עמוד הבית > ישראל (חדש) > אוכלוסייה וחברה > תנועות ארגונים ומוסדותעמוד הבית > מדינת ישראל > ישובים וסוגי התיישבות > קיבוציםעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > עליות לארץ ישראל ולמדינת ישראל > עלייה שנייהעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > ההיסטוריה של מדינת ישראל > כלכלה, חברה ותרבותעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > עליות לארץ ישראל ולמדינת ישראל > עלייה שנייה
מקסם


תקציר
מידע על הקמתו של הקיבוץ הראשון, דגניה, על-ידי אנשי העלייה השנייה, על התפתחות הקיבוצים, אופיים והשפעתם על החברה הישראלית. על התגבשות ארבע התנועות הקיבוציות, התרחבות התנועה הקיבוצית לאחר קום המדינה ומשקלה והשפעת היתר שלה בהוויה החברתית והפוליטית, נציגיה של התנועה הקיבוצית, סימני המשבר בתנועה בשנות ה-80 של המאה ה-20 ושמות מייסדיה וראשיה.



הקיבוץ
מחבר: ארנון לפיד


באחד מימי שנת 1910, בגורן בכנרת, קמו 12 צעירים וצעירות, אנשי העלייה השנייה, והכריזו על הקמת קבוצה שיתופית באום-ג'וני, היא דגניה (א') שלגדות הירדן. הצעירים, שנקעה נפשם מתנאי הניצול והניכור בחוות כנרת, בה עבדו כשכירים קשי יום, ביקשו לייסד מסגרת התיישבותית שונה בתכלית מהמסגרות ההתיישבותיות - מושבות וחוות עבודה - שהיו קיימות אז בארץ. צעדם, הנתפס כיום כמהפכני, נבע, בראש ובראשונה, מכורח המציאות הקשה בארץ-ישראל דאז: המחסור באמצעי פרנסה, כישלונה של ההתיישבות היהודית הפרטית, הצורך בחיפוש דרכים חדשות לכיבוש העבודה ותלאות היום-יום.

נוסף על כך ביקשו המייסדים לגבש "יחד" אינטימי כתחליף למסגרות החברתיות - המשפחה והקהילה היהודית החמה - שהתפוררו בגולה, ולהציע בדרכם החדשה גאולה אישית ליחיד. "הקבוצה נוצרה מהחיים", יאמר לימים יוסף בוסל, ממייסדי דגניה. יוסיף על כך יוסף ברץ: "...מעזרת אח לאח", וישלים שמואל דיין: "...מן הכמיהה לעבודה חופשית, מן היחד המאפשר לגבור על הקשיים".

אל המעשה הספונטני נתלוותה גם תפיסת עולם מגובשת, ששאבה השראתה, בין השאר, ממסורת תנועת הקומונות העולמית ומרוחות מהפכניות שנשבו באירופה, בעיקר ממהפכת אוקטובר ברוסיה. היה זה יוסף טרומפלדוד, שבשנת 1911 התווה תכנית מפורטת, שראשון סעיפיה דיבר על "בניין מושבות קומוניסטיות בארץ-ישראל, והשתחררות משעבוד כפול: לאומי וסוציאליסטי".

עוד קודם להיווסדה של דגניה, אם הקבוצות, פעלו בארץ קבוצות פועלים, אנשי העלייה השנייה, על בסיס שיתופי: הקבוצות אמנם עבדו בנפרד, בכל מקום ובכל עבודה שהמציאה להן פרנסה, אך הנהיגו שיתוף מלא בצריכה. מכאן צמחה לימים הקואופרציה (מפעלים קואופרטיביים, שסיפקו שירותים ותעסוקה לחברי הקבוצות). בשנת 1920 הוקם "גדוד העבודה" ע"ש יוסף טרומפלדור, ובכך הונח היסוד לחטיבה גדולה ומלוכדת של חלוצים מתנדבים, שניהלו בתנאי דוחק כלכלי חיי קהילה שיתופית. אותם צעירים וצעירות, שבערבים - כך מספרים - רקדו הורה סוערת, ובלילות תינו אהבים בגורן, עסקו בימים בכל משימה לאומית דחופה: הכשרת קרקעות, בניית יישובים וסלילת כבישים. אנשי "גדוד העבודה" הם שהקימו, בין היתר, את עין-חרוד ואת תל-יוסף בעמק יזרעאל.

באמצע שנות ה-20 החלו להתגבש ארבע התנועות הקיבוציות. ראשונה, ב-1925, הוקמה "חבר הקבוצות והקיבוצים". זמן קצר לאחר הקמתה נתגלעו בין חבריה חילוקי דעות באשר לגודלה הרצוי של הקבוצה. אותם חברים, שהתנגדו לקבוצה הקטנה והאינטימית בנוסח מייסדי הקבוצות הראשונות, ותבעו הקמתן של קבוצות גדולות ופתוחות יותר, פרשו מהתנועה האם והקימו את "הקיבוץ המאוחד", שדגל בקיבוץ גדול ופתוח. ב-1927 הצטרפה אל השתיים התנועה השלישית: "הקיבוץ-הארצי השומר-הצעיר", בה מצאו את ביתם יוצאי תנועת הנוער "השומר-הצעיר" במזרח אירופה. תנועה זו התאפיינה בשלילתה את הקפיטליזם המערבי ובנטייתה ואהדתה לסוציאליזם בברית-המועצות. באותה שנה, 1927, נוסדה ברודגס שבגרמניה "ברית חלוצים דתיים" (בח"ד). עשרה מחברי ה"ברית", שעלו ארצה ב-1929 והקימו ליד פתח-תקווה חוות הכשרה, היוו את הגרעין ממנו צמחה לימים תנועת הקיבוץ הדתי.

בראשית 1930 מנתה האוכלוסייה הקיבוצית 4,400 נפש, שהתחלקו בין 24 קבוצות ו-34 קבוצות עבודה. התקופה שבין אמצע שנות ה-30 לבין הקמת המדינה היא תקופת התרחבות גדולה לתנועה הקיבוצית. שיעור אוכלוסייתה בכלל האוכלוסייה היהודית בארץ-ישראל הגיע לשיא (שלעולם לא יישבר) - 7.2%, והיא שימשה כוח מוביל בהתיישבות, בחקלאות, בביטחון ובהיערכות לקראת ההכרעות המדיניות. קיבוצים רבים שימשו בסיסים לפלוגות הפלמ"ח, וחצרותיהם שימשו מסתור ("סליק") לאמצעי לחימה ונשק.


 

כוח עולה במדינה הצעירה


לאחר קום המדינה המשיכה התנועה הקיבוצית להתרחב. היא מנתה 115 קיבוצים, ובהם 82 אלף נפש. באותן שנים נשלם תהליך הגיבוש והעיצוב של עקרונות הקיבוץ ומוסדותיו החברתיים והכלכליים. בין אותם עקרונות: "כל אחד כפי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו", שוויון ושיתוף מלא בייצור, בחברה, בצריכה ובחינוך, עבודה עצמית, איסור על רכוש פרטי, קידוש העבודה היצרנית. הדמוקרטיה הקיבוצית באה לידי ביטוי באסיפת החברים, היא המוסד העליון של הקיבוץ, בו ניתנת אפשרות ביטוי לכול, ודעת הרוב היא הקובעת. מזכירות הקיבוץ (הנבחרת) היא הזרוע המבצעת, ולצדה פועלות ועדות שונות של חברים (נבחרים), המופקדים - מחוץ לשעות העבודה - על הפעילות החברתית, התרבותית והמשקית.

בשנותיה הראשונות של המדינה הלכו ונחלצו הקיבוצים מתנאי העוני והמצוקה, הואצו התיעוש והמיכון בחקלאות, פריון העבודה עלה (והיה גבוה מן הממוצע בארץ באותן שנים), ועמו גם רמת החיים. נאמנה לעקרונותיה ולשליחותה - הפרחת שממות, הגנה על גבולות הארץ, תגבור המחנה הסוציאליסטי - העלתה התנועה להתיישבות עשרות קבוצות בגליל ובנגב, בעמקים ובשפלה.

בשנת 1951 עברה תנועת "הקיבוץ המאוחד" משבר קשה והתפלגה, על רקע מחלוקת בדבר הזיקה - אידיאולוגית ופרקטית - לשני הגושים הגדולים: ברית-המועצות הקומוניסטית מזה, והמערב הקפיטליסטי מזה. הפילוג לווה בעימותים קשים, קיבוצים נחצו, התבצעו חילופי אוכלוסין וקיבוצים חדשים הוקמו, משפחות נשברו, חברים מאתמול הפכו אויבים. כתוצאה מן המשבר קמה תנועה קיבוצית חדשה - "איחוד הקבוצות והקיבוצים". (מספר שנים קודם לכן, ב-1948, הוקמה מפ"ם - מפלגת הפועלים המאוחדת). טראומת הפילוג ליוותה לאורך שנים את דור המייסדים, וזמן רב עבר עד שהתפוגגו המרירות והאיבה, ועד שנחלצו הקיבוצים הנפגעים מהמשבר החברתי והכלכלי אליו נקלעו. עזרה מסוימת קיבלה התנועה הקיבוצית באמצעות התנועה "מן העיר אל הכפר" (1953/4), שהוסיפה אל שורותיה אלפי עירונים, פליטי אבטלה.



 

משקל והשפעת יתר


בהוויה החברתית והפוליטית שהתגבשה במדינה הצעירה, בלטה והשפיעה התנועה הקיבוצית הרבה מעבר לגודלה המספרי. הקיבוץ היווה, למעשה, משענת פוליטית ל"כוחות המתקדמים" במדינה, שנאבקו על הגמוניה פועלית, חלוצית, עממית. כך שימשה כל אחת משלוש התנועות הקיבוציות חוט שידרה לשלוש מפלגות הפועלים: "הקיבוץ הארצי" למפ"ם, "הקיבוץ המאוחד" ל"אחדות העבודה", ו"איחוד הקבוצות והקיבוצים" למפא"י, ואילו הקיבוץ הדתי הפך לבסיסה הרעיוני-ערכי של המפלגה הדתית לאומית.

נהנית מחסותו של שלטון אוהד, שהיא בשר מבשרו, התרחבה התנועה הקיבוצית, צברה כוח והשפעה. תנועות הנוער שטיפחה בערים ובמושבות, שחינכו את חניכיהן לקראת חיי יחד ושיתוף, שוויון ועבודה עצמית, הוציאו מתוכן "גרעינים" שעברו את שירותם הצבאי במסלול ייחודי - הנח"ל. גרעינים אלה עלו להתיישבות בעשרות נקודות אליהן שלחו אותן התנועות הקיבוציות.

גם במוסדות הממשל - בכנסת ובממשלה - גדל כוחה של התנועה הקיבוצית הרבה מעבר למשקלה היחסי במדינה, ונציגיה - רובם מייסדי התנועה ומתווי דרכה - נהנו מיוקרה ומאהדה גדולה. בין אלה יצוינו:

יצחק טבנקין - יליד רוסיה, חבר "גדוד העבודה", ממקימי "אחדות העבודה" והקיבוץ המאוחד, מנציגי תנועתו במוסדות היישוב ובתנועה הציונית, מי שהנהיג את פרישת מפלגתו ממפ"ם על רקע המחלוקת בשאלת היחס כלפי בריה"מ. לאחר מלחמת ששת הימים הטיף נגד נסיגה מהשטחים ודגל ביישוב ארץ-ישראל השלמה. נכלל בשלישיית מעצבי דרכה ומעמדה של תנועת העבודה בארץ-ישראל (יחד עם ברל כצנלסון ודוד בן-גוריון).

מאיר יערי - יליד גליציה, ממייסדיה וממנהיגיה של קבוצת "השומר הצעיר" הראשונה בארץ, ביתניה עילית. היה בין מחוללי הפיכת "השומר הצעיר" מתנועת נוער הומניסטית-סוציאליסטית לתנועת התיישבות פוליטית מרכסיסטית. ממייסדי מרחביה, ממקימי "הקיבוץ הארצי" ומפ"ם, אבי "הקולקטיביות הרעיונית". היה ח"כ מהכנסת הראשונה ועד השביעית.

יעקב חזן - יליד פולין, מראשי וממגבשי דרכם של הקיבוץ הארצי ו"השומר הצעיר". ממייסדי משמר העמק, מראשי "המערך", חבר במוסדות המרכזיים של ההסתדרות, ח"כ מהכנסת הראשונה ועד לשמינית.

לוי אשכול - יליד אוקראינה, חבר תנועת "הפועל הצעיר", ממקימי ההסתדרות, ממייסדי דגניה ב', גזבר הסוכנות, שר האוצר, החקלאות והפיתוח ויורשו של בן-גוריון בראשות הממשלה.

סנטה יוספטל - ילידת גרמניה ומראשי תנועת החלוץ בה. ממייסדי קיבוץ "הגרעין" שהקים את קיבוץ גלעד, מזכירת איחוד הקבוצות והקיבוצים, חברה במספר כנסות, אלמנתו של גיורא יוספטל - מראשי תנועת העבודה בגרמניה והסוכנות היהודית, שר בממשלת ישראל.

יצחק בן-אהרון - יליד בוקבינה, ממנהיגי "השומר הצעיר", "נצח" ו"החלוץ" ברומניה, מראשוני קיבוץ גבעת חיים, מזכיר מועצת פועלי ת"א ומזכיר מפא"י (יחד עם פ. לבון), ח"כ מטעם מפא"י, "אחדות העבודה" ו"המערך", שר התחבורה, מזכ"ל ההסתדרות, משושביני מפלגת העבודה.



 

סימנים של משבר


שנות ה-60- וה-70 ראויות להיחשב כשנות ההתייצבות והביסוס של התנועה הקיבוצית. מלחמת ששת הימים הביאה להשלמת תהליך ההתקרבות הפוליטית בתוך תנועת העבודה, ובהשפעתו חלה התקרבות גדולה גם בין התנועות הקיבוציות. "איחוד הקבוצות והקיבוצים" התאחדה עם "הקיבוץ המאוחד" למסגרת משותפת - התק"ם (התנועה הקיבוצית המאוחדת).

בשנים אלה נהנו הקיבוצים מרווחה כלכלית. התיעוש גבר, החקלאות הניבה יבולי שיא (גם בקני מידה עולמיים), נבנו דירות מרווחות ומבני ציבור, והפרט בקיבוץ, שעד כה נדרש לוותר על מאוויים אישיים לטובת צורכי הכלל, נהנה מ"מימוש עצמי" - אפשרות לרכוש השכלה גבוהה, לפתח כישורים אישיים ותחביבים. בזכות ערכיו הייחודיים - סוציאליזם שפוי, תרבות חילונית-חקלאית מקורית, דמוקרטיה מלאה, ובזכות תרומתו לחברה, לכלכלה ולביטחון, נהנה הקיבוץ מאהדה גדולה בארץ ומיוקרה רבה בעולם הרחב.

באמצע שנות ה-80 התחילו להסתמן אותות משבר בתנועה הקיבוצית, על 266 קיבוציה (המהווים 3.5% באוכלוסייה הכללית). קיימות גרסאות והנמקות רבות באשר לסיבותיו העמוקות של "משבר הקיבוצים", מהן המייחסות אותו לתמורות המתחוללות בחברה הישראלית (התגברות החומרנות האגוצנטריות וה"קרייריזם" ו"מות האידיאולוגיה"), ומהן, התולות אותו בקיבוץ עצמו (חוסר יעילות משקית, פיגור בתעשייה ובחקלאות, בהשכלה ובהתמקצעות, כישלון ההתיישבות החדשה ותנועות הנוער, ההתבדלות מהחברה הישראלית, ההידלדלות הדמוגרפית). אך על הכול מוסכם, כי ראשיתו הגלויה לעין של המשבר היא בהסתבכות כספית של קיבוצים בודדים וארגונים קיבוציים, בתפיחת חובם לבנקים, כתוצאה ממדיניות הממשלה לבלימת האינפלציה והעלאה דרסטית של שיעורי הריבית. גם חתימתו - באיחור, ולאחר מחלוקת פנימית קשה - של "הסדר הקיבוצים" (לו שותפים הממשלה, הבנקים והקיבוצים עצמם), שנועד להציע פתרון ארוך טווח לבעיה, לא הביאה לעצירת המפולת, מה גם ששלטון הימין לא שש לסייע.

המחנק הכלכלי גרר בעקבותיו, כצפוי, מצוקה חברתית, תחושת דכדוך וחוסר אונים. ב-1985, לראשונה בתולדותיה, נרשמת עצירה בגידול אוכלוסייתה של התנועה הקיבוצית, ובשנים שלאחר מכן ניכר כרסום זוחל בהיקף האוכלוסייה. מקורות הקליטה הלכו והתייבשו, גברה עזיבת בנים ומשפחות צעירות, נעצרה בניית יישובים חדשים. שנות ה-90 מוצאות את רוב הקיבוצים כשהם שרויים במאמץ הישרדות, המחייב צמצום ניכר בהוצאות, ירידה דרמטית ברמת החיים, הכבדה על החברים.

על רקע זה הלכו והתגבשו בקיבוצים עצמם (ורק בהמשך הגיעו גם אל מזכירויות התנועות) רעיונות חדשים, שפירושם המעשי הוא התרחקות מפליגה מעקרונות "הקיבוץ הקלאסי". תנועת הקיבוץ הדתי, על 16 קיבוציה, היא היחידה שמצליחה גם בצוק העתים לשמור על המבנה והערכים הקלאסיים של הקיבוץ, ומשום כך גם אינה נדרשת לשינויים המתחוללים בתנועות האחיות.

בין השינויים:
* מינוי מנכ"לים חיצוניים ומועצות מנהלים במפעלי התעשייה, והפרדתם מהמשק הקיבוצי.
* הקמת "מרכזי רווח" (השכרת דירות ומבנים, פתיחת בריכת השחייה ומגרש הספורט למנויים, מכירת שירותים ללקוחות מבחוץ).
* עידוד חברים למצוא פרנסה מחוץ לקיבוץ, והכנסת עובדים שכירים לענפי שירות ועבודות "אפורות" בענפי הקיבוץ.
* הפרטה (העברת תקציבי צריכה משותפת לתקציבם האישי של החברים, ותשלום תמורת שירותים, שעד כה ניתנו בחינם).
* שידור האסיפה הכללית ברשת הווידיאו המקומית, וקיום הצבעות בקלפי.
* הנהגת שכר דיפרנציאלי - תשלום לחבר תמורת עבודתו, ו"בונוס" כספי לעובדים בשעות הפנאי.
* צמצום ניכר במעורבותן של מזכירויות התנועות במתרחש בקיבוצים עצמם.

כמעט כל הקיבוצים בארץ מצויים בימים אלה - שנת היובל למדינת ישראל, סוף העשור השמיני לקיומה של התנועה הקיבוצית - בשלב זה או אחר של שינוי. רובם ככולם כבר אימצו, תוך לבטים וקשיים מרובים, כמה מהסעיפים הנ"ל, ובודדים כבר השלימו את ה"מהפך" כולו. ימים יגידו אם ישכיל הקיבוץ לשמור לפחות על היקר בערכיו - הערבות ההדדית - או שמא, בלהט תנופת השינוי, יהפוך ליישוב קהילתי, הנח על זרי דפנה ומתחמם בזיכרונות תרומתו האדירה למפעל הציוני בארץ-ישראל.



 

בני אדם משונים מאוד


בעשורים הראשונים של המאה נישא שמם ביישוב בפי כול. עליהם כתב אלתרמן, בפליאה ובהערצה: "...וכל רואיהם אמרו עליהם: באמת, בני אדם משונים מאוד" ("אנשי העלייה השנייה"). "המשונים" הללו היו הוגי רעיון הקבוצה, מייסדי התנועה הקיבוצית ומתווי דרכה לאורך שנים.

כאלה היו תנחום תנפילוב, ממייסדי דגניה; שרה מלכין - אף היא ממייסדי הקבוצה הראשונה; הזוג הפעלתן, יוסף וחיותה בוסל, מאבות רעיון הקבוצה; הזוג ברץ יוסף, ממייסדי דגניה, ההסתדרות ו"איחוד הקבוצות והקיבוצים", ומרים, ממייסדות תנועת הפועלות בארץ. כאלה היו גם הזוג שידלובסקי - אהרון, ממייסדי קב' כנרת, ועליזה, מראשי תנועת הפועלות; הזוג ישראל ומניה שוחט, מראשוני כפר-גלעדי; חיים שטורמן - מראשי "השומר" ואשתו רבקה, מחלוצות המחול העממי הישראלי, שניהם ממייסדי עין-חרוד; וכן נחום הורביץ מראשי "השומר" וממייסדי כפר-גלעדי; ובן-ציון ישראלי, חקלאי נלהג חלוץ ענף התמרים בארץ, ממייסדי קבוצת כנרת.

הם היו זן מיוחד של מנהיגים. עבודת הכפיים הייתה לדידם תכלית הכול. הם לא ביקשו כבוד, ולא תבעו שררה. את מעמדם קנו בזכות מידותיהם הטובות - צניעות, חריצות מסירות לרעיון וניקיון כפיים. גם אחרי שנבחרו למלא שליחויות ותפקידים ציבוריים, בתנועה ובמדינה, שמחו תמיד "לחזור אל הרפת", לעבוד ככל החברים, עד שנותיהם האחרונות. אכן, "בני אדם משונים מאוד".



* ארנון לפיד - עיתונאי, עורך "הדף הירוק" - עיתון התנועה הקיבוצית

ביבליוגרפיה:
כותר: הקיבוץ
מחבר: לפיד, ארנון
שם  הספר: אישים ומעשים בישראל : ספר היובל
עורכי הספר: אהרוני, שרה; אהרוני, מאיר
תאריך: 1998
הוצאה לאור: מקסם
הערות לפריט זה: 1. ארנון לפיד - עיתונאי, עורך ''הדף הירוק'' - עיתון התנועה הקיבוצית.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית