על במת ההיסטוריה

מראשית התאטרון העברי - בבתי הספר, בהצגות חובבים ובתאטראות היישוב - היה המחזה ההיסטורי ביטוי חשוב לקשר שבין התרבות לארץ ולזהותו של העם. בת יפתח, בר כוכבא, המקבים, האנוסים והשבתאים היו לכוכבי הבמה העברית בארץ המתחדשת. עם השנים התרופפה זיקת התאטרון להיסטוריה היהודית, ומגמת השימוש הסלקטיבי בה הפכה ביקורתית ומסויגת. געגוע.

הצירוף תאטרון והיסטוריה הוא אתגר לבמאים ולשחקנים, ובעיקר למחזאים. תאטרון אינו יכול להסתפק בהצגת ההיסטוריה, הוא אמור גם להיות הבמה להתייחסות רלוונטית לסוגיות שהמחזה מעלה על רקע הזמן והמקום ולהשלכותיהן. התאטרון העברי הארץ ישראלי ראה בהיסטוריה כבר מראשיתו מקור חשוב ומשמעותי ליצירה, שיש בו כדי להדק את הקשר שבין התרבות לארץ ולעם.

שיבת ציון כלהיט בימתי

עוד לפני שקמו תאטרונים ציבוריים רפרטואריים, תרם בית הספר העברי תרומה חשובה ומשמעותית לתרבות התאטרון. המחזה הראשון שהועלה בעברית - תרגום מיידיש של 'זרובבל', מחזה היסטורי שכתב משה לייב ליליינבלום על שיבת ציון וראשית ימי בית שני - הוצג על ידי תלמידי בית הספר 'למל' בירושלים בחול המועד סוכות תרמ"ט. המחזה לא רק הציג היסטוריה אלא גם עשה היסטוריה. מאז הפך המחזה ללהיט, ובמשך כ- 18 שנה הועלה בשמונה ביצועים שונים על ידי מורים ותלמידים בירושלים, ברחובות, בראש פינה, בצפת ועוד.

בבתי הספר הוצגו מחזות היסטוריים ומקראיים רבים, כגון 'החשמונאים', 'דוד וגלית', 'האנוסים בספרד', 'חנה ושבעת בניה', 'שמעון בן יאיר', 'בר כוכבא', ועוד. המחזות הועלו ביוזמתם והשתתפותם של אישים דוגמת דוד ילין ואליעזר בן יהודה. כל מחזה שהוצג זכה לתשומת לב ציבורית, לרבות התייחסות של העיתונות העברית של אותם ימים למחזה, ליוצרים, ולהתקבלות על ידי הקהל, בין השאר גם בשל העובדה שהמחזות הוצגו בעברית, כשילוב מובן מאליו של תחיית העם והשפה.

כך לדוגמה כתב סופר 'האור' על הצגת 'החשמונאים' מאת אליעזר בן יהודה בראשון לציון (1892):

כל המחזות והתמונות היו והוצגו ברגשות חיים. הילדים הבינו והרגישו היטב את אשר דיברו ודבריהם חדרו עמוק בלבות הנאספים. יהודה המקבי דיבר דברים חדים ובעצמותיו בוערת כאש אהבת הלאום. נקמה לצריו. הצלת ארצו מיד האויב. חירות ירושלים. חירות ישראל. וזאת היא כל מגמתו.

עם יסוד גימנסיה הרצליה, שהייתה בה פעילות עשירה ומגוונת של תאטרון ומוזיקה, המשיכה ההיסטוריה לחגוג במחזות שהוצגו על ידי מורים ותלמידים במשך עשרות שנים כערך חינוכי לאומי מובן מאליו. ברפרטואר הגימנסיה נכללו מחזות כמו 'בת יפתח', 'יהודה המקבי' ו'החשמונאים הקטנים' - חלקם מחזות עבריים וחלקם מתורגמים.

בשירות אחדות האומה

תאטרוני חובבים או מעין מקצועיים שקמו ביפו ובתל אביב מ- 1905 ואילך, העלו, בנוסף למחזות קלסיים ומודרניים ותרגומים מיידיש, גם מחזות מקראיים והיסטוריים כפרק חשוב ומובן מאליו ברפרטואר שלהם.

לימים, עם התמסדותו של מוסד התאטרון בתקופת היישוב, כשבמרכז פעלו שני התאטרונים החשובים 'הבימה' וה'אֹהל', הצטמצם הנושא ההיסטורי מבחינה כמותית, בשל הצורך המובן מאליו לגוון את הרפרטואר. אולם גם אז, כשמדי פעם עלה מחזה היסטורי על בימת התאטרון, התייחסות אליו כתעודת זהות חברתית ולאומית נשמר.

מחזאים שבחרו להציג את ההיסטוריה מתוך גישה ביקורתית, כדוגמת נתן ביסטריצקי-אגמון ('ירושלים ורומי', 'שבתאי צבי' ועוד), ראו חשיבות בהתייחסות הבימתית להיסטוריה מתוך הזדהות ואמפתיה, כזיקה מובנת מאליה בין עבר, הווה ועתיד. כאשר המציאות האקטואלית העסיקה את דעת הקהל מהיבט לאומי וציבורי, שהיו לו גם השלכות היסטוריות, ידע התאטרון להגיב בהתאם.

שני התאטרונים הציבוריים, האוהל והבימה, העלו בשנות השלושים והארבעים לא מעט מחזות היסטוריים, מקוריים ומתורגמים, שיש בהם התייחסות אקטואלית, ישירה או מרומזת, למצבם ולמעמדם של יהודי גרמניה לאחר עליית הנאצים. ב- 1938 לדוגמה העלה הבימה את המחזה 'האנוסים' מאת מכס צוויג (שתורגם מגרמנית) על יהודי ספרד בתקופת האינקוויזיציה, שיש בו השוואה מתבקשת מאליה בין גורלם של יהודי ספרד בימים ההם לבין גורלם של יהודי גרמניה בהווה, בנוסף למחזות כמו 'היהודי זיס', 'משפחת היינה', 'עלילת דרייפוס' ואחרים.

מכיוון אחר, ועל רקע שונה לחלוטין, העלה תאטרון הבימה את 'האדמה הזאת', מחזה היסטורי מאת אהרן אשמן, לציון יובל החמישים של חדרה ב- 1942. המחזה הועלה בתקופה שבה היישוב כבר היה מודע לשואה המתרחשת באירופה, וגם היה שרוי בחרדה נוכח האפשרות של פלישה גרמנית לארץ, על כל הכרוך בכך. יעקב זרובבל, סופר ועיתונאי מבכירי תנועת העבודה, ניסח זאת היטב:

מחזה בעתו ההולם את התקופה. זוהי שעת מבחן גורלי לאנושות כולה. לעם היהודי וליישוב בארץ הזאת. מאות אלפי יהודים ואולי מיליונים, מוצאים להורג ... והמלאך המשחית עומד מאחורי כתלינו ואין מי שיתקע לידנו כי אכן עברה הסכנה מאתנו ולא ניאלץ להגן ולהילחם גם אנו על כל שעל של האדמה הזאת. יוצאים אנו את התאטרון כשהרגשה עמוקה מפעמת בלב - הרי זו חובתנו להמשיך בדרך שבחרו בה הללו, ברגע זה כשהאויב אורב לאדמה הזאת. לא ניפרד ממנה לעולמים. נשמור אמונים לה, כי רק כך נהיה נאמנים גם לעצמנו.

יוסף ברץ, מראשוני דגניה, כתב על אותו מחזה:

מחדרה ועד תל חי ועד לחניתה ועד ליום הזה, שלשלת אחת של בוני מולדת, כובשי אדמה ... על כן אנו אוהבים כל כך את המחזה הזה. על כן מברכים את המחבר ואת הבימה שנתנו לנו חוויה כה יקרה, על שהצגתם לפנינו את מראה חיינו בדרך מאלפת ומעודדת.

התאטרון לא נתפס על ידי קהלו כמוסד המפיק והמשווק מחזות גרידא, אלא גם כחלק בלתי נפרד מההוויה, מהעם, מהארץ ומההיסטוריה. וכך הוא נתפס באותה תקופה גם על ידי אנשי התאטרון עצמם. בהקשר זה כדאי לצטט את דבריו של משה הלוי, במאי ומנהל תאטרון האוהל, על המחזה ההיסטורי המתורגם 'בר כוכבא' מאת ירוסלב ורכליצקי, שהועלה בתאטרון ב- 1945: "כי עכשיו הזמן לעודד ולעורר את רוח ישראל בגבורתו. לא לחזור על השגיאות שעשו אבותינו. לשמור על אחדות האומה".

התרופפות הזיקה הארצישראלית

בימי היישוב נכתבו מחזות היסטוריים רבים על נושאים שונים, דמויות ותקופות, שבחלקם גם הוצגו באותם ימים. גם לאחר הקמת המדינה המשיכו נושאים היסטוריים ללוות את התאטרון העברי המקורי. בשנים הראשונות ההתייחסות להיסטוריה שמרה עדיין על רוח המסורת מתקופת היישוב - היסטוריה כתעודת זהות.

ב- 1950 העלה תאטרון הבימה את 'בקץ הימים' מאת חיים הזז, אחד המחזות ההיסטוריים החשובים בדרמה העברית, העוסק במשבר האישי והלאומי שעברו הקהילה והמשפחה היהודית בעקבות הסחף המשיחי שעורר שבתאי צבי. ב- 1956 העלה תאטרון האוהל את המחזה ההיסטורי 'דונה גרציה' מאת קדיה מולודובסקי (שתורגם מיידיש), לכבוד באי הקונגרס הציוני שנערך באותה שנה בירושלים. התאטרון הקאמרי העלה את 'מלחמת בני אור' מאת משה שמיר, על אלכסנדר ינאי ותקופת בית שני, כביטוי מובהק לנטייה של סופרים ומחזאים באותן שנים - שחלפה לצערנו - לגלות מחדש את ההיסטוריה.

מזווית אחרת הציג תאטרון האוהל את 'המבשר' מאת סעדיה דמארי (1957) על ראשית עלייתם של יהודי תימן. גם על תולדות היישוב נכתבו הועלו באותן שנים לא מעט מחזות כהמשך למסורת 'האדמה הזאת', דוגמת 'כנרת כנרת' מאת נתן אלתרמן (1961) על ראשיתה של דגניה.

אפילו בשנים מאוחרות יותר, כאשר המחזאים כבר בחרו להתייחס לנושא מהיבט יותר רומנטי או גרוטסקי, עם דגש על האפקט התאטרלי, דוגמת 'דודה ליזה' מאת נסים אלוני (1969) או 'נמר חברבורות' מאת יעקב שבתאי (1974), עדיין הורגשה שייכות ואמפתיה. ובכל זאת הסתמן בשנים אלה מפנה מסוים. ניכר היעדרה של זיקה משמעותית בין המחזה והמחזאי לבין ההיסטוריה של העם והארץ, והדבר הותיר איזשהו חלל ריק. היסטוריה כבר לא הייתה תעודת זהות אישית וקולקטיבית. הדברים באים לידי ביטוי ברשימה מעניינת שכתב חנוך ברטוב לאחר שצפה במחזה 'עקידת יוסף' מאת יורם קניוק (1970) על תקופת ניל"י ו'השומר':

עד היום הזה - להוציא שניים שלושה ניסיונות לפני שלושים שנה ויותר - לא ראה שום מחזאי ישראלי צורך ויכולת לעצב עיצוב דרמטי לא פרק זה ולא פרקים אחרים מן העבר הזה, שבלעדיו אין להווה שלנו כל משמעות ... זו הפעם הראשונה אחרי זמן רב, לא הלכתי לתאטרון כמי שנוסע לערב אחד לחוץ לארץ, כי אם כמי ששב לערב אחד לארץ ישראל. וכשירד המסך - נשאר העניין שאותו כתב המחבר ושיחקו השחקנים - אתנו באולם ... בלי קתרזיס - אבל אתנו.

תאטרון ביקורתי ומגויס

ככל שהשנים חולפות, עוברת ההיסטוריה כנושא לדרמה תהליך של תמורה, מתוך ביקורת והסתייגות. בקרב מחזאים שבוחרים בתקופות ובאירועים היסטוריים כרקע להתייחסות רלוונטית למציאות, הולך וניכר היבט פוסט ציוני בשיעור זה או אחר.

ב'ליל העשרים' מאת יהושע סובול (1976) הוצגו חלוצי העלייה השלישית כקבוצה של צעירים נבוכים העומדים לעלות על הקרקע ולהקים קיבוץ, כשעצם האתגר שבפניו הם ניצבים מעלה מלכתחילה סימני שאלה. אפשר לראות במחזה ניסיון מעניין לחשוף את עולמם האישי של אותם צעירים, חניכי השומר הצעיר, שלצד האידאולוגיה החלוצית היו בהם גם הרבה סתירות ומבוכות באשר לדרך שבה בחרו. ההזדהות עם המעשה הלאומי מסויגת, והביקורת נוכחת, אם כי בדרך מתונה.

אולם מחזה נוסף של סובול, שהועלה כמה שנים לאחר מכן, 'סינדרום ירושלים' (1988), כבר רואה את ההיסטוריה מהיבט אחר. המחזה מציג את העם היהודי כקרבן של קנאות מיליטנטית ופנטית חסרת היגיון שסופה חורבן, כאז כן עתה. מגמה זו באה לידי ביטוי בדרך בוטה ונחרצת עוד יותר ב'מלחמת אחים' מאת אילן רונן (1998). דוגמה נוספת של היסטוריה המומחזת בדרך מגמתית ושקופה היא 'הורדוס' מאת עדנה מזי"א (2000). על הנושא החשוב נכתבו לא מעט מחזות, עבריים ולועזיים, שחלקם הועלה בשעתו בתאטרוני הבימה והאוהל: 'הורדוס ומרים' מאת פרידריך הבל, 'הורדוס' מאת יהודה ליב לנדא, 'ימי הורדוס האחרונים' ו'מות המלך הורדוס' מאת מאיר פונר, 'אלכסנדרה החשמונאית' מאת אהרן אשמן, ועוד. אולם המחזה של מזי"א מציג את בית חשמונאי משום מה כ'בלונדינים', 'שונאי זרים', גזעניים, כשהורדוס האדומי, ה'אחר', רוצה גם הוא להיות 'חשמונאי בלונדיני'. דוגמה אחרת, מזווית שונה, להתהפכות היוצרות במגמת השילוב בין היסטוריה לתאטרון, באה לידי ביטוי מובהק במחזה 'טרומפלדור 1985' מאת שמעון צימר. תל חי של צימר שוב אינה תל חי כפי שראה אותה יוסף ברץ איש דגניה, שעליה חונכו דורות בבתי הספר ובתנועות הנוער, אלא נושא לפרודיה ולניפוץ מיתוס שעבר זמנו.

ראוי לציין שפה ושם נעשו בשנים האחרונות גם כמה ניסיונות חריגים להמחיז את ההיסטוריה מתוך תובנה היסטורית מאוזנת שאינה חתרנית. דוגמת 'יהודי בחושך' מאת אורן נאמן ויונתן בן נחום (1996) על גורלו של יהודי מאנוסי ספרד, או 'קמצא ובר קמצא' מאת דני הורוביץ (2006) שמנסה לבחון את המחלוקות והעימותים בימי בית שני בהיבט שקול ורציונלי. אבל מדובר כאמור בחריגים, שלא במקרה הועלו בתאטרוני שוליים - האחד בפסטיבל תאטרונטו והשני בסמינר הקיבוצים.

תרבות המתעלמת מההיסטוריה

בסיכומו של דבר, בשנים האחרונות מסתמן קו עקבי וברור בכל מה שנוגע לכתיבת מחזות היסטוריים ולהעלאתם בתאטרון הישראלי. המגמה היא ניפוץ מיתוסים, שחיטת פרות קדושות וערעור על נרטיבים שונים. בין אם מדובר במחזות על ימי בית שני, על יהודים בתפוצות הגולה מאז ועד היום, על תולדות היישוב בארץ ישראל, ואפילו על השואה. כאשר פה ושם נכתב מחזה היסטורי שאינו בכיוון החתרני ה'נכון' - אין מציגים אותו, כשם שאין מציגים מחזות היסטוריים שנכתבו בעבר ונגנזו.

מלבד ההקשר הפוליטי המגויס, אין יותר בנמצא מחזות היסטוריים שמהם אפשר ללמוד פרק מתולדות העם. בהצגות לילדים המועלות בחנוכה אין רואים עוד מקבים או את חנה ושבעת בניה. שום תאטרון ישראלי לא ינסה למשל לנקוט יוזמה ולהעלות כיום מחזה על הפרק הספרדי, הטרגי-הרואי, בתולדות העם היהודי, דוגמת 'האנוסים' מאת אליאב, 'בימי איזבלה' מאת יצחק זילברשלג, 'האנוסים' מאת שלום אש, 'בצל הדורות' מאת פרץ הירשביין, 'גרציה מנדס בונציה' מאת יעקב כהן, 'דונה גרציה' מאת קדיה מולודובסקי, או 'האנוסים' מאת מכס צוויג, שכתובים כולם באיכות ובמיומנות דרמטית ותאטרלית.

יש מקום לחשבון נפש בשאלה מהי תרבות ישראלית. צריך להדגיש שלא מדובר בהסתייגות מהזכות, ואפילו מהחובה, של מחזאי לבחון את ההיסטוריה גם מתוך נקודת ראות ביקורתית, אלא בביקורת על תרבות התאטרון הישראלית בת זמננו, שאינה מסוגלת לחוות את ההווה מתוך מבט עומק לעבר ולעתיד. זו תרבות שמתעלמת מן ההיסטוריה כגורם משמעותי וחיוני בעיצוב הזהות והמודעות האישית והלאומית, אלא אם כן ניתן לסלף או לגייס אותה. הכוונה אינה גם לעודד, כאלטרנטיבה, תאטרון מגויס 'מטעם', ולחזור חמישים או מאה שנים לאחור, לאותו אידאליזם נאיבי - אמנם שורשי ואותנטי - של הימים ההם, אלא להצביע על חוסר ההבחנה שמסתמן בשנים האחרונות בין מחזה פוליטי אידאי שבוחן דברים לעומק, לגופו של עניין, לבין מחזה תעמולתי שמפשט מלכתחילה את הנושא כדי לשווק מסר פופוליסטי ו'תקין פוליטית'.

איה המחזות הישנים?

ויש גם היבט נוסף לשילוב שבין היסטוריה לתאטרון - ההיסטוריה של התאטרון. מלבד הבעייתיות בהתייחסות להיסטוריה כנושא לדרמה, קיימת גם התעלמות מההיסטוריה של הדרמה ושל התאטרון כמאגר פוטנציאלי של מחזות בנושאים שונים שיש להם מקום ברפרטואר השוטף של התאטרון הציבורי.

אין כיום סיכוי שתאטרון ישראלי יציג מחזה כלשהו שנכתב או הוצג בעבר, כפי שמקובל בכל תרבות תאטרון, להוציא מחזות ומחזאים בודדים שזכו להשתלב ברפרטואר השוטף משום שהם עונים על הציפיות של הממסד התרבותי הנוכחי. המחזות שאינם מועלים לא נפסלו משום שהם התיישנו מבחינה אמנותית, אלא משום שהם אינם מהווים כיום - בניגוד לעבר - חלק חיוני ומשמעותי במדיניות הרפרטואר של התאטרון הישראלי, מסיבות אידאולוגיות ואפילו תעמולתיות, ולאו דווקא אסתטיות.

אין להתעלם מגורם נוסף ומעציב: ההתעלמות בשנים האחרונות נובעת גם מחוסר מודעות. יש חוסר ידיעה, ואפילו בורות, באשר לחומרים ההיסטוריים הקיימים במחזאות העברית בכלל, ובמחזאות הארץ ישראלית בפרט, שניתן להשתמש בהם כיום.