עמוד הבית > מדינת ישראל > אוכלוסייה וחברה > מגזרים ותרבויותעמוד הבית > מדעי החברה > אזרחות ומדע המדינה > מדינה וחברה > דת ומדינהעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > ההיסטוריה של מדינת ישראל > מחלוקות ושסעים > השסע הדתי
מקסם


תקציר
המונח 'סטאטוס קוו' הוא ביטוי מסכת היחסים בין דתיים לחילוניים בישראל והשתקפותם במסגרות ממלכתיות. אבי המונח הוא כנראה ד"ר זרח ורהפטיג, שאמר בשנת 1947 כי "הבעיות הדתיות הכי חשובות הזקוקות לסידור קונסטיטוציוני הן ההבטחה לשמירת יום המנוחה - שבת, תחיקת המשפחה והמעמד האישי, לרבות סידור ענייני ההקדשות, וארגון הקהילות והרבנות. מתקבל על הדעת שבכל העניינים האלה, תהיה הבטחת ה'סטאטוס קוו' הפתרון הרצוי".
מהו ה'סטאטוס קוו', שאותו הוא ביקש להבטיח? האם התכוון למציאות שהותוותה באותם ימים ושקיבלה ביטוי בתחיקה המנדטורית ובהחלטות המוסדות הלאומיים?



היכן הסטטוס קוו?
מחבר: יואל רפל


'סטאטוס קוו' הוא על-פי ההגדרה דבר שעומד, היינו, מצב קיים אשר יישאר ללא שינוי. קיומו של סטאטוס קוו כקו מנחה יש בו מהבעייתיות, שהרי לפנינו מצב שהוא תרתי-דסתרי. אין כל אפשרות שבחיי חברה, בעיקר זו המודרנית והדינמית, יישמר מצב כלשהו בדיוק כפי שהיה. שהרי החיים זורמים והם מלאים מאבקים והתנגשויות, שמתוכם מתגבשת בכל עת מציאות חדשה.

אבי המונח 'סטאטוס קוו' לביטוי מסכת היחסים בין דתיים לחילוניים בישראל והשתקפותם במסגרות ממלכתיות, הוא ככל הנראה ד"ר זרח ורהפטיג, מומחה למשפט עברי, שכיהן כחבר-כנסת וכשר הדתות. בתזכיר מראשית אוקטובר 1947, ציין כי "הבעיות הדתיות הכי חשובות הזקוקות לסידור קונסטיטוציוני הן ההבטחה לשמירת יום המנוחה - שבת, תחיקת המשפחה והמעמד האישי, לרבות סידור ענייני ההקדשות, וארגון הקהילות והרבנות. מתקבל על הדעת שבכל העניינים האלה, תהיה הבטחת ה'סטאטוס קוו' הפתרון הרצוי".

מהו ה'סטאטוס קוו', שאותו ביקש ד"ר ורהפטיג להבטיח? האם התכוון למציאות שהותוותה באותם ימים ושקיבלה ביטוי בתחיקה המנדטורית ובהחלטות המוסדות הלאומיים?

כדי לבחון את התשובה נשוב אל הקונגרס הציוני הי"ט בלוצרן, שוויץ, ב-1935. הקונגרס עמד בסימן חזרתו של ד"ר חיים ויצמן לתפקיד נשיא ההסתדרות הציונית העולמית ובחירת דוד בן-גוריון ליושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית. שני המינויים, שנעשו בצלה של שואה מתקרבת, סימלו תפנית במחשבה ובמעשה הציוניים. לא ייפלא, כי באותו קונגרס נטשה המפלגה הרוויזיוניסטית את ההסתדרות הציונית והקימה את הצ"ח (ההסתדרות הציונית החדשה). בצד עמדה סיעת המזרחי, שניהלה בקונגרס הי"ח בפראג (1933) מאבק קשה, ובעקבותיו החליטו נציגיה לנטוש את ההנהלה הציונית. לשינוי במבנה הכוחות בתנועה הציונית, בעקבות פרישת הרוויזיוניסטים, היה חלק בהאצת המשא-ומתן עם המזרחי. בן-גוריון ראה צורך בשילוב המזרחי בהנהגת התנועה הציונית. ההסכם שהושג בין הסיעות, קיבל ביטוי בהחלטות הקונגרס (החלטה 42):

"הקונגרס הי"ט מאשר את החלטת הוועד הפועל הציוני במושבו בירושלים בשנת תרצ"ד, בדבר החובה לשבות בשבת ובמועדי ישראל מכל עבודה בבניין ומכל מלאכה בשדה ובכרם ובמפעלי מסחר ותעשייה."

החלטה אחרת של הקונגרס עסקה בנושא החינוך ונועדה להבטיח את שיטת הזרמים, לפיה הוכר זרם החינוך הדתי (שנוהל בעיקרו על-ידי המזרחי) כמערכת אוטונומית, הנהנית מזכויות שוות לזרם הכללי. היה זה הסכם מפורש בעניינים דתיים, שהושג במשא ומתן בין-מפלגתי כבר בשנת 1935, ואשר עניינו שמירת שבת וקיומו של זרם חינוך דתי.

במארס 1938 מינתה ממשלת בריטניה את "ועדת החלוקה לארץ-ישראל" ("ועדת וודהד"), לבדיקת העניינים הטכניים הכרוכים בחלוקת הארץ. בפניה הונח תזכיר של מנהיגי המזרחי בארץ-ישראל, בו פורט ה"אני מאמין" שלהם לגבי "צורת החיים במדינה העברית". לא מעט מתוכנו שזור בחוקי מדינת ישראל. להלן שתי פסקאות ממנו:

"חוקת המדינה היהודית תהא מבוססת על יסוד משפט תורתנו, ולשם ביאור החוקה תתקיים על-ידי השלטון המדיני מועצה של אנשים בקיאים ומומחים במשפט העברי, אנשים המכירים בקדושת המשפט הזה ובערכו המוסרי.

על-יד השלטון תתקיים רבנות ראשית, ובתור סניפים אליה בתי-דין של רבנים מקומיים, המתקיימים גם הם על חשבון הממשלה, והם ידונו ויכריעו בעניינים הדתיים ובמצבם האישי של האזרחים היהודיים."



 

הסכם הסטטוס קוו


בקיץ 1947 הגיעה לארץ-ישראל ועדת החקירה המיוחדת של האו"ם (אונסקו"פ). הוועדה המליצה כעבור מספר חודשים לחלק את הארץ ולהקים בה מדינה יהודית לצד מדינה ערבית, ואזור בינלאומי בירושלים וסביבתה.

לקראת הופעתם של נציגי ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית בפני הוועדה, נעשה ביישוב היהודי מאמץ עליון לגיבוש עמדה אחידה. במסגרת זו נכללו השומר הצעיר, שהמשיך לדגול בדו-לאומיות; אחדות העבודה - פועלי ציון, שעמדה על המשך המנדט ופיקוח בין-לאומי; הרוויזיוניסטים, שתבעו את שני עברי הירדן, ונציגי היהדות החרדית. מתוך רצון להופיע בפני הוועדה בקול אחד, נעשה מאמץ ליצור קשר גם עם אגודת ישראל.

הקיצוניים הדתיים בקרב אגודת ישראל ראו בהקמת המדינה משום הפרה של שלוש השבועות אשר השביע הקב"ה את ישראל בטרם צאתם לגלות: שלא ינסו לכבוש את ארץ-ישראל בכוח הזרוע, שלא ימרדו כנגד הגויים שהם יושבים בתוכם, ולא ינסו לדחוק את הקץ. דבקותם של אנשי אגודת ישראל בהשקפות אלה נבעה, יותר מכול, מפחד מנהיגיה מפני נטורי-קרתא. בינם לבין עצמם חיפשו פתרונות נוספים לשאלת ארץ-ישראל.

אחרי משא-ומתן ארוך הושג הסכם עם מנהיגי אגודת ישראל, שנוסח במכתב שנשלח מהסוכנות היהודית אל אגודת ישראל העולמית. ארבעת סעיפי ההסכם המובאים להלן, יכולים להיחשב כמפתח ל'סטאטוס קוו' בענייני דת שהתגבש במדינת ישראל, אך לא פחות מכך מבטאים נאמנה מציאות שנתהוותה במרוצת שנות המנדט הבריטי.

א. שבת, ברור שיום המנוחה החוקי במדינה היהודית יהיה יום שבת, כמובן מתוך מתן רשות לנוצרים ובעלי דת אחרת לשבות ביום החג השבועי שלהם.
ב. כשרות, יש לאחוז בכל האמצעים הדרושים למען הבטיח, שבכל מטבח ממלכתי המכוון ליהודים יהיה מאכל כשר.
ג. אישות, כל חברי ההנהלה מעריכים את רצינות הבעיה וקשייה הגדולים, ומצד כל הגופים שהנהלת הסוכנות מייצגת, ייעשה כל מה שאפשר למען ספק בנדון זה את הצורך העמוק של שלומי הדת, למנוע חלילה חלוקת בית ישראל לשניים.
ד. חינוך, תובטח אוטונומיה מלאה של כל זרם בחינוך (אגב, משטר זה קיים גם בהסתדרות הציונית ובכנסת ישראל גם עכשיו), ולא תהיה שום פגיעה מצד השלטון בהכרה הדתית ובמצפון הדתי של שום חלק בישראל. המדינה, כמובן, תקבע את המינימום של לימודי חובה, הלשון העברית, היסטוריה, מדעים וכדומה, ותפקח על מילוי מינימום זה, אבל תתן חופש מלא לכל זרם לנהל את החינוך לפי הכרתו ותתרחק מכל פגיעה במצפון הדתי.


מתוך מה שיש בו, ראוי לבחון מה אין במכתב-התחייבות זה, שהפך יסוד להבנת החיים החברתיים-דתיים ולהקמת ממשלות בישראל: סעיף ראשון לא אסר חילול שבת, ובסעיף שלישי נהוג למצוא הבטחה לאי-הנהגת נישואין אזרחיים.

מתעוררת השאלה, כיצד הוא סיפק את אנשי אגודת ישראל? דומה, שלא הייתה להם אופציה פוליטית אחרת, ומה שקיבלו יתכן שאף עלה על ציפיותיהם.

קשה להניח שבן-גוריון האמין בהגשמתם המלאה של עיקרי המכתב שחתם עליו. לעזרתו גייס את הרב פישמן, שחתימתו הייתה ערובה לקיום ההתחייבות מצד החוגים הדתיים. ואילו יצחק גרינבוים חתם כערובה שהחוגים האנטי-דתיים לא יתנגדו. בן-גוריון עצמו חתם, מתוך הכרת המציאות המדינית והידיעה כי יש למצוא גשר בין שני חלקי העם. עמדתו של בן-גוריון בשאלת יחסי דת-מדינה באה לידי ביטוי במכתב ששלח לנשיא ויצמן בפברואר 1951:

מעמד הדת במדינה, שהיה עלול לשמש סלע מחלוקת בין הרוב בקואליציה לבין החזית הדתית, נקבע לפי שני עקרונות מוסכמים:
* המדינה תספק את צורכי הדת הציבוריים של תושביה.
* אבל תמנע כפייה בענייני דת.




 

הקמת חזית דתית מאוחדת


שלושה נושאים הועלו במוקד הדרישות הדתיות בשנות המדינה הראשונות:

"אנחנו דורשים בראש ובראשונה את שמירת השבת במדינה... אנחנו דורשים כשרות... ...המשפט העברי יכול בהחלט להיות יסוד למשפט שלנו בישראל."

המאבקים השונים בקרב היהדות הדתית עוררו את הרב הרצוג לדחוף להקמת חזית דתית, שתפעל ברשימה אחת לקראת הבחירות לאסיפה המכוננת בתחילת שנת 1949. ביוזמת הרב הראשי הושגה אחדות בין המזרחי, הפועל המזרחי, אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל. את מטרות האיחוד הגדיר הרב נורוק, ממנהיגי המזרחי:

"היהדות הדתית מצווה להטביע את חותם היהדות על החוקים והמשפטים, בגיוס כל כוחה והשפעתה בדרכים פרלמנטריות. הזנחה וחולשה כיום, עלולה להיות בכייה לדורות."

16 חברי-כנסת ייצגו בכנסת הראשונה את ארבע המפלגות הדתיות. עוצמת כוחן קיבלה ביטוי בהסכם, שחתם עמן בן-גוריון לקראת הקמת הממשלה הראשונה, המאשר את הסכם ה'סטאטוס קוו', ואף מזכיר לא-מעט מסעיפיו:
א. משרד הדתות יקוים גם להבא.
ב. בממשלה החדשה ייצגו את החזית הדתית: הרב י"ל פישמן-מימון - שר הדתות, הרב י"מ לוין - שר הסעד ונפגעי המלחמה, משה שפירא - שר הפנים והעלייה.

בענייני אישות וכשרות יישמר ה'סטאטוס קוו. ולסעיף פקודת סדרי השלטון והמשפט הקובע את השבת ומועדי-ישראל כימי מנוחה רשמיים, יצורף פירוט, המאפשר את שמירת הצביון היהודי המקורי של השבת.

בהסכם נקבע עוד, כי נאום המצע של ראש הממשלה יכיל פסקה, שתציין את הנקודות הללו. ואכן, בנאומו בכנסת ב-8 במארס 1949 אמר ראש הממשלה, דוד בן-גוריון: הממשלה תספק את צורכי הדת של תושביה, אבל תמנע כפיה בענייני דת, שבת ומועדי ישראל יהיו ימי המנוחה הקבועים במדינת ישראל.

בנאום התשובה שלו לקראת הצבעת האמון לממשלה הראשונה אמר בן-גוריון: הממשלה אינה מוכנה להכניס חוק על נישואין וגירושין לא-דתיים, מפני שגיטין לא-דתיים עלולים ליצור פרץ בבית ישראל, ולא עכשיו הזמן לכך.

להיכן נעלם ה'סטאטוס קוו? היעלמותו, שעיקרה מראשית שנות ה-80, נובעת מתהליך חברתי ופוליטי המשתקף בין השאר בצמיחת מפלגות שעשו ביניהן "ברית" שלא לשמה לקעקע את ההסכם ההיסטורי; מפלגות דתיות שלא ראו עצמן כבולות באותו הסכם ולעומתן מפלגות שהתנגדו ומתנגדות באופן מוחלט למעורבות דת במדינה; ההקצנה במחנה הדתי שלא הסתפק בסעיפי ה'סטאטוס קוו'; צמיחתם של מנהיגים הן בצד הדתי "שלא ידעו את יוסף", והן במחנה החילוני שביקשו לכונן מדינה דמוקרטית ישראלית.

אך יותר מכך, בפתח הרשימה הודגש כי 'סטאטוס קוו' משמעותו שמירת המצב הקיים. אך ברור שהדבר בלתי-אפשרי: התנאים משתנים, האוכלוסיות משתנות, מפת המפלגות משתנה, ומדי פעם צצות ועולות בעיות חדשות, שה'סטאטוס קוו' אינו נותן להן פתרון.

הבעיות החדשות הן "שדה המלחמה" בין דתיים לחילוניים, בו לעתים לצד הדתי ניצחונות (כגון: גיוס בנות, ניתוחי מתים) ולעתים הניצחונות בצד החילוני (פתיחת מסעדות ובתי-קולנוע בשבת). המאבק המתמשך הוא נקודת המוצא לכרסום המתמיד ב'סטאטוס קוו'. לא יפלא, אפוא, שבתחילת 1998 העלו שלושה מנהיגים פוליטיים (ח"כ יוסי בילין, ח"כ אלכס לובוצקי והרב יהודה עמי טל) רעיון להסכם חדש בין דתיים לחילוניים, שיהא משום חידוש ה'סטאטוס קוו' במתכונת חדשה ובנושאים נוספים ושונים.



 

מקורות


* ג. בת-יהודה, הרב מימון בדורותיו, ירושלים תשל"ט
* ש. הכהן-אבידור, יחיד בדורו, ירושלים תש"ם
* ד. ורהפטיג, מגילת העצמאות, פקודת סדרי השלטון והמשפט תש"ח ובעיות דת ומדינה, בתוך: ספר שרגאי, ירושלים, תשמ"ב
* י. כהן, מהות , זהות וזכות, ירושלים תשל"ח
* י. ליבוביץ, יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל, ת"א תשל"ו
* ספר הקונגרס הציוני הי"ט, ירושלים, תרצ"ה
* מ. פרידמן, יחסי דתיים וחילוניים לקראת הקמת המדינה, בתוך סוגיות בתולדות הציונות והיישוב, הזרם הדתי בציונות. ת"א תשמ"ג
* ת. שגב, 1949 - הישראלים הראשונים, ירושלים תשמ"ב



*יואל רפל - היסטוריון, מרצה במכללת בית ברל, עורך בכיר ב"קול ישראל".

ביבליוגרפיה:
כותר: היכן הסטטוס קוו?
מחבר: רפל, יואל
שם  הספר: אישים ומעשים בישראל : ספר היובל
עורכי הספר: אהרוני, שרה; אהרוני, מאיר
תאריך: 1998
הוצאה לאור: מקסם
הערות לפריט זה: 1. יואל רפל - היסטוריון, מרצה במכללת בית ברל, עורך בכיר ב''קול ישראל''.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית