עמוד הבית > מדינת ישראל > אוכלוסייה וחברהעמוד הבית > מדינת ישראל > אוכלוסייה וחברה > מגזרים ותרבויותעמוד הבית > מדעי החברה > אזרחות ומדע המדינה > מדינה וחברה > החברה בישראל > יהודיםעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > ההיסטוריה של מדינת ישראל > מחלוקות ושסעים > השסע הדתי
מקסם


תקציר
מידע על הכפייה האנטי-דתית בימי ראשית המדינה, היחס המועדף של הממשלות לדתיים ובעיקר לחרדים ומה צופן העתיד בנושא.



המטוטלת הישראלית בין כפיה אנטי-דתית לתובענות-יתר דתית
מחבר: ד"ר צבי צמרת


בשנות המדינה הראשונות, ובעיקר בשלהי שנות ה-40 ובשנות ה-50, (ומעט פחות בשנות ה-60), היו ברחבי מדינת ישראל תופעות קשות של כפייה אנטי-דתית. ממסדים ואישים התנכלו במתכוון לאנשים דתיים והפריעו להם לקיים מצוות ולחנך את ילדיהם לאורח-חיים דתי. חלק מאותם מעשים נעשה ביוזמה ובחסות השלטונות, ובראש ובראשונה בחסות אישי מפלגות הפועלים, שהדומיננטיות שלהן במדינה ב-29 השנים הראשונות לקיומה, הייתה ללא עוררין.

ב-1977 התערערה ההגמוניה המוחלטת של מפלגות השמאל בישראל. שינוי זה חולל תמורה גם ביחסי חילוניים-דתיים. מ-1977 ועד היום, בעקבות השוויון בין גוש 'השמאל' וגוש 'הימין', חוגים דתיים, ובעיקר חוגים חרדיים, מהווים 'לשון-מאזניים' בפוליטיקה הישראלית. ניסיונות להילחם בתופעת 'לשון המאזניים' ולהחליש את התובענות הדתית, על-ידי הרכבת ממשלת אחדות לאומית, נכשלו באשמת שתי המפלגות הגדולות (ידועה במיוחד פרשת 'התרגיל המסריח' מאמצע שנות ה-80 בה שמעון פרס ואחרים ניסו להעביר את השלטון מיצתק שמיר למפלגת העבודה, על-ידי הבטחות-יתר לחרדים). למעשה, מ-1977, חוגים דתיים, ובעיקר חוגי חרדים, אמנם אינם כופים כפייה דתית על יחידים, אולם פעמים רבות הם תובעים לעצמם זכויות-יתר ופועלים למורת רוחו של כלל הציבור הלא דתי.

לרבים מן המתבוננים במערכת היחסים בין חילוניים לדתיים, בשנת היובל למדינה, נראה כי אלה מתחדדים ומחריפים משנה לשנה. אולם ראייה זו מוטעית. כל ההבדל בימינו הנו כי המטוטלת של אי-ההתחשבות באחר, נעה מצד אחד לצד השני: עברנו מימים קשים שבהם החילוניים ניצלו לרעה את כוחם הפוליטי המוחלט, לימים קשים אחרים בהם הדתיים מנצלים לרעה את כוחם הפוליטי המכריע. שני הצדדים עשו זאת, ופעמים עדיין עושים זאת, תוך הפרה של עקרונות השוויון הדמוקרטי. שני הצדדים פועלים ללא התחשבות מספקת בכלל העם וללא התבוננות ממלכתית כוללת.


 

הכפיה האנטי-דתית בימי ראשית המדינה


החל משנות ה-20 של המאה הנוכחית התחנכו רוב ילדי ארץ-ישראל בחינוך חילוני. החינוך החילוני התנהל בשני זרמים: הזרם הכללי וזרם העובדים. בזרם הכללי רווחו מסרים לא-דתיים, ובזרם העובדים שררו גם יסודות אנטי-דתיים. האידיאל החינוכי בשני הזרמים היה יצירת 'עברי חדש', האמור להיות היפוכו של 'היהודי הגלותי. חלק מ'הגלותיות' כללה בתוכה זיקה לדת ולמסורת. החינוך לאנטי-דתיות, שהיה חזק יותר בגוש 'השמאל', הושפע מתנועות סוציאליסטיות וקומוניסטיות בעולם הרחב. מחולליו שרו 'עולם ישן עדי היסוד נחריבה' - והתכוונו גם להרס ערכי הדת.

עם קום המדינה היו בה כ-650,000 יהודים. על-פי מדדים שונים, כחצי מיליון מיהודי המדינה היו חילוניים (נכון יותר: לא-דתיים). נראה כי רק %5 %6 היו חרדים (כ-35,000-32,000) וכ-%10-%8 ראו עצמם ציונים-דתיים (65,000-50,000).

מיד לאחר הכרזת העצמאות הוצפה הארץ במאות אלפי עולים חדשים. תוך שלוש שנים לערך הוכפלה אוכלוסיית המדינה, ועלו אליה כ-680,000 יהודים. כמחצית מהעולים, בעיקר מארצות המזרח, היו מסורתיים ודתיים. היישוב הוותיק חש כי העלייה הגדולה מקלקלת את דמות 'העברי' ומסיגה אותו לאחור. רבים מן הקולטים קבלו כי הנקלטים מחדירים לארץ דפוסים דתיים אנכרוניסטיים ומנהגים דתיים מיושנים, שראוי היה להשתחרר מהם במדינה המודרנית החדשה. הם ניסו להילחם בדתיות. פעמים רבות לא התירו להורים דתיים, ובעיקר לעולים חדשים, לשלוח את ילדיהם לחינוך דתי, וכפו עליהם מערכת של 'חינוך אחיד' (שכל-כולו היה מודרני-חילוני, עם נטייה גדולה לערכי תנועת-הפועלים).

'מלחמת התרבות' בין חילוניים לדתיים לא איחרה לבוא. עיקרה התנהל סביב שאלת חינוך ילדי העולים שבאו ארצה עם 'העלייה הגדולה'. באחד משיאיה של אותה מלחמה, בשלהי 1949, שיגר נציג 'החזית הדתית', ח"כ דוד צבי פנקס, שאילתא בוטה לראש הממשלה דוד בן-גוריון, ובה קבע: הפעולה אשר נעשית במחנות העולים, אם נציינה בציון הקל ביותר, אפשר לציינה ככפייה מצפונית ואינקוויזיציה... נעשית פעולה הרסנית נגד דת ישראל... עוד לא היה מצב כזה של כפייה וניצול מצבם האומלל של אנשי המחנות; מנסים להעביר אותם על דתם ועל דעתם... (פעולת המורים והמדריכים במחנות העולים) היא רצח תרבותי ודתי, ואם הדבר לא ייפסק היום, תתפורר הקואליציה אשר נקראת מדינת ישראל... נצא במלחמת אזרחים, בדמים ממש, אם הדבר הזה לא ייפסק מיד... האם המחנות (של העולים החדשים) הם מחוץ למדינת ישראל? האם מישהו נתן לשר החינוך את הרשות למסור את חינוכם של עשרות אלפי ילדים לאנשים העוסקים בהשמדת דת ישראל, גזיזת פיאות, לחץ כלכלי (שלחצו על הורים לשלוח את ילדיהם לחינוך חילוני), איומים בחוסר עבודה ואי-סידור בשיכון?... מה שהסתדרות העובדים עושה בעניין זה, זהו כלל שחשבנו אותו לנחלת ימי הביניים... אני מבקש להקים ועדת חקירה ואני רוצה להביא בפניה את כל העובדות.

כיוון שח"כ פנקס היה מראשי 'החזית הדתית', מפלגה שהייתה עמוד-תווך בקואליציה הממשלתית, לא הייתה לבן-גוריון וחבריו ברירה, אלא להקים ועדת חקירה ממשלתית. בראש הוועדה הועמד השופט העליון בדימוס גד פרומקין, ולצדו ארבעה חברים, אחד מהם היה ממנהיגי מפא"י, יצחק בן-צבי (ב-1952 התמנה לנשיא המדינה השני).

ועדת פרומקין קבעה פה אחד כי טענות הדתיים היו ברובן מוצדקות. כל חמשת חבריה פסקו כי: "גזיזת פיאות - הייתה שיטה ולא מקרה"; "גם הפרעת לימוד תורה הייתה שיטה"; "לא דקדקו די בשמירת שבת ובתפילה, ואף היו מקרים של הפרעת תפילה" ועוד.

כתוצאה ממסקנות הוועדה בוטלה מערכת 'החינוך האחיד' של העולים ו'התפוטר' שר החינוך והתרבות הראשון זלמן שז"ר (אוקטובר 1950). כל זה לא הספיק. בפברואר 1951 נפלה הממשלה הנבחרת הראשונה בהצבעת אי-אמון בכנסת, סביב אותן התרחשויות. (על כל הפרשה, המלווה אותנו מאז ועד היום, כתבתי את ספרי "ימי כור ההיתוך, ועדת חקירה על חינוך ילדי העולים (1950)", הוצאת המכון למורשת בן-גוריון, קריית שדה-בוקר, 1993).

מימי הממשלה הנבחרת השנייה, האפליה כלפי הדתיים שינתה את דפוסיה הבוטים. אולם היא נמשכה, באופנים אחרים, בשנות ה-50 המאוחרות וגם בשנות ה-60. ניתן היה לחוש בה בעיירות הפיתוח וביישובי העולים. רוב המוסדות החינוכיים שהוקמו בהם היו חילוניים, והשלטונות מנעו הקמת מוסדות דתיים. למעשה, דור העולים - בעיקר יוצאי תימן, מרוקו, לוב, איראן וארצות המזרח האחרות, נאנס להשיל את מורשת אבותיו. הוא הולך לחילוניות, לא פעם בעל-כורחו. כל המחאות וכל ההפגנות והמשברים הפוליטיים - עצרו זאת באיטיות מרובה. היום נראה בבירור שהמנהיגות הפוליטית הדתית, שהייתה כל כולה אשכנזית, חרדה פחות לגורל הדתיים הלא-אשכנזים.



 

היחס המועדף לדתיים ובעיקר לחרדים


ערב הקמת המדינה ניסה בן-גוריון לכנס תחת כנפי 'המרות הלאומית' את כל החוגים היהודיים, הציונים והלא-ציונים. כך פנה גם לראשי 'אגודת ישראל' והבטיח להם ב'מכתב הסטטוס קוו' מיוני 1947, כי במדינה יתקיימו נישואים דתיים, כי תישמר כשרות במוסדות הציבור, כי השבת תהיה יום המנוחה הרשמי, וכי תינתן לדתיים אוטונומיה חינוכית. בתמורה להבטחות אלה תמכה 'אגודת ישראל' בהקמת המדינה, וראשיה היו שותפים במועצת העם ובממשלה הזמנית (ואח"כ בשתי הממשלות הנבחרות הראשונות).

מיד לאחר הקמת המדינה המשיכו בן-גוריון וחבריו לטפח את החרדים (ופעמים רבות עשו זאת על-חשבון הציונים-הדתיים). הם החליטו כי: תינתן הכרה מיוחדת בזרם החינוכי של 'אגודת-ישראל' (זרם שהמשיך להתקיים ולקבל סיוע גם אחרי ההחלטה על ביטול הזרמים המפלגתיים האחרים והנהגת חינוך-ממלכתי); יינתן סיוע מיוחד לישיבות החרדיות; ייבנו שיכונים מיוחדים לחרדים ועוד. בימים הקשים של מלחמת העצמאות נענתה בחיוב בקשת החרדים כי כמה מאות מבני-הישיבות, כנראה 400, ישוחררו מן הצבא.

לאחר שבן-גוריון נפטר, ב-1973, הרב משה פורוש אמר 'קדיש' לזכרו יום-יום בבית הכנסת. הוא עשה כן משך שנה שלמה, כביטוי מיוחד של תודה והוקרה לבן-גוריון. על-פי עדות בנו, ח"כ לשעבר מנחם פורוש, נאמר ה'קדיש' כהוקרה לכל מה שבן-גוריון עשה למען החייאת הציבור החרדי בישראל.

הציבור החרדי התעצם מאוד ב-30 שנות המדינה הראשונות, בימי שלטונה של תנועת העבודה. אולם עיקר גידולו וימי זינוקו למרכז המפה הפוליטית-חברתית התחוללו במחצית השנייה של שנות ה-70, ויותר מכך עם הקמתה של התנועה החרדית-הספרדית ש"ס, בשנות ה-80. עד שנות ה-80 רובו המוחלט של הציבור החרדי היה מורכב מיוצאי אשכנז. מאז הקמתה של ש"ס, עשרות-אלפי בני עדות המזרח, שמאחוריהם ציבור תומכים המונה מאות-אלפים, מגדירים עצמם כחרדים (או מצביעים למפלגות חרדיות). כיום יש בארץ כמעט חצי מיליון חרדים ותומכי חרדים (כשליש מהם מרוכז בירושלים).

מ-1977 הפכו הדתיים והחרדים לגורם מפתח הקובע מי יעמוד בראשן של ממשלות ישראל ומה תהיה מדיניותן. הם אלו שקבעו את חילופי השלטון ואת עלייתו של מנחם בגין ב-1977, ומאז ואילך, את כל ראשי ממשלות ישראל.

ההסכם הקואליציוני של 1977, שנחתם בממשלת 'הליכוד' הראשונה שהקים בגין, מעיד על מהפך הן בתובענות הציונית-הדתית והן בתובענות החרדית.

התובענות הציונית-דתית התנקזה לכיוון טיפוח מסגרותיה הסקטוריאליות, ועיקרה הוסב לקידום מדיניות ההתיישבות ביהודה ושומרון. מאז מלחמת ששת הימים הפכו ראשי הציונות-הדתית, ביניהם מייסדי גוש אמונים, למנהיגיה של 'ארץ-ישראל השלמה'. יותר ויותר החלו ליצור את הזיהוי בין בעלי 'הכיפות הסרוגות' לבין 'המתנחלים'. זיהוי זה מקומם רבים הטוענים כי יש להפריד בין השקפות-חיים הלכתיות לבין מדיניות פרגמטית של התיישבות בארץ וחיפוש השלום עם שכנינו הערבים.

במקביל התעצמו בעלי 'הכיפות השחורות', ודרישותיהם גדלו. התובענות החרדית, שהכעיסה ביותר את כל שאר החוגים במדינה, גרמה להרחבת הפטורים לבני ישיבות מהשירות הצבאי. עד 1977 הייתה מכסה שנתית שקבעה כי ניתן לשחרר משירות-צבאי מקסימום 800 בני-ישיבות בשנה. מאותה שנה בוטלה המכסה השנתית, ונקבע כי ישוחררו כל מי 'שתורתם אומנותם'. בשלהי שנות ה90- הגענו לכך שעשרות-אלפי בני-ישיבות לא התגייסו לצבא (עובדה זו אינה מפריעה למנהיגים חרדים להחליט בשאלות צבאיות מובהקות, ולשלוח אחרים לחזית). דוגמאות לתובענות החרדית קיימות גם בתחומים אחרים: שיעור התמיכה במערכות החינוך הדתיות והחרדיות גדל בצורה בלתי הוגנת, וילדים חרדיים זוכים לקבל יותר שעות-לימוד וסיוע אחר על-חשבון המדינה מילדים חילוניים; הסבסוד הציבורי הניתן לחברה החרדית מביא לידי כך כי כמחצית (!) הגברים החרדיים אינם משתתפים במעגל העבודה, אינם מחפשים עבודה, וממילא אינם מוצאים אותה; המענקים הגבוהים הניתנים לדיור דתי וחרדי מביאים לאי-שוויוניות זועקת (למשל, מחירי הדירות בשכונת רמות-שלמה בירושלים או ביישובים אלעד וקריית-ספר, לעומת מחיריהן באזורים הסמוכים להם) ועוד.



 

לקראת עתיד


שני המנהיגים הגדולים שקמו לנו במאה ה-20 - הרב אברהם יצחק הכהן קוק ודוד בן-גוריון - שניהם טעו בתחזיותיהם לגבי יחסי דתיים-חילוניים בשלהי המאה. הראשון האמין כי החילוניות היהודית היא זמנית, וכי תחלוף במהרה מן העולם. השני היה משוכנע כי בעולם המודרני לא יהיו עוד אנשים דתיים. בניגוד להשקפתם-אמונתם, נגזר עלינו לחיות במשותף, דתיים וחילוניים, במשפחה יהודית אחת, עוד שנים הרבה.

שנת היובל למדינת ישראל מתאימה ביותר לבחינה רטרוספקטיבית אמיצה של יחסי החילוניים והדתיים בישראל, ולניסוח מחודש של אמנה חברתית בין החלקים השונים של הציבור. ניסוח מחודש זה חייב להוליך לדרך חדשה, בה ציבור אחד יתאמץ לא לפגוע במשנהו, ושני הציבורים יכירו בכך כי עליהם לנהל את דרכם בצוותא, מתוך כבוד הדדי ואחריות משותפת, במדינה היהודית היחידה בעולם.


*ד"ר צבי צמרת - מנהל "יד יצחק בן-צבי". זכה ב"פרס אבי-חי" על פעולתו לקירוב לבבות בין חילוניים לדתיים (תשנ"ה); עמד בראש "ועדת צמרת", שמונתה ביוזמת בית המשפט העליון, כדי לפשר בעניין רחוב בר-אילן בירושלים.

ביבליוגרפיה:
כותר: המטוטלת הישראלית בין כפיה אנטי-דתית לתובענות-יתר דתית
מחבר: צמרת, צבי (ד"ר)
שם  הספר: אישים ומעשים בישראל : ספר היובל
עורכי הספר: אהרוני, שרה; אהרוני, מאיר
תאריך: 1998
הוצאה לאור: מקסם
הערות לפריט זה: 1. ד''ר צבי צמרת - מנהל ''יד יצחק בן-צבי''. זכה ב''פרס אבי-חי'' על פעולתו לקירוב לבבות בין חילוניים לדתיים (תשנ''ה); עמד בראש ''ועדת צמרת'', שמונתה ביוזמת בית המשפט העליון, כדי לפשר בעניין רחוב בר-אילן בירושלים.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית