דוד בן-גוריון על התנ"ך והעם היהודי

ליקטה והוסיפה הערות וכותרות משנה: מתיה קם

התנ"ך ובשורת הגאולה: שיבת ציון וקיבוץ גלויות

מהתנ"ך שאב העם היהודי [את]² אמונתו בשיבת ציון, לאחר שנהרסה עצמאותו ונחרבה ארצו פעמַיים – על ידי הבבלים לפני כאַלְפַּיִם וחמש מאות שנה, והרומאים לפני כאלף ותשע מאות שנה.³ כל ילד יהודי קרא ולמד בילדותו [את] ספר דברים,⁴ שבו נאמר: "וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה. אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ. וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ" (דברים ל 3 – 5).

על קיבוץ גלויות הוא (=העם היהודי) קרא ולמד בספר ישעיהו: "אַל תִּירָא כִּי אִתְּךָ אָנִי, מִמִּזְרָח אָבִיא זַרְעֶךָ וּמִמַּעֲרָב אֲקַבְּצֶךָּ. אֹמַר לַצָּפוֹן – תֵּנִי, וּלְתֵימָן – אַל תִּכְלָאִי, הָבִיאִי בָנַי מֵרָחוֹק, וּבְנוֹתַי מִקְצֵה הָאָרֶץ" (ישעיהו מג 5 – 6). אותה הבשורה מצא [העם היהודי] גם בנבואות ירמיהו: "וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּתְכֶם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הַגּוֹיִם וּמִכָּל הַמְּקוֹמוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּי אֶתְכֶם שָׁם, נְאֻם ה', וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְכֶם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הִגְלֵיתִי אֶתְכֶם מִשָּׁם" (ירמיהו כט 14).

בתנ"ך למד עמנו גם [על] תהליך הגאולה ובניין הארץ. עמוס, הנביא הנוקד⁵ [...] התנבא על תהליך השיבה (=שיבת ציון): "וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת (=שוממות) וְיָשָׁבוּ, וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת יֵינָם, וְעָשׂוּ גַנּוֹת וְאָכְלוּ אֶת פְּרִיהֶם. וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם, וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם, אָמַר ה' אֱלֹהֶיךָ" (עמוס ט 14 – 15).

[...] אפילו ארץ צייה וישימון ישובו לפרוח, כי במדבר ייבקעו מים: "יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה וְתָגֵל עֲרָבָה וְתִפְרַח כַּחֲבַצָּלֶת... כִּי נִבְקְעוּ בַמִּדְבָּר מַיִם וּנְחָלִים בָּעֲרָבָה. וְהָיָה הַשָּׁרָב – לַאֲגַם, וְצִמָּאוֹן – לְמַבּוּעֵי מָיִם" (ישעיהו לה 1, 6 – 7).

ובכל נדודיה של הפזורה היהודית [...] ליווה אותה ספר הספרים ובו בשורת הגאולה ושיבת ציון, בשורת הפרחת השממה וקיבוץ גלויות, והעם לא נתייאש, ורוחו לא נפלה. יום יום התפלל כל יהודי מאות בשנים: "תקע בשופר גדול לחירותנו, ושא נס לקבץ גלויותינו, וק‏ב‏צנו‏ י‏ח‏ד מהר‏ה מא‏רב‏ע כ‏נפו‏ת ה‏א‏ר‏ץ לא‏רצנו‏⁶ [...] ולירושלים עירך ברחמים תשוב [...] ובנה אותה בקרוב בימינו, בניין עולם (=לַנֶצַח)". והתפילה שבלב נהפכה [...] למפעל התיישבות חלוצי [...] בשנת 1948 הוכרז על הקמת מדינה עברית ועל עצמאות ישראל, כי עמנו היה בטוח שתפילתו תישמע [...] ובימינו אנו קם הפלא. ועדיין אנו עומדים בראשית התקומה [...] ועוד רבה וקשה הדרך לפנינו, אבל ידענו כי תקוותנו ואמונתנו ומאמצינו לא הכזיבו.

התנ"ך והמוסר: צדק חברתי ואחווה אנושית

אבל לא רק [את] ידיעת עֲבָרוֹ ותִקְווֹת עתידו שָׁאַב העם היהודי מסֵפֶר הספרים. התנ"ך הנחיל לעמנו, ועל ידיו לאנושות כולה, לא רק אמונה באל אחד בורא הכול, אלא גם ערכים אנושיים נעלים, ערכי אחווה אנושית, ערכי צדק ומשפט, אמת וחסד, שוויון העמים ושלום, שהם תמצית תורת הנביאים ומוסר היהדות. בפסקה של שלוש מילים הביעה תורתנו [את] האמת המוסרית הנעלה ביותר: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", שעליה אמר גדול התַנָאִים:⁷ "זה כלל גדול בתורה". ומעניין כי צו אנושי עילאי זה נמצא דווקא באותו ספר מחמשת ספרי התורה, שמבקרי המקרא מְדַבְּרִים עליו לא בלי זלזול, כאילו הוא רק ספר כוהנים העוסק בפולחן הדתי: בספר ויקרא. ושמא יתפרש צו זה כאילו הוא מְכוּוָן ליהודים בלבד, באה התורה ואומרת להלן באותו הפרק: "וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ. כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ⁸ לוֹ כָּמוֹךָ, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם – אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם". כל אותו הפרק הוא אחד הפרקים הנעלים ביותר בתנ"ך, והוא מחייב דאגה לעני ולגר [...] וּמְצַוֶוה על התנהגות ישרה: "לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ. לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל. לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר... לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט, לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל, בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ. לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ. לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ. לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ. הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא. לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ... לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט, בַּמִּדָּה, בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה. מֹאזְנֵי צֶדֶק, אַבְנֵי צֶדֶק, אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם – אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ויקרא יט 18, 33 – 34).

אחד מנביאי הכתב הראשונים, הושע בן בארי, העמיד [את] הברית בין אלוהי ישראל ובין עמו על ארבעה: "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים" (הושע ב 21), ובהתחמץ לבבו על התערערות יסודות המוסר בישראל, הרעים קולו: "שִׁמְעוּ דְבַר ה' בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: כִּי רִיב לַה' עִם יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, כִּי אֵין אֱמֶת וְאֵין חֶסֶד וְאֵין דַּעַת אֱלֹהִים בָּאָרֶץ. אָלֹה וְכַחֵשׁ וְרָצֹחַ וְגָנֹב וְנָאֹף פָּרָצוּ, וְדָמִים בְּדָמִים נָגָעוּ. עַל כֵּן תֶּאֱבַל הָאָרֶץ, וְאֻמְלַל כָּל יוֹשֵׁב בָּהּ" (הושע ד 1– 3).

על ערכי צדק ומשפט חוזרים כמעט כל הנביאים. עוד על אברהם אבינו נאמר בספר בראשית: "... כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (יח 18 – 19) [...] ⁹

כשבא סופר שמואל ב לסכם [את] מלכותו של דויד המלך, הוא כותב: "וַיִּמְלֹךְ דָּוִד עַל כָּל יִשְׂרָאֵל, וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ" (שמואל ב, ח 15), וכן אומר סופר דברי הימים א (יח 14).¹⁰ וכשבאה מלכת שבא לשלמה המלך, היא מהללת כמובן [את] חכמתו הרבה אבל רואה [את] תפקידו בעשיית משפט וצדקה: "וַיְשִׂימְךָ [ה'] לְמֶלֶךְ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וּצְדָקָה" (מלכים א, י 9). ישעיהו הנביא בישר כי "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה" (א 27), ועל עקרונות משפט וצדקה הוא חוזר כמה פעמים [...]¹¹ בהדגשה יתירה עומד על כך ירמיהו, בקבעו שאל יתהלל חכם בחכמתו, גיבור בגבורתו, עשיר בעושרו, "כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ, כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם ה'" (ירמיהו ט 23), והוא חוזר על כך [...] בנאומיו [...]¹² והוא הדין ליחזקאל הנביא ולנביאי תרי-עשר.¹³ ומשורר תהלים שואל: "מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ מִי יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ?" והוא עונה: "הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ" (טו 1 – 2). והוא משבח ומפאר [את] אלוהי ישראל: "אַתָּה כּוֹנַנְתָּ מֵישָׁרִים, מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בְּיַעֲקֹב אַתָּה עָשִׂיתָ" (צט 4).

כמה וכמה פעמים חוזר המאמר (=האמירה, ההיגד) בתהלים: "אֹהֵב צְדָקָה וּמִשְׁפָּט", "עשות משפט וצדק", (=עָשִׂיתִי מִשְׁפָּט וָצֶדֶק),¹⁴ "לִשְׁמֹר מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ",¹⁵ וכן במשלי.

התנ"ך וחזון השלום האוניברסלי

אבל נביאי ישראל לא הסתפקו במשא (=בחזון) המשפט והצדק בין איש לאיש; הם דגלו גם בשוויון העמים ובשלום העולם – דבר שלא נשמע ולא נאמר בשום ספרות של עמי התרבות הקדומים [...] וישעיהו ומיכה חזו חזון אחרית-הימים שישלוט שלום בין כל העמים, "לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (ישעיהו ב 4; מיכה ד 3). זה חזון השלום שחזו נביאי ישראל, שאליו לא הגיעו עדיין גם העמים הגדולים בימינו אשר בלב שלם אינם רוצים במלחמה, אבל הם מבזבזים חלק גדול מהונם וכוח אדם לרבבות ולמיליונים על "למידת מלחמה". ושני נביאי ישראל אלה בישרו תקופת-שלום: זה לא רק "לא ישא גוי אל גוי חרב" אלא גם "לא ילמדו עוד מלחמה". חזון כזה לא נשמע בספרות הגדולה בימי קדם לא בסין ולא בהודו וגם לא ביוון.¹⁶ [...] נביאי ישראל הטיפו לשלום בין כל העמים והם האמינו ששלום זה בוא יבוא ב"אחרית הימים" [...] בכוח הסתכלותם העמוקה בחיי העמים ובחוש הצדק העמוק שפָּעַם (=שפיעם) בהם האמינו שיבוא יום – אם כי לא כל כך קרוב, ולכן אמרו "באחרית הימים" – והעמים ישמידו [את] כלי נשקם, לא יישאו חרב זה לזה ואפילו לא ילמדו עוד מלחמה [...]

התנ"ך וייעודו של עם ישראל

אולם התנ"ך לא רק הנחיל לעם ישראל ולעמי תבל [את] הערכים האנושיים והבין-לאומיים הנעלים שישליטו צדק, חסד, אמת, שלום ואחווה בעולם – אלא גם קבע ייעוד גדול לעם ישראל: להיות לאור לגויים. "אֲנִי ה' קְרָאתִיךָ בְצֶדֶק, וְאַחְזֵק בְּיָדֶךָ וְאֶצָּרְךָ וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם לְאוֹר גּוֹיִם" – אומר הנביא בשם ה', והוא גם מפרש לשם מה: "לִפְקֹחַ עֵינַיִם עִוְרוֹת, לְהוֹצִיא מִמַּסְגֵּר אַסִּיר, מִבֵּית כֶּלֶא יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ" (ישעיהו מב 6 – 7). ובמקום אחר הוא חוזר על כך ומרחיב [את] המטרה: "וּנְתַתִּיךָ לְאוֹר גּוֹיִם לִהְיוֹת יְשׁוּעָתִי עַד קְצֵה הָאָרֶץ" (ישעיהו מט 6).

אנשי מעשה מפוכחים מלגלגים על ייעוד זה: "אין אנו אור לעצמנו – ואיך נהיה אור לגויים?" הם טוענים. זוהי התעלמות מהמאור הגדול הבוקע ממפעל התקומה היהודית בישראל. ודאי שאין מחסור בצללים (=בפגמים) בחיינו: ריקנות, הוללות, ציניות, צביעות, פשעים, מעילות, פְּרִיצוֹת וּפְרִיצוּת, רשעות, תככים ומרמה. כל זה נמצא גם בארצות אחרות [...] בצורה זו או אחרת. אבל יש בארץ גילויים ועלילות חיוביים שאין דוגמתם בעולם [...] הכושר הזה לבנות חקלאות עברית שהיא הטובה ביותר ביבשת אסיה (חוץ מיפן), אם כי מאות שנים היינו מנותקים מהאדמה [...] להחיות שפה שנחשבה כאלפיים שנה לשפה מתה והיא נעשתה שפה מדוברת בישראל; ליצור ספרות עברית פורחת, לפתח ולטפח מוסדות מדע ומחקר [...] בעלי שם עולמי – וכל אלה נראו לפני חמישים-שישים שנה [...] כחלום ריק שאין לו שחר, כהזיה תפֵלה וכדבר בלתי-אפשרי.

הכושר החלוצי שנתגלה – או יותר נכון: התעורר – בתוכנו [...] היה צמוד לחזון הנביאים, חזון התקומה הלאומית והכל-אנושית; והעם המפוזר בעמים והנודד מאות בשנים מארץ לארץ, בונה עכשיו מחדש [את] ארצו החדשה [...] ובתוך תחומי המדינה הקטנה [...] הועמדה לפנינו הבעיה הגדולה, שהיא עכשיו אולי האתגר האנושי החמור והחיוני ביותר [...] – האתגר לסתום את הפער בין [יוצאי] הארצות המפותחות, העשירות בחומר וברוח, ובין [יוצאי] הארצות הנחשלות והדַלוֹת וַעֲשׁוּקוֹת החינוך. אין להגיד שישראל כבר פתרה בתוכה בעיה זו, אבל אין ספק שהיא עֲמֵלָה על פתרונה בהצלחה ובתושייה לא קטנה, ואין ספק שבעוד שנים לא רבות תוכל לה – ויוצאי אירופה ואמריקה ואוקראינה מצד אחד, ויוצאי אסיה ואפריקה מצד שני, יגיעו [...] לרמה חברתית וחינוכית שווה, והבדלי העדות [...] יהיו רק נחלת העבר.

[...]

מורה-הדרך הנאמן והמחנך שנטע בלב עמנו [את] חזון הגאולה הלאומית והכל-אנושית – היה ספר הספרים, ואם נוסיף ללכת לאורו, גם העם וגם המנהיגות – נעשה ונצליח.

הערות שוליים:

דוד בן-גוריון, עיונים בתנ"ך, הוצאת עם עובד והחברה לחקר המקרא בישראל, תשל"ו – 1976, עמ' 219 – 225. המאמר הוא הרצאה של בן-גוריון במושב נהלל בקיץ תשכ"ד – 1964. על הקשר שבין התנ"ך ל"סוד הפלא המשולש" בהיסטוריה היהודית – ר': "דוד בן-גוריון, התנ"ך, העם והארץ".
דוד בן-גוריון המעיט מאוד להשתמש במילית "את", מכיוון שלדעתו "היא לפעמים הכרחית, ולרוב – מיותרת" (מכתב תשובה לעמוס פריש, תלמיד בן 14, בתוך: זהבה אוסטפלד, עריכה, הזקן והעם – מבחר אגרות אישיות של דוד בן-גוריון, ההוצאה לאור של משרד הביטחון, תשמ"ח – 1988, עמ' 231).
הכוונה לחורבן הבית הראשון בשנת 586 לפני הספירה ולחורבן הבית השני בשנת 70 לספירה. ועוד בנושא – בלקסיקון לתרבות ישראל. http://lexicon.cet.ac.il/wf/wfTerm.aspx?id=560.
דברים אלו מתייחסים לתקופה שבה המסגרת החינוכית היהודית (ולאחר מכן – העברית) כללה לימוד של כל התורה – של חמשת חומשי התורה.
נוֹקֵד הוא מְגַדֵל צאן: "עָמוֹס אֲשֶׁר הָיָה בַנֹּקְדִים מִתְּקוֹעַ" (עמוס א 1).
ברכה זו בתפילת שמונה-עשרה (תפילת העמידה) מבוססת על פסוקים מדברי הנביא ישעיהו: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִָם" (כז 13); "וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם וְאָסַף נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל וּנְפֻצוֹת יְהוּדָה יְקַבֵּץ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ" (יא 12).
תַנָאִים הם חכמי המשנה. בן-גוריון מתכוון לתַנָא, לחכם המשנה, רבי עקיבא, שקבע: "ואהבת לרעך כמוך. רבי עקיבא אומר: זה כלל גדול בתורה" (מדרש ספרא לספר ויקרא, קדושים, פרשה ב).
ההדגשות – תוספת שלי (מ"ק).
צְדָקָה: המילה "צדקה" במקרא שונה במשמעותה מזו המקובלת בלשון ימינו. "צדקה" במקרא פירושה "צדק" כאידאל מוסרי. ובמשמעות זו מקביל לה המושג "משפט", לדוגמה: וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח 18 – 19); "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה" (ישעיהו א 27). הצדקה, במשמעות צדק, היא גם חובת היחיד – "בְּאֹרַח צְדָקָה חַיִּים" (משלי יב 28) וגם אידאל לחברה כולה – "בִּצְדָקָה תִּכּוֹנָנִי רַחֲקִי מֵעֹשֶׁק" (ישעיהו נד 14), וזאת מאחר שהצדק והמשפט מאפיינים את הנהגתו של ה' בעולם. המילה "צדקה" כמשמעותה בימינו היא מלשון חז"ל – ולא מלשון המקרא. ועוד על צדק וצדקה – בלקסיקון לתרבות ישראל. http://lexicon.cet.ac.il/wf/wfTerm.aspx?id=1110
"וַיִּמְלֹךְ דָּוִיד עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיְהִי עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ."
בן-גוריון מוסיף בגוף המאמר מראי מקום הנוגעים לעקרונות המשפט והצדק בספר ישעיהו: ט 5– 6; טז 5; כח 7; לג 5; נו 1; נח 2.
בן-גוריון מציין בגוף המאמר את מראי המקום האלה: ד 2; כא 3; כב 15; כג 5; לג 15.
נביאי תרי-עשר: "תרי-עשר" בארמית, פירושו 12. נביאי תרי-עשר הם 12 הנביאים שספריהם חותמים את חלק הנביאים שבתנ"ך. ואלה 12 נביאי תרי-עשר: הושע, יואל, עמוס, עובדיה, יונה, מיכה, נחום, חבקוק, צפניה, חגי, זכריה, מלאכי.
תהלים קיט 121.
תהלים לג 5; תהלים קיט 121; תהלים קיט 7, 62, 106, 164.
בן-גוריון מזכיר את אפלטון, "גדול הוגי יוון", שחי כ-300 שנה אחרי ישעיהו, והטיף להפסקת המלחמות שבין שבטי היוונים – אך לא להפסקת המלחמות בין היוונים לעמים אחרים.