע על-ידו את הכיור בבור שלא יהיו מימיו נפסלין בלינה, כמו ששנינו במסכת יומא; הפרסומת למכבסה ידועה, העשויה שני עיגולים בלתי-קונצנטריים, שיש בכוחם להדגים את מבנה הסחוס של קנה-הוושט (שיש להכירו בקשר להלכות שחיטה); הקפריזות של בלוטת הרוק בשעת חליצה; ועוד.

אחרי השיעור אץ לו מר סולברג לבית-הכנסת שבכיכר ואטרלו, ושם השמיע דרשה מטעם חברת הקברנים. אותו בית-כנסת היה פעם בית-כנסת של הקהילה, אלא שבשל יציאת אוכלוסין מן הרובע ובשל ההתרחקות מן הדת נידלדל המניין. משום כך הועבר מר א' ואן-טיין ממעמד של חזן והיה ל"חזן-עוזר במשרה של קבע". מר ואן-טיין היה בעל-קורא מצטיין, שהשמיע אגב קריאתו כל מתג ומתג – היכן תמצא זאת היום? – ובשעת הדחק גם שימש כחזן, כשנעדרו החזנים הממונים מטעם הקהילה. בית-הכנסת בכיכר ואטרלו שימש שנים הרבה כ"השכמה" (שמתפללים בו עם הנץ החמה), ובחודשי הקיץ – כבית-הכנסת של הקברנים. ציבור המאזינים לדרשתו של מר סולברג היה מורכב ממניין יהודים "יראים ותמימים". בדרשה היו שני חלקים: חלק הלכתי, שעסק בפרק מספרות הדינים, וחלק אגדי, שבו השמיע הדרשן מיני אזהרות נגד פיתויי הזמן, כגון נישואי-תערובת (בשביל יהודים אלה?!).

רווח מנהג, שריח צביעות נוסף ממנו, שלא לדרוש בערבי ראש-חודש, על יסוד ההנחה המוטעית, שהדרשן והציבור עשו יום-כיפור קטן בסיגופי צום. בחודשי החורף התקיימו הדרשות בבית-הכנסת שרחוב לאנגה האוט. בתפילת "מעריב בזמנו", שבאה לאחר הדרשה, עמד הדרשן בעמידה של מתפלל ליד כותל המזרח, אף שכבר התפלל ערבית במקום אחר, ואף צעד אחורה בהגיעו, כביכול, ל"עושה שלום", כדי לתת סימן לחזן שיפתח ב"קדיש תתקבל". משנתמנה מר סולברג לדיין, עברה הדרשנות למר עקיבא פראנק. הלה היה דורש את הדרשות בבית-הכנסת השלישי, כדי שיקל עליו למלא בעת ובעונה אחת כמה וכמה תפקידים המרוכזים במקום אחד.

בטרם נדון בחברות לתלמוד תורה, שעסקו בתורה באינטנסיביות, רצוני להזכיר כמה שיעורים עממיים, לסתם-יהודים ולהדיוטות. לרמה אינטלקטואלית מעט גבוהה יותר היתה מכוונת הדרשה שנדרשה בשבת אחרי-הצהריים בבניין "תלמוד תורה" במידנלאן, מקום שנקרא ברבות הימים "קרֵיש" (מעון-יום לילדים). שנים הרבה לימד כאן מי שהיה לאחר-מכן רב ראשי, הרב סארלואי, ונתן שיעור על ספר משלי. בתום הדרשה התפללו מנחה, כשלפני התיבה עובר אחד השותפים של בית-המסחר למכשירים אופטיים דוידס, שהנעים את קולו בתפילה. מעניין לציין, שבתפילה זו שימש מר ישראל (רולי) דה פאוֹו כגבאי, לפליאתם של אלה שנהגו להתפלל בבית-הכנסת הגדול, לפי ששם שימש בתפקיד משני.

הדרשות הפופולאריות ביותר היו ללא ספק דרשותיו של הרב מ' דה הונד, שדרש לפני חברי "תורה אור". אלה נתקיימו מדי שבת אחרי-הצהריים בבית-הכנסת החדש. למרבה הצער לא האזין כותב שורות אלה, שהשתייך לחוגים הבורגניים של יהדות אמסטרדם, לדרשות אלה במידה כזאת שיש בכוחו לספר רבות על-אודותן. לאמיתו של דבר ראו חוגים אלה בבית-הכנסת החדש מוסד שהוא מתחת לכבודם. גם עריכת חופה בין כותלי בית-הכנסת נחשבה בעיניהם (ואמנם בצדק) ל"חוקת הגוי". לפיכך לא ביקרו בבית-הכנסת החדש אלא לפעמים, כאשר נערכה בו חופה של מכרים מחוץ לחוג המצומצם או לרגל מינויו של דיין חדש.

לא נדון בחברות-לימוד כגון "דרך הישרה", ונתרכז במוסדות-לימוד, שם עסקו בלימוד תורה במלוא משמעה של המלה, ושם היו "תלמידי חכמים מחדדין זה את זה בהלכה". ונפתח בחברה שקראה לעצמה "חברה תיאולוגית ראשית חכמה". חברה זו קיימה שיעוריה מדי יום ביומו, ערב ערב ובשבת אחרי-הצהריים, בחדר שמעל בית-הכנסת השלישי ברחוב האמסטל החדש. במקום זה היה מבוך של ממש של מבואות ומוצאות ומעברים שונים: בחדר-מדרגות אחד התרכזו המעברים לעזרת-הנשים של בית-הכנסת הגדול; לבית-הכנסת השני, שהכיל עזרת-נשים ושתי עזרות-גברים; לחדר-הלימוד של חברת "ראשית חכמה"; ובין דלתות מסתוריות, שלפי אחדים הוליכו ל"חדר המלבושים" ולפי אחרים – למקווה. הבעיה החמורה ביותר במבוך הזה היתה הכניסה לעזרת-הנשים של בית-הכנסת השלישי – כניסה זו שימשה גם חדר-הלבשה לחזן, ואוי לצניעות! שנים על שנים עברה הדרך אל עזרת-הנשים בדירה סמוכה; לימים נחסמה דרך זו, ואותן נשים שביקשו להתעלות ברוחן ולהקשיב לתפילת החזן המעולה יעקב ליסאואר, אשר זכרו לא ימוש מעמנו לעד, יכלו להגיע אל מקומותיהן דרך עזרת-הגברים בלבד. וכאשר החליט הרב הראשי לאסור זאת מטעמי צניעות, גמרו הנשים אומר לבוא לבית-הכנסת לפני "אדון עולם".

מצב זה נמשך שנים הרבה. יש סברה, שהמצב המסובך הזה בבתי-הכנסיות שברחוב האמסטל החדש נעוץ במיקום דירת השרד של חכם צבי (שנת 1700 בערך), שמנע עצמו במתכוון מלהגיע בדרך קצרה לבית-הכנסת הגדול כדי שלא יפסיד שכר-הליכה. נשוב לענייננו – "ראשית חכמה". בערבים שונים של השבוע למדו משנה, גמרא ותנ"ך עם מפרשים. בשבתות עסקו בנושא שוודאי היה בו משום חדשנות ושמא גרם גם לתגובות משולהבות: הביאור של משה מנדלסון וחבריו. חברי "ראשית חכמה" נמנו עם ה"קוראים" או עם ה"שומעים". הראשונים נתנו את השיעור, כל אחד בתורו; מן האחרונים ציפו, שיצטמצמו בהאזנה בלבד, דבר רצוי לאור מידת בקיאותם בענפים השונים של לימודי התורה. ברם, היו בין השומעים, שהצטיינו בהצגת שאלות של תוהו, כגון: "מה דינה של פומית לסיגריות בעניין טבילה?" או: "מה נעשה בראשו של גלית?"(אחד הנוכחים השיב על שאלה זו: "הציגו אותו בחלון הראווה של ספָּר"!).הקוראים טרחו רבות כדי להכין עצמם היטב לשיעור; אוי למי שלא התכונן כראוי; אין ספק, שיילכד בפח שטמן לו מר שמואל חנניה קלירקופר, איש מלומד וחומד לצון. וזקן זה לא חס על איש, יהא זה הדיוט או תלמיד-חכם. למדנותם של רבים מתלמידי-חכמים אלה היתה כבירה, ורמת ידיעותיהם בתורה היתה על-פי-רוב למעלה מן הממוצע. אם אדמֶה ברוחי את העולם הבא כמקום מוחשי, עולם הנתפס בחושים, רואה אני בדמיוני חכמים אלה יושבים בצל עצי גן עדן, נושאים ונותנים בדברי תורה שכה אהבוה בימי חלדם. למרבה הצער, מעולם לא הבינו חברי ועד הקהילה, כי דווקא כאן (ולא בבתי-התפילה, שערכם נאמד על-פי גובה תרומות הנדרים ושרוח של התהדרות חיצונית שורה עליהם) זורח מאורה של יהדות אותנטית – אלא שלא היה בכוחו של אור זה להאיר מסילה שתוליך מגלות לגאולה.

חברת לימוד אחרת, שאף היא היתה ידועה בציבור היהודי ורבים ביקרו בשיעוריה, היתה "תפארת בחורים", והיא נקראה גם "חברת משניות". הרוח החיה באגודה זו היה וולי מארסן. זה האיש שהביא את נחום סוקולוב לידי סברה, שכל פועלי היהלומים באמסטרדם הם תלמידי-חכמים (וולי מארסן היה פועל יהלומים). השיעור בחברה זו ניתן מפי שמעון האמלבורג הבקי והחריף, מחבר פירוש למשנה בשפה ההולנדית, שלמרבה הצער יצא ממנו לאור רק סדר מועד. מפני רמת הידיעות של המאזינים התנהל הלימוד ברמה שנפלה במעט מן הרמה בחברה "ראשית חכמה"; ברם, בעל-בית תאב-דעת, אם ביקר בשיעור אגודה זו במשך השנים, יכול היה להגיע להישגים ניכרים בידיעה כללית בהלכה. השיעורים נערכו בבניין "פיגוֹ"ל" (ראשי-תיבות של מוסד ישראלי-פורטוגאלי לזקנים נשואים), שבשל קלקול של קבע במערכת הביוב שלו מוטב היה לכנותו בשם פיגוּל. דרך-אגב יצוין, שבאותו בניין נערכו גם השיעורים של כמה ארגוני נוער, כגון "תוצ(אות חיים), "הגומל (חסדים לעניים)" של הקהילה הפורטוגאלית, ושנים הרבה גם אגודת הנוער מטעם המזרחי "זכרון יעקב".

ראוי להזכיר גם את לימוד התורה בחוג לתלמוד שהתקיים מטעם האגודה של המזרחי "אור חדש". ליצנים טענו, שכמו בתפילת שחרית באה גם כאן "אהבה רבה" אחרי "אור חדש", אלא שאין זה נוגע במטרות האגודה. השיעור התקיים מדי שבוע בשבוע בחדר עבודתו של הרב הראשי, אברהם הכהן אונדרווייזר, ונוהל בידי מי שעתיד היה לכהן ברבות הימים כרבה של העיר האג, הרב י' מארסן. שנים על שנים למדו מסכת "כתובות" מן התלמוד הבבלי, חומר לימוד שאינו קל כל עיקר. הרב מארסן היה מתלמידי החכמים ההולנדיים המעטים שהיתה נהירה לו המיתודה המדעית ושימושה בכתבים רבניים. לראשונה בתולדות ה"חברה" שמעו המשתתפים את שמע "חכמת ישראל", והוצעו לפניהם מחקריהם של זכריה פרנקל, צונץ ושלמה באבער.

לסוף שמרתי את הזכרונות על האגודה ללימוד התורה, שלא היתה יפה ממנה בתחומה של אמסטרדם: חברת "הוגי דת". אגודה זו נוסדה בשנות השבעים של המאה שעברה למען תשמש מעין מועדון ללימוד תורה לבני משפחות אשר, דוידס וקופנהגן. גם בשנים 1920 עד 1940 היו רוב חברי ה"חברה" ממשפחות אלה או מחותנים להן. אלא שגם לומדים שאינם מבני המשפחות יכלו להתקבל כחברים; לכָבוד זה זכו התלמידים המסורים ביותר מבין חניכי הסמינר לרבנים והמעוניינים ביותר מבין בעלי-הבתים הלומדים. כאן היתה רמת הלימודים גבוהה. תוך כדי לימוד בשולחן ערוך ומשנה תורה של הרמב"ם (לרבות נושאי כליו, המגיד משנה והכסף משנה), נבדקו מקורות ההלכות בשני התלמודים ובברייתות.

השיעורים נתקיימו בבתיהם של חברים: בביתו של מר לייזר אָשֵׁר הזקן, בביתה של סבתא אטי דויזנד-אשר ("מרת אֶדֶל" לפי הדין-והחשבון השנתי המנוסח בעברית), בביתו של אברהם אשר הזקן ובביתו של מר נרדוס דוידס; לימים גם אצל מר שלמה אֵייטְיֶה והרב הראשי סארלואי. למדו "שולחן ערוך" ("יורה דעה", וברבות הימים גם "אבן העזר"), "משנה תורה" (הלכות אישות), תורה עם מפרשים, ביניהם הביאור של מנדלסון, ונביאים עם מפרשים. למותר לציין, שה"קורא" – כמעט כל החברים כיהנו לפי התור כקוראים, על-פי תכנית קבועה מראש – היה מחויב להתכונן כהוגן, עד לפרטי פרטים; אף-על-פי-כן קרה, שאחד השומעים הוכיחוֹ על פניו. הפגישות בערבים התקיימו באווירה נעימה וביתית, ואף לא חסרה הדאגה לחיזוק הגוף בדמות עוגות טעימות וקפה.

באסיפה השנתית שהתקיימה בד' במרחשון הגיעו חיי חברת "הוגי דת" לשיאם. לאירוע זה באו כל החברים, לפעמים עם נשיהם (אלה ישבו בחדר הסמוך עם גב' אטי), כשהכול לובשים בגדי שבת. הגזבר, מר אברהם אשר, גבה מכל אחד ואחד את דמי החברות בסך שלושה גולדן. לאחר שנערך שיעור רגיל נהג היושב-ראש – משך שנים הרבה היה זה הרב הראשי אונדרווייזר – להשמיע דרשה לכבוד פתיחת השנה החדשה של החברה. דרשה זו היתה כה גדושה בלמדנות שהשומע עמד תוהה אם אמנם זהו אותו איש, שבנאומיו בבתי-הכנסיות של הקהילה נקט נוסח של מטיפים הפונים אל צאן מרעיתם בכנסייה, נוסח שאין בינו לבין דרשה בנוסח מסורתי ולא כלום.

הערב הגיע לשיאו עם הקראתו של הדין-והחשבון השנתי, שהיה כתוב עברית, רצוף מליצות מבדחות, מפי המזכיר. דינים-וחשבונות משנים קודמות פרי עטו של מר יצחק קופנהאגן נתפרסמו בדפוס, והמעוניין ימצא בהם דוגמה לכתיבה עברית מתקופה שלפני הציונות.

לאחר הדין-והחשבון השנתי נהגו על-פי-רוב להגיש מתנות (בדרך-כלל ספרים) לאותם החברים שסיימו במרוצת השנה שחלפה את לימודיהם (אם רבניים ואם אחרים) בהצלחה או נשאו להם נשים. את ארון-הספרים של החתום מטה מקשט עד היום ספר אוצר ויכוחים של אייזנשטיין, ש"הוגי דת" הגישה לו כשי, כשעמד בבחינת הגמר של לימודי הרפואה. אחרי חלוקת המתנות נמשכה מסיבת יום השנה של החברה, והנוכחים נתכבדו בתקרובת של משקאות ודברי מאכל.

רוצה אני לסיים סקירה זו בהצהרה משלי. לא געגועים על מה שהיה ולא יהיה עוד הניעוני להעלות על הכתב זכרונות אלה על יהודי אמסטרדם מימים עברו. מי שזכה להתיישב בארצנו ולחיות בה בחופש, יודע, שהתורה ותלמודה הם שהביאונו עד הלום, כדברי ביאליק. ברם, הוא גם יודע, שכל זה אינו צריך להוסיף להתקיים בצורה שבה נתקיים בגלות. עמנו יוסיף ליצור תרבות על יסודות תורה ונביאים, על יסוד דברי חכמינו והוגי הדעות שלנו. אלא שתרבות זו תהיה שונה מתרבותן של "ראשית חכמה" ו"הוגי דת".

הופיע ב-Nieuw Israelietisch Weekblad, בסוף 1951.

לפריטים נוספים של המאמר:
מוסדות, מנהגים ופולקלור של יהודי אמסטרדם: ברית מילה באמסטרדם
מוסדות, מנהגים ופולקלור של יהודי אמסטרדם: ברכת-כוהנים באמסטרדם
מוסדות, מנהגים ופולקלור של יהודי אמסטרדם: חגיגות-נישואין באמסטרדם
מוסדות, מנהגים ופולקלור של יהודי אמסטרדם: בתי-כנסיות באמסטרדם
מוסדות, מנהגים ופולקלור של יהודי אמסטרדם: תלמוד-תורה באמסטרדם (פריט זה)