הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > עולם המקראעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > משפחת האבותעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > חוק וחברה במקרא > נשים במקראעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > ממצרים לכנען > יציאת מצרים
ידיעות אחרונות


תקציר
המאמר מציג סיפורים מקראיים שונים, בעיקר מספר בראשית ומספר שמות, המצביעים על כוח נשי המתבטא בלקיחת אחריות, ביוזמה ובמניפולציות מתוחכמות שעושות נשים למען המשכיות האנושות, העם והמשפחה הפרטית. בעיקר עוסק המאמר בדמויות המופת הנשיות מסיפור שיעבוד מצרים-המיילדות, יוכבד, מרים ובת פרעה- דמויות המייצגות את נצחונו של ה"רצון בחיים".



כי חיות הנה
מחברת: ד"ר גילי זיוון


במאמרה "נשים בספרות השואה" (בשביל הזיכרון, גיליון 16 תשנ"ז) כותבת שרה הורוביץ:

הריון ואמהות עולים תדיר בנרטיבים נשיים על השואה. מבחינה תימטית משמשות חוויות אלה לא רק מקני מידה להתנסויות נשיות, אלא גם כבסיס לבחינה נרחבת יותר של נושאים כמו הישרדות, מוסריות וזיכרון. בעדויות של נשים בולטת תחושת הסכנה שהיתה כרוכה בהבאת ילד לעולם בזמן השואה.

למרות זאת, מדיווחיהן של ניצולות מצטייר ההריון כבעל משמעות שונה לגמרי.

עדויות אלו מצביעות על ניצחונם או כישלונם של הרצון בחיים, של טוב הלב או האכזריות האנושית, של האנוכיות או אהבת הזולת. העדויות מהוות אישור או הפרכה של ערכים תרבותיים, דתיים ופילוסופיים חשובים.

ברצוני לאמץ תזה זו ולטעון, כי התפישה הרואה בהריון ייצוג ערכים של הישרדות וזיכרון, עולה גם מן העיון בסיפור המקראי הקדום. היא מגיעה לפיתוח נרחב במדרשים רבים, החושפים את הפן הנשי הייחודי במאבקי ההישרדות.

בחלקו הראשון של המאמר אציג את הסיפורים המקראיים בספרי בראשית, שמות ומגילת רות, המצביעים על כוח נשי, המתבטא בלקיחת אחריות, ביוזמה ובמניפולציות מתוחכמות שעושות נשים למען המשכיות האנושות, העם והמשפחה הפרטית.

בחלקו השני אדון במדרשים העוסקים במרד הנשי המופנה נגד גזרת ההשמדה של פרעה. מדרשים אלו מעבים את הדמויות המקראיות ומצביעים על כך שיוכבד, מרים, המיילדות וכל נשות ישראל (ואולי גם בת פרעה), מהוות דמויות מופת המעידות על נצחונו של "הרצון בחיים". המדרש מכיר בכוח החיוניות הנשי המתבטא בהריון ובהולדה, שדווקא בהם גוזר פרעה "כל הבן היילוד היאורה תשליכוהו", ואילו הגברים מתוארים כפסיביים וכמי שתקפם הייאוש. האופטימיות, האסרטיביות, אהבת החיים וקריאת התיגר על גזרת המוות, מתגלות בדרכים נועזות ויצירתיות על-ידי נשים.

בחלקו האחרון והמסכם של המאמר אנסה לתהות על מקומו של נרטיב נשי זה במקרא ובמדרש, ואעמוד על החשיבות שאני רואה בחילוץ קולות נשיים אלו דווקא מן הטקסטים הפטריארכאליים של עברנו.

הסיפור המקראי

ההתאוות לילד מהווה מוטיב חוזר בסיפורי ספר בראשית. אמותינו היו ברובן עקרות, ושנים רבות עברו עליהן עד שנפקדו בבן. עיון בפרקי בראשית חושף נחישות ודבקות במטרה מצידן של האמהות. אם אין הן יכולות ללדת, הרי שהן מנסות להיבנות מן השפחות שלהן.

הרצון בילד, ביורש, בממשיך הדרך, והשאיפה לממש את הפוטנציאל הנשי, מסבירים את נחישותן של האמהות להשיג בן בכל דרך אפשרית.

כל זאת מתווסף, כמובן, למעמד האשה בעולם המקראי. סיפורי בראשית מבליטים את הקשר בין נשיות לבין הולדה והמשכיות, וניתן למצוא הסברים ביולוגיים וסוציולוגיים להתהוותו של קשר זה. אפשר לשער כי העובדה שבמשפחה הפוליגמית אין הגבר דואג להמשכיות הזרע, מקורה בתחרות בין הנשים הרבות על ליבו של הבעל ועל מעמדן במשפחה המורחבת. רק אשה שיכולה למלא על הצד הטוב ביותר את תפקיד ההולדה וריבוי הצאצאים, תזכה למעמד המועדף בעיני הגבר, הדואג לממשיכיו.

ואולם להריון וללידה ישנן משמעויות נוספות בעיני הגיבורות של כמה מן הדרמות המקראיות. נשים אלו אינן רואות את עצמן רק כשותפות למעשה הרבייה, אלא כאחראיות להמשך האנושות כולה, להמשכה של המשפחה ולזכרון שם המת. לתפקידיה הביולוגיים של האשה נוספה משימה ייחודית שאינה קשורה לכאורה דווקא לנשים.

המשימה שהטיל האל על אדם וחוה, "פרו ורבו" – הפכה להיות משימתה הבלעדית של חוה, היא "אם כל חי". הנשים הן המתגלות כמעבירות הלפיד מדור לדור, כשומרות החיים.

ממוות ושכול אל פריון והמשכיות – בנות לוט, תמר ורות

בבראשית י"ט אנו קוראים על סיפור השמדת סדום ועמורה. הסיפור המפורסם מסתיים בבריחת לוט, אשתו ובנותיו מן העיר העולה בלהבות. גורלה של אשת לוט ידוע, ואילו לוט ושתי בנותיו עולים מצוער למערה אשר בהר. אתמול היתה סדום "כולה משקה... כגן ה' ", ועתה היא "כקיטור הכבשן". עם לשונות האש העולות מגן העדן האבוד שלהן, מחלחלת בהן אט אט הידיעה כי הכול חרב. הן מבינות בהארת פתאום כי "איש אין בארץ לבוא עלינו כדרך כל הארץ". מתוך אחריות עמוקה להמשכיות האנושות הן עושות מעשה חריג ביותר, ששובר כל נורמה וכל מוסכמה. "נשקה את אבינו יין ונשכבה עימו ונחיה מאבינו זרע", אומרת הבכירה לצעירה. לאומץ ליבן, לתושייתן ולאחריות שמגלות שתי האחיות להמשכיות המין האנושי – ישנן תוצאות. שני בנים נולדים ממעשה זה, ובעתיד יצמחו מהם אף שני עמים: מואב ועמון. ניתן להסיק מהתעברותן המיידית ומציון התפתחותם לשני לאומים, כי מעשיהן רצויים מלפני ה'.

בפרק ל"ח אנו מתוודעים לסיפורה של משפחת יהודה. ליהודה שלושה בנים: ער, אונן ןשלה. הוא משיא את ער בכורו לתמר, וזה מת עוד לפני שנולדו לו בנים. כמנהג הקדום, משיא יהודה את אונן לתמר ומבקש ממנו: "יבם אותם והקם זרע לאחיך". אונן, היודע כי "לא לו יהיה הזרע", משחת זרעו ארצה "לבלתי נתן זרע לאחיו". מעשה זה רע בעיני ה', וגם אונן מת בדמי ימיו. עתה מתחילה מסכת הייסורים של תמר, המצפה לבעל שיגאל אותה מחיי אלמנות וערירות. יהודה דוחה שוב ושוב את נתינת בנו הצעיר שלח לתמר, הוא רואה בה אשה קטלנית (כלשון התלמוד – אשה הממיתה את הגברים הנישאים לה).

תמר חוזרת לבית אביה ויושבת שוממה ימים רבים. שלה אינו ניתן לה, והיא אינה יכולה להינשא לאיש שאינו ממשפחת יהודה. "השעון הביולוגי" מתקתק, והיא יושבת ומחכה בבית אביה.

לאחר שאשת יהודה נפטרה, משארכו הימים, קמה תמר ועושה מעשה נועז, מתוחכם ומסוכן. אם מעשה בנות לוט כולו בתחום האיסור והפרת הטאבו, הרי שמעשה תמר הוא על הגבול המטושטש שבין האסור למותר. היא מתחפשת לזונה ומחכה ליהודה בדרכו תמנתה לגז צאנו. יהודה שוכב עם הזונה הבלתי מזוהה ומבקש לשלם לה בגדי עיזים. עד לביצוע התשלום הוא מפקיר בידיה עירבון: חותמו, פתיליו ומטהו. אלו הם סימני הזיהוי של גבר בעולם המקרא. לאחר שובו אל ביתו הוא שולח גדי עיזים אל הזונה, אך זו נעלמה ואיננה.

עוברים שלושה חודשים והנה מגיעה "בשורה" ליהודה: "זנתה תמר כלתך וגם הרה לזנונים". יהודה פוסק: "הוציאוה ותישרף". בעודה מובלת לשריפה היא שולחת ליהודה את החותמת והפתילים והמטה, ומוסיפה שאלה "תמימה": "הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה האלה? לאיש אשר לו אנוכי הרה". יהודה מזהה את העירבון שנתן ואף מכיר בצדקתה של תמר: "צדקה ממני, כי על כן לא נתתיה לשלה בני".

אומנם, שלא כמו בנות לוט, מעשי תמר וצדקתה זוכים להכרה מפורשת, אך גם היא, כמותן, משתמשת בזהות שאולה ומתחפשת כדי להשיג את מבוקשה (הן – בחסות היין והלילה, והיא – בחסות הלבוש והאיפור). בשני הסיפורים מצליחות הנשים במזימתן ואילו הגברים משתפים פעולה בלא יודעין. יהודה אומנם יהפוך לשותף בדיעבד ואף יודה בפה מלא בצדקת האשה, אך גם הוא מובל אל מעשה המשכיות הזרע שלא ברצונו ובלא בידיעתו.

יהודה משאיר את תמר בחסות המשפחה המורחבת והיא יולדת תאומים: פרץ וזרח, וזה מוביל אותנו לסיפור הבא: סיפורם של רות, מצאצאי לוט ובתו, ושל בועז, מצאצאי יהודה ותמר.

זה ימים רבים שותפה רות לנערותיו של בועז ההולכות אחר הקוצרים. בועז כבר הכירה ובירכה ופרש את חסותו עליה, אך עדיין לא עשה דבר למען הקמת "שם המת על נחלתו". קציר השעורים מסתיים ובועז אינו מודע לתפקידו בדרמה המשפחתית. ואז מחליטה נעמי לקחת את העניינים לידיים.

גם כאן, כמו בסיפורים הקודמים, הסיטואציה התרבותית אינה מאפשרת גישה ישירה לגבר. בועז אינו יבם על פי החוק המקראי. הוא אומנם "גואל" (קרוב משפחה היכול לגאול את נחלתו של המת), אך אינו חייב לשאת את רות. נעמי מחפשת שעת כושר כדי להביא את העניין לתודעתו של בועז ולהמריצו לשאת את רות.

שעת הכושר נמצאה בעת זריית גורן השעורים בלילה. נעמי מורה לרות: "ורחצת וסכת ושמת שמלותיך עלייך וירדת הגורן". רות יורדת לגורן ומתוודעת לבועז בחצי הלילה, כפי שהורתה לה נעמי. בקומץ מילים היא אומרת הכול: "אנוכי רות אמתך, ופרשת כנפיך על אמתך כי גואל אתה". היא מציגה עצמה כאמתו, מבטאת כניעות ובקשת חסות, אך מאחורי המשפט הרך ןהתמים הזה טמונה דרישה נועזת: קח אותי לאשה!

דבריה של רות, ואולי גם שמלותיה ובשמיה ושעת הלילה הרומנטית, עושים את פעולתם. מעתה אנו מגלים כוחות חדשים בבועז. הוא נמרץ, מהיר, בוחן את המצב המשפטי בקור רוח ומזדרז לסיים את העניין לאחר הבירור עם הגואל הקרוב.

בסופו של דבר מכריז בועז קבל עם ועדה: "עדים אתם היום כי קניתי את כל אשר לאלימלך... וגם את רות המואביה אשת מחלון קניתי לי לאשה, להקים שם המת על נחלתו, ולא ייכרת שם המת מעם אחיו..."

נעמי זוכה בנכד, רות זוכה בבן, ומשפחת אלימלך זוכה בשם.

בשלושת הסיפורים הללו מתוארים הגברים כמי שאינם רואים את התמונה לאשורה. בשני הסיפורים האחרונים המעשה אף זוכה להכרה ומודים לאשה על יוזמתה הבלתי שגרתית.

האיכפתיות ביחס להמשך הקיום, היוזמה לעשות מעשה שכרוך בו סיכון, התכסיסנות והמניפולציות – הן מנת חלקן של הנשים. ככל שהמעשים חמורים יותר, כך רב יותר הסיכון שהן לוקחות על עצמן. המעשים מדורגים מהפרת טאבו חמור ועד לשבירת נורמות חברתיות; מן החמור לקל – בנות לוט, תמר, רות. ככל שהסיפורים הולכים ומתעדכנים, כך מתרבות הברכות לנשים מפי הסובבים. נראה שאפילו המספר המקראי מתקשה לעכל את מעשה בנות לוט, שהוא עברה על טאבו חמור, אף כי בו נרמזת התזה שהנשים אחראיות להמשכיות מין האדם באופן הנועז ביותר.

נשים נגד גזרת ההכחדה – המאבק בגזרות פרעה

מחרוזת שנייה של סיפורי הישרדות נשיים היא זו המצויה בראשית ספר שמות (פרקים א'-ב'). המחרוזת כוללת את המיילדות שפרה ופועה, את יוכבד אם משה, את מרים ואת בת פרעה.

ספר שמות פותח בתיאור השיעבוד הקשה שמטיל פרעה מלך מצרים על בני-ישראל. בפסוק 16 אנו מתוודעים לציווי המיוחד שמצווה פרעה את המיילדות: "בילדכן את העבריות וראיתן על האבניים – אם בן הוא והמיתן אותו, ואם בת היא וחיה". ואולם המיילדות אינן משתפות פעולה עם הרודן ומשטרו. הן מערימות על פרעה בתירוצים שונים ומסרבות לקחת חלק בסלקציה הנוראה.

מאין שאבו המיילדות כוח לעמוד מול פרעה וכל המערכת המשטרתית הנרחבת שהקים? המקרא עונה על כך במילים: "כי יראו את האלוהים". מהי אותה יראת אלוהים? אם נקבל את הפרשנות הרואה במיילדות נשים עבריות (יוכבד ומרים, כדברי המדרש), הרי יש כאן פעולה אמיצה של נשים יהודיות המסרבות לעזור לשליט הרודן בחיסול עמן, ויראת האלוהים כאן פירושה – נאמנות לצו המוסרי ולצו הלאומי.

ואולם אם נקבל את הפרשנות הרואה בהן מיילדות מצריות, הרי שמעשיהן מקבלים משמעות נוספת. למרות היותן בנות לעם המשעבד – רגישותן המוסרית, התנגדותן לרוע ואולי גם סולידריות נשית – מובילות את המיילדות להתנגד לגזר דין המוות על התינוקות העבריים, גם במחיר חייהן. "יראת אלוהים" בהקשר זה משמעה עוצמה מוסרית (משמעות זהה ליראת אלוהים נמצאת גם בדברי אברהם במצרים: "כי אמרתי רק אין יראת אלוהים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי").

אשה אחרת המורדת בגזרותיו של פרעה היא יוכבד אם משה, המצפינה את בנה הרך שלושה חודשים. וכשהצפנתו כבר אינה אפשרית – היא מתחכמת לגזרת פרעה ואומנם "משליכה" אותו אל היאור. בכך היא הופכת את היסוד הממית ליסוד המחיה – היאור הופך למקום הצלה בעבור משה הקטן המושט בתיבה.

לסיפור הצלת משה קשורות שתי נשים נוספות: מרים ובת פרעה. מרים היא השומרת האישית של משה. היא מתייצבת "מרחוק לדעה מה יעשה לו" ומגלה תושייה בבואה אל בת פרעה ושאלה בפיה: "האלך וקראתי לך מינקת מן העבריות ותינק לך את הילד?"

לצידן של יוכבד ומרים מתייצבת בת פרעה, אשר גם לה חלק חשוב בהצלתו של משה (ואולי גם בחינוכו ובהכשרתו לתפקיד המנהיג). בת פרעה מערימה על גזרת אביה ומגדלת את הילד העברי ממש מתחת לאפו.

מדוע משתה בת פרעה את התינוק העברי מן היאור? בשל אהבת האדם שבה? בשל רחמיה למראה הפעוט הבוכה? האם חסרה היתה ילדים משלה? או אולי יש במעשה הזה משום ביטוי לכעס ולהתנגדות לגזרות האב ורצון להתנער מכל מה שהוא מסמל?

המקרא אינו מספק לנו תשובות, הדבר היחיד שנוכל לומר הוא, שבת פרעה – כמו שאר הנשים הנאבקות בגזרות פרעה בתחילת ספר שמות – מבטאת את הרעיון כי האשה באשר היא (יהודייה או מצרייה) נאבקת למען החיים, משמשת כ"אם כל חי" – כמי שהחיים יקרים לה מכול.

עם כל ההבדלים בין סיפורי בנות לוט-תמר-רות לבין הסיפורים בתחילת ספר שמות, ניתן לומר שבכולם מודגשת האסרטיביות הנשית, המתגלה כחריגה ומרשימה על רקע הנורמות המקובלות. בעולם הפטריאכלי הופכות הנשים עולמות על מנת להשיג את מטרתן: המשך האנושות, העם, השבט והמשפחה.

התפישה הרווחת של יחסי גברים-נשים במקרא, רואה באשה דמות משנית, הניצבת (על פי רוב) בחלק האחורי של הבמה ומהווה רקע לפעילות הגברית. היוזמה, האסרטיביות והובלת המהלכים הן מנת חלקו של הגבר. גם היחסים האינטימיים בין גברים לנשים מתוארים בלשון פטריארכאלית: הגבר הוא הלוקח את האשה, הוא היודע, הוא הפעיל, ואילו האשה, לרוב, פסיבית. בלשון התלמוד מכונה האשה "קרקע עולם" – האשה, כמו האדמה, אינה יוזמת ופועלת מתוך כוחותיה שלה, אלא האיכר צריך לעודרה, לדשנה, לזרוע בה, להשקותה ולטפחה, כדי שתוכל למצות את פוריותה.

והנה, בסיפורים שראינו נחשפת תמונה הפוכה. האשה היא היוזמת, המובילה (אומנם בדרכים מניפולטיביות) והלוקחת על עצמה את האחריות להמשכיות. יסוד הפוריות הפסיבית הטמון באשה (כמו באדמה) מתגלגל בלבושו החדש ליסוד הירואי ואקטיבי. היא אינה עוד רק אמא-אדמה המחכה לגשם שירווה את צמאונה, אלא היא גם הרוח המסיעה את העבים ומדרבנת אותם להוריד את גשמם עליה.

המרד הנשי – מדרשים על נשים שנאבקו בהשמדה המצרית

בחלק זה של המאמר אבדוק כיצד עיצבו בעלי המדרש את דמות האשה בימי הגזרות והשיעבוד, לעומת דרכי עיצובה של הדמות הגברית. אנסה להוכיח כי ההריון אינו רק סמל לפוריות, אלא הוא מסמל את נשקן העיקרי של הנשים נגד קולו של הייאוש, נגד קולם של המשלימים עם רוע בגזרה, ונגד הדיכוי. קולות הייאוש וההשלמה מזוהים במדרשים עם הקולות הגבריים.

המדרש מרחיב את הסיפור המינימליסטי המצוי במקרא על אודות נשים שעמדו מול גזרת ההשמדה של פרעה, ומוסיף דוגמאות לכוחו של המרד הנשי. המרד, המתבטא בהולדה מוגברת, אינו רק מרד החיים נגד המוות, אלא גם נגד ערכיו של פרעה ונגד תפישת עולמו. מול קלגסיו, שוטריו וגזרותיו האכזריות של פרעה, מציג המדרש את הנשים המתחכמות לו ומצליחות להרות וללדת גם בתנאים בלתי אפשריים אלו. הגברים העבריים אינם מגלים אותה תעוזה כשל הנשים: גזרותיו של פרעה והעבדות הקשה אינן מותירות, לדעתם, מקום לאהבה, הזדווגות, פרייה ורבייה. לעומתם, רואות הנשים באקט המיני, בהריון ובהצלת התינוקות – מרד נגד גזרת ההשמדה של פרעה.

"ויאמר מלך מצרים למיילדות העבריות, אשר שם האחת שפרה ושם השניה פועה" (שמות א', 15) – מדרשים רבים מזהים את שפרה ופועה עם יוכבד ומרים. זוהי מגמה רווחת במדרש, שמטרתה לזהות דמויות לא מוכרות. ואולם מעבר לכך יש כאן, לדעתי, גם מגמת עיבוי לדמויותיהן של יוכבד ומרים. היסוד המקראי הגלוי – של אם המחביאה את בנה מפני המצרים ושל אחות השומרת על אחיה הנישא בתיבה על פני היאור – מקבל הרחבה משמעותית על-ידי זיהוי זה. על פי המדרש, יוכבד ומרים אינן רק מקיימות את המשכיות משפחתן שלהן, אלא הן פועלות למען המשכו של כל העם.

המדרש בתלמוד הבבלי (סוטה י"א, ע"ב) דורש את שמן של המיילדות ברוח זו:

שפרה זו יוכבד, ולמה נקרא שמה שפרה? שמשפרת את הוולד.

דבר אחר: שפרה – שפרו ורבו ישראל בימיה.

פועה זו מרים, ולמה נקרא שמה פועה? שהיתה פועה ומוציאה את הוולד.

דבר אחר: פועה – שהיתה פועה ברוח הקודש ואומרת: עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל.

על פי מדרש זה מרים ויוכבד פועלות למען הוולדות ומרחיבות את סיכוייהם לחיות. ולא עוד אלא שהבת אף מגלה כוח נבואי. המאבק שלה הוא לא רק למען הריון ולידה, אלא זהו גם מאבק למען הישועה הלאומית, למען העתיד: "עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל". בתוך עולם של עבדות והריגת תינוקות, מצליחה מרים לחרוג מהסבל העכשווי אל העתיד. היא רואה ברגעי ההווה הקשים פוטנציאל להצלה בעתיד.

מדרש אחר, המפתח את מוטיב ההישרדות והמרד בגזרת פרעה ככוח נשי ייחודי, הוא המדרש הידוע על מרים, המטיפה מוסר לאביה עמרם (הנחשב על-ידי הדרשן לגדול הדור), על ש"הרים ידיים" וויתר על חיי אישות עם אשתו מפחד גזרותיו של פרעה (בבלי, סוטה י"ב, ע"א):

"וילך איש מבית לוי" – להיכן הלך?

אמר רב יהודה בר זבינא: שהלך בעצת בתו.

תנא: עמרם, גדול הדור היה. כיוון שראה שאמר פרעה הרשע "כל הבן היילוד היאורה תשליכוהו" – אמר: לשווא אנו עמלין. עמד וגירש את אשתו.

עמדו כולן וגירשו את נשותיהן.

אמרה לו בתו: אבא, קשה גזרתך יותר משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים – ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקבות;

פרעה לא גזר אלא בעולם הזה – ואתה לעולם הזה ולעולם הבא;

פרעה הרשע, ספק מתקיימת גזרתו, ספק אינה מתקיימת – אתה צדיק, בוודאי שגזרתך מתקיימת.

עמד (עמרם) והחזיר את אשתו, עמדו כולן והחזירו את נשותיהן.

במדרש זה מייצגת הבת את הנשים (ואולי גם את הילדים שלא באו לעולם בגלל גזרת עמרם), היוצאות נגד הגברים שמשלימים עם גזרת פרעה ומסייעים למימושה האופטימלי. זוהי אותה מרים המקראית המתייצבת "מרחוק לדעה מה ייעשה לו" ומגלה תושייה מדהימה בהצעתה להביא "מינקת מן העבריות". זוהי מרים מן המדרש המנבאת: "עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל". אין כאן רק אהבת אח או יכולת נבואית. לפי מדרש זה מסתבר שללא התערבותה משה לא היה נולד, ילדי ישראל לא היו נולדים, ועם העברים היה נעלם מן העולם.

דמותה המקראית של מרים מתעצמת במדרש, והיא הופכת להיות סמל למאבק בהשמדה, סמל לתקווה. מרים מהווה מודל אלטרנטיבי לגדולי הדור – לגברים (אשר גזרתם "קשה משל פרעה"). לא ייפלא שעל פי פרשנים שונים, תהא זו מרים שתגער במשה, המנהיג הגדול, המתנזר מחיי אישות עם ציפורה קשתו (רש"י לבמדבר י"ב, 1).

מגמת העיבוי וההעצמה של המוטיבים המקראיים בדמויות הנשים העוסקות בילודה ושמירה על הוולדות, מגיעה לפיתוח מרחיק לכת במדרשו של רב עוירה (או לפי כתבי יד – רבי עקיבא). המדרש (סוטה י"א, ע"ב) מתאר כיצד יוצאות בנות ישראל לשדה – מקום עבודתם של הגברים – מפתות אותם, מקיימות איתם יחסי מין, מתעברות, יולדות ומביאות את התינוקות. פעילותן – שיש בה פיתוי נשי, נועזות וגירוי – לא רק שזוכה לברכת האלוהים, אלא גם מביאה להתרחשותם של ניסים, ובכך מגלה האל הסכמה מלאה עם מעשיהן.

בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדואר נגאלו ישראל ממצרים.

בשעה שהולכות לשאוב מים, הקב"ה מזמן להן דגים קטנים בכדיהן, ושואבות מחצה מים ומחצה דגים, ובאות ושופתות שתי קדרות – אחת של חמין, אחת של דגים – ומוליכות אצל בעליהן לשדה, ומרחיצות אותן (את הבעלים) וסכות אותן ומאכילות אותן ומשקות אותן ונזקקות להן בין שפתיים...

וכיוון שמתעברות באות לבתיהן.

וכיוון שמגיע זמן מולדיהם – הולכות ויולדות בשדה תחת התפוח...

והקב"ה שולח משמי מרום מי שמנקיר ומשפיר אותן, כחיה זו שמשפרת את הוולד...

ומלקט להן שני עיגולים – אחד של שמן ואחד של דבש...

וכיוון שמכירים בהם מצרים באים להורגן, ונעשה להם (לתינוקות) נס ונבלעין בקרקע.

ומביאים (המצרים) שוורים וחורשין על גבן...

ולאחר שהולכין (המצרים) היו (התינוקות) מבצבצים כעשב השדה...

וכיוון שמתגדלין (כאשר גדלו הילדים) – באין עדרים עדרים לבתיהן...

וכשנגלה הקב"ה על הים – הם הכירוהו תחילה, שנאמר: "זה אלי ואנווהו".

המדרש פותח ואומר: "בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים", ואנו מצפים לתיאור חסדיהן של הנשים – אדיקותן במצוות, תפקידן כמחנכות וכו'. אך המדרש מתאר את הנשים כמי שמפתות את בעליהן כמעט כמו נשים מופקרות: הן רוחצות, סכות, מאכילות, משקות ועוגבות על בעליהן, ומקיימות איתם יחסי מין בשדה! אומנם רש"י ממהר למפרש שהביטוי "בין שפתיים" פירושו מקום המוצנע מעין כול, אך הביטוי העברי "תשכבון בין שפתיים" נושא אסוציאציות מיניות פחות חסודות...

הנשים מאכילות את בעליהן דווקא בדגים קטנים – סמל לפוריות, וכשם שהן מאכילות ורוחצות את בעליהן, כך הקב"ה מאכיל ומנקה את התינוקות. יש כאן מעין מידה כנגד מידה, כביכול אומר הקב"ה: הן השקו וניקו את בעליהן, אף אני אשקה ואנקה את תינוקותיהן.

המדרש מסתיים בנס קריעת ים סוף: אותם תינוקות שנולדו בשדה וזכו עם לידתם לטיפולו האישי של אלוהים, הם שיבחינו בהתגלות השכינה ברגע לידתו של העם כולו.

גם כאן בולטת המגמה של היפוך התפקידים המסורתיים: לא הגבר הוא המחזר והיוזם את האקט המיני, אלא האשה. בשעת משבר ואימה מגלים הגברים פסיביות מדהימה, וכל מלחמת ההישרדות מתחילה ומסתיימת בנשים.

חילוץ קולות נשיים מטקסטים מסורתיים-פטריארכליים

דניאל בויארין פותח את אחד הפרקים בספרו על מקומו של המין בספרות התלמודית במילים אלו:

איזו טובה יכולה לצמוח לעולם מיוסר מלימוד טקסטים עתיקים?

... אני מעוניין במחויבות המוסרית שיש לנו כלפי המתים, כלפי אלה שיצרו את הטקסטים ושעיצבו אותנו לטוב ולרע... וכן במחויבות המוסרית שלנו כלפי החיים, היום ושלעתיד לבוא.

כלומר – המחויבות להשתמש בטקסט כדי להוביל בני-אדם לחיים עשירים וחופשיים יותר.

כאשר אנו מנתחים טקסטים מן המקורות אנו אוחזים בנאמנות כפולה: נאמנות לטקסט ולכותביו (עד כמה שאנו יכולים להתקרב לעולמם), ונאמנות לרעיון שלטקסטים אלו יש מה לומר לנו היום.

איך ניתן לשמר היום שתי נאמנויות אלו? הרי קוראי הטקסט כיום חיים בתרבות שונה מזו של תקופת המקרא, המשנה והתלמוד. ערכינו אינם רק שונים משל אבותינו, אלא לעיתים אף מנוגדים להם, כמו למשל בנושא מעמד האשה.

בויארין מציע להחיל את הקריאה, לה הוא קורא ביקורת נדיבה, על הטקסטים הקדומים. לא זה המקום לעמוד על כל מרכיביה של השיטה ועל הרקע הפרשני שעליו היא צומחת. ברצוני רק להדגיש את אחת המסקנות הנובעות מהצעתו של בויארין: הקריאה המוצעת מבקשת לחלץ קולות אחרים מחיק העבר – קולות ביקורתיים, החולקים על הקול המרכזי השליט. קריאה זו עשויה לספק ערוץ רב עוצמה להזדהות עם קודמינו ויחד עם זאת לשמור על היכולת לחלוק על אותם מרכיבים בעולם המחשבה והמעשה, שאיתם אין אנו מסכימים.

במאמר זה ביקשתי לחלץ כמה מאותם "קולות אחרים" מן המקרא ומן התלמוד. קולות המגלים הערכה רבה לאשה, ומודים ביתרונה של האשה על האיש בתחומים מסוימים. עם זאת איני רוצה ליפול למלכודת האפולוגטיקה. אין אני טוענת כי הקול הנשי המבטא מאבק למען החיים, רצון להישרדות והמשכיות, הוא הקול הבלעדי של הטקסט המקראי והתלמודי. קול זה הוא רק אח' מבין הקולות השונים של האשה בעולם המקראי והתלמודי. אלא שקולה האסרטיבי של האשה ההופכת את הביולוגיה הנקבית לאתגר נשי-מוסרי, כמו קולות אחרים החבויים בטקסטים העתיקים של הספרות המסורתית, מחכים לקריאה שלנו שתבוא ותחשוף אותם ותיתן להם מקום נרחב ומרכזי. עבודת פרשנות זאת תיעשה, כמובן, מתוך מודעות מלאה לחלקו של הפרשן כמעצב מסורת ולא רק כסוכן להעברתה.

הניסיון לחלץ מן העבר את אותם קולות המכבדים את האשה כבעלת ישות עצמאית, כיוזמת, כמי שאינה מוכנה להשלים עם גזרת המוות – בניגוד לגברים המבטאים קול של הסכמה וכניעה – עשוי להזין את המהפכה המתרחשת בדורנו ביחס למעמד האשה ביהדות.

אלמנטים נשיים מובהקים, כמו הריון ולידה, נטענים במשמעות עמוקה יותר: הנשים הן שמאמצות את חשיבותם של החיים, שמירתם והמשכם בכל תנאי.

הערך הרב שבמצוות פרייה ורבייה הוכר והופנם במקורותינו הסיפוריים דווקא על-ידי נשים, בעוד שהחוק ההלכתי שיחרר אותן מכל אחריות וקבע כי המצווה מוטלת על הגבר בלבד.

בסיפורי המקרא ובמדרש ניצבות הנשים נגד החוק הרשמי (שפירושו הפסקת החיים), המיוצג על-ידי הגברים (לוט, יהודה, בועז, עמרם ושאר הגברים העבריים במצרים), ומעמידות כנגדו את חוק החיים, העולה בחשיבותו מעל לכל השיקולים.

ביבליוגרפיה:
כותר: כי חיות הנה
מחברת: זיוון, גילי (ד"ר)
שם  הספר: קוראות מבראשית : נשים יוצרות כותבות על ספר בראשית
עורכת הספר: רביצקי, רותי
תאריך: 1999
הוצאה לאור: ידיעות אחרונות; ספרי חמד
הערות: 1. בשער: יהדות כאן ועכשיו: סידרה בעריכת יוכי ברנדס.
הערות לפריט זה: 1. גילי זיון נולדה בקיבוץ עין צורים. עסקה שנים רבות בחינוך. עובדת במרכז יעקב הרצוג בהוראת מורים ובהפקת תוכניות לימודים. כותבת דוקטורט על יהדות ופוסטמודרניזם. מעורבת ומפרסמת מאמרים בשאלות חברה ופמיניזם אורתודוקסי.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית