המאבקים הפנימיים בתוך המפלגה הנאצית וליל הסכינים הארוכים

בליל ה- 30 ביוני 1934 ערך ראם, מפקד הס"א, משתה פרידה למנהיגי הארגון בפונדק בקירבת העיר מינכן. עם שחר פרצו אנשי הס"ב בפיקודו של היטלר לחדרי הפונדק ורצחו את החוגגים בשנתם. בכל רחבי גרמניה בוצעו באותו לילה, שזכה לשם "ליל הסכינים הארוכים", מעשי-הרג מתוכננים שבהם נרצחו יותר מ- 200 אנשי ס"א, וכן אחרים שהנאצים ביקשו "לסלק חשבון" איתם. לילה זה היה שיאו שטוף-הדמים של מאבק ממושך בין הס"א והס"ס על המעמד הבכיר במפלגה הנאצית. הס"א הפך בעקבותיו לצל של עצמו ואילו הס"ס היה מעתה לארגון הטרור וההשמדה העיקרי של המנגנון הנאצי.

כמו רוב התנועות הפוליטיות ידעה גם המפלגה הנאצית מאבקים פנימיים מימיה הראשונים. מאבק אחד פרץ סביב שאלת מבנה המפלגה, אחד בקשר עם האוריינטציה במדיניות החוץ. לשניהם לא היתה חשיבות מרובה, כיוון שהיטלר ידע לכפות את מרותו ורצונו הרבה יותר מעניינים הם הלבטים בעניין השאלות הכלכליות והחברתיות, שבהן דן מצע המפלגה, בפברואר 1920, בכמה מסעיפיו ברוח אנטי-קפיטליסטית לכאורה: "שבירת טבעות הנשך" "הלאמת הטראסטים" וכדומה. למעשה, היתה זאת דמגוגיה המכוונת בראש ובראשונה לזעיר-בורגנות (על אף השם "מפלגת פועלים נאציונל-סוציאליסטית גרמנית") כפי שיתברר אחר-כך היטלר – בניגוד למנהיגים אחרים אחדים – מעודו לא התייחס לסיסמאות אלו ברצינות.

ארבע שכבות חברתיות נצטרפו בשלבים שונים של התפתחותה אל הסיעה או תמכו בה. השכבה הראשונה היתה של אנשים עקורים ללא משלח יד קבוע כמו היטלר עצמו (נזכיר את כשלונותיו המקצועיים בווינה עוד לפני 1914) וקצינים וחיילים משוחררים ממלחמת העולם הראשונה שלא מצאו את דרכם בחיים האזרחיים (דוגמה מובהקת לכך היה גרינג. אם כי הוא יצא מחוגים בורגניים אמידים והיה סרן בחיל-התעופה בימי המלחמה). יותר מאוחר באו אנשי המעמד הבינוני והזעיר-בורגנות, אשר ירדו מנכסיהם עקב זעזועי המלחמה. מהשכבות העליונות בחברה שאהדו את התנועה, או תמכו בה, יש למנות קודם כל את שרידי הכוחות הטרום-קפיטליסטיים, שהיוו את חוט השדרה של החברה הגרמנית בימי הקיסרות: האצולה, הצבא (Reichswehr), האגודות המלכותיות ובברית איתן הכנסיה הלותרנית (זו האחרונה אמנם לא תמכה במיוחד בנאצים אבל היתה ברובה מלוכנית ואנטי-רפובליקנית). רק במקום האחרון, הצטרפה הבורגנות הגדולה כאשר הגיעה למסקנה שהרפובליקה אינה יכולה לפתור את הבעיות הכלכליות בימי המשבר הגדול ואינה מסוגלת למנוע בעד תסיסה חברתית.

בתקופתה הראשונה עד סוף 1923, היתה המפלגה הנאצית תופעה מקומית בעיר מינכן ובסביבתה הקרובה. לעיר הזו נהרו אלמנטים אנטי-רפובליקניים מכל רחבי גרמניה, כגון הגנרל לודנדורף, אחרי שקמה בה ממשלה שמרנית ומלוכנית (במגמה באווארית בדלנית) בעקבות כשלון "הרפובליקה המועצתית" של 1919. חברי הסיעה היו במקצתם אינטלקטואלים עקורים (אחד ממייסדיה היה עתונאי), ביניהם פליטים גרמנים מרוסיה ומהארצות הבאלטיות, כגון אלפרד רוזנברג אשר התיימר להיות האידיאולוג של התנועה תוך הפצת דעותיו האנטישמיות והאנטי בולשביקיות. אך רובם היו הרפתקנים וחיילים משוחררים. בימיה הראשונים היא טופחה ואף מומנה בסתר על-ידי הצבא עם מגמותיו האנטי רפובליקניות ושאיפותיו למלחמת-נקם. איש-הקשר עם היטלר היה הסרן רֶאם (Roehm) שנשאר בצבא עד 1923. הסיעה וקודם כל היטלר עסקו בתעמולה, כלומר בהסתה נגד כוחות השמאל, נגד הרפובליקה, נגד היהודים ונגד שלום ורסאי. ההסתה לא היתה מלולית בלבד, אלא מצאה את ביטויה בהתקפות אלימות ובתגרות ידיים נגד יריביה הפוליטיים ובראש ובראשונה נגד המועדונים של מפלגות הפועלים השונות. הנאצים הצטיינו ב"קרבות אולמות" ולשם כך היו זקוקים ל"כוח לוחם" שאותו מצאו ב"פלוגות הסער" – הס"א – אשר קמו זמן לא רב אחרי יסוד המפלגה ואשר אומנו לפי הוראותיו של ראם, אשר האציל עליהם מנסיונו הצבאי. אבל כדי שלא יהיה תלוי יתר על המידה בזה האחרון, הצמיד היטלר בראש הפלוגות ב- 1923, ואמנם רק לזמן קצר, את גרינג.

עם כל מעשי הפראות של הס"א, זכה היטלר בכרטיס-כניסה אל החברה הגבוהה, ובעיקר היה אורח קבוע בבית משפחת בנו של המלחין ריכרד ואגנר, משפחה אשר טיפחה תמיד את האנטישמיות. המשפחה אף סייעה לו בגיוס כספים למען המפלגה מידי בעל הון או שניים. אולם אמצעים אלה היו עדיין מוגבלים והמפלגה נשארה קטנה על אף האהדה שהראו לה חוגים מסוימים בצבא ובפקידות הגבוהה.

הפיכה במרתף הבירה

בסתיו 1923 הגיע המשבר בגרמניה לשיאו ונראה היה כאילו המדינה מתפרקת לגורמיה. האינפלציה עלתה למימדים אסטרונומיים ורוששה בעיקר את המעמד הבינוני והזעיר-בורגני. ממשלת קונו – אשר טיפחה אותה במכוון – השתמשה בה כבאמתלה להפסיק את תשלום פיצויי המלחמה לבנות-הברית. בתגובה על כך שלחה צרפת צבא לחבל הרור ועודדה מגמות בדלניות באזור הריינוס. גם בבאוואריה נראו מגמות כאלו מצד ממשלת מינכן. בסקסוניה ובתורינגיה קמו ממשלות שמאליות בתמיכת הקומוניסטים שאותן פיזרה הממשלה המרכזית בברלין בעזרת הצבא ואילו בצפון מזרח גרמניה אירע נסיון הפיכה מלוכני. וכל זה עודד את היטלר למעשה דומה, ובעיקר עמד לנגד עיניו "המצעד על רומא" של מוסוליני באיטליה, שנה אחת קודם. הוא התקשר עם הגנרל לודנדורף וקיווה לנצל את הקרע בין הממשלה המלוכנית-בדלנית של באוואריה בראשותו של פון קאר לעומת ממשלת ה"רייך"הרפובליקנית. אמנם היה בזה משום אשליה עצמית. "ההפיכה במרתף הבירה" לא הוכנה כראוי ובעיקר לא הובטחה עזרתה של ממשלת מינכן ולא זו של הצבא הבאווארי, לפיכך נכשל כידוע הנסיון כשלון מחפיר. היטלר נתפס ונידון לחמש שנות מאסר. המפלגה והס"א התפוררו זמנית.

היטלר ריצה רק שנה אחת מעונשו. בבית-הסוהר התחיל בכתיבת ספרו "מאבקי" (מיין קאמפף) והרהר בסיבות כשלונו. הוא בא למסקנה – הנכונה – כי העלה חרס בידו בנסיון ההפיכה והחליט להגיע לשלטון אך ורק בדרך חוקית בעזרת הכוחות השמרניים אשר המשיכו, למעשה, לשלוט מאחרי הקלעים במדינה ובחברה הגרמנית. זמן קצר אחרי שחרורו מבית-הסוהר, יסד היטלר מחדש את המפלגה, בתחילת 1925, אולם המהלך היה מלווה בקשיים מסוימים. משבר אחד נגע לס"א. כבר בשלב מוקדם נתגלו הבדלי תפישות בין היטלר לראם – אשר ב- 1923 פרש מהצבא ואף השתתף ב"מרידת מרתף הבירה" – ביחס לתפקידו. האחרון ראה ביחידות הס"א גרעין לצבא הגרמני בעתיד "לשחרור גרמניה מכבלי שלום ורסאי" ואילו היטלר הועיד להן תפקיד צנוע יותר של הזרוע החמושה של המפלגה הנאצית, העומדת לרשותו ולפקודתו. זה היה גרעין הסכסוך, אשר הביא, כפי הנראה, לטבח-הדמים של 1934. אך לפי שעה, ב- 1925, החליטו היטלר וראם להפרד "זמנית תוך ידידות". ראם עזב את גרמניה ויצא כמדריך צבאי לבוליביה תוך שמירת נאמנות אישית מוחלטת להיטלר. הוא מסר את הפיקוד על הס"א לסרן פֶפאפר שיצא מ"הגדודים החופשיים" שבמסגרתם השתתף במעשי חבלה וטרור. אם כי הוא היה אישיות הרבה פחות בולטת מראם, הצליח פפאפר לשמור על אוטונומיה מסוימת של הס"א כלפי המפלגה. היטלר שמר על השלום עם היחידות, אבל התחיל לטפח בקרבן ארגון מצומצם יותר – הס"ס – כשומרי ראש הנאמנים לו ביותר.

בתוך המפלגה נתקל היטלר בבעיות חמורות עוד יותר. נמצאו לו בה עכשיו יריבים מסוכנים כמו גרגור שטראסר אשר הצליח בינתיים לבסס את השפעתו שלו, ועוד יותר, אחיו הצעיר אוטו אשר יצגו את "האגף השמאלי" בסיעה. אוטו (אצל גרגור הדבר מפוקפק יותר) היה מתנגד כן לקפיטליזם – תוך לאומנות קשוחה – והתייחס ברצינות למצע המפלגה מ- 1920, אם כי קשה לראות בו "סוציאליסט" במובן המדויק של המלה.

לנגד עיניו עמדה החשבה אל חברה טרם-קפיטליסטית של איכרים ובעלי מלאכה זעירים, על האופי האוטופי של תכנית כזאת. כן הוא דגל במבנה פדרלי של המדינה הגרמנית עם אוטונומיה רחבה לכל חלקיה. הוא אף הטיף למדיניות-חוץ "מהפכנית" של העמים הפרולטריים: גרמניה, איטליה, רוסיה הסובייטית וסין נגד "המעצמות האימפריאליסטיות": צרפת, בריטניה וארצות-הברית. למותר לקבוע כי היטלר התנגד בהחלט לאוריינטציה מעין זו וגם לשאיפותיו האחרות של אוטו שטראסר התייחס בזלזול. אולם הוא נאלץ להתיישב לפי שעה בשני האחרים, שכן הם הרחיבו את פעולת המפלגה מעבר לבאוואריה אל עבר צפון-גרמניה. כאן הם משכו בסיסמאותיהם האנטי-קפיטליסטיות חוגים מקרב המעמד הבינוני והזעיר-בורגנות אשר ירדו מנכסיהם בעקבות האינפלציה, בניגוד להרפתקנים חסרי ההכרה הפוליטית שהיוו את גרעין הסיעה במינכן. האחים שטראסר הפגינו את עצמאותם כאשר כינסו ב- 1925 ועידה נפרדת של סניפי המפלגה בצפון-גרמניה ובמערבה בעיר האנובר. בוועידה זו הותקף היטלר קשות. אולם הוא גילה מרץ ועקשנות יוצאים מהכלל וכבר בתחילה 1926 הצליח להסב את המצב לטובתו. הוא הוכר המנהיג עליון וכפה על המפלגה מבנה צנטרליסטי מובהק: האחים שטראסר ניאותו לחסל את ארגונם הנפרד. הם העתיקו את מושבם לברלין, שם יסדו בית-הוצאה של כתבים שבהם הפיצו את דעותיהם. אך היטלר טמן להם נשק מסוכן. הוא פיתה את אחד מחסידיהם, מזכירו לשעבר של גרגור, העתונאי הצעיר ד"ר יוסף גבלס, לעבור למחנהו: הוא נעשה, כידוע, אחד משותפיו הקרובים ביותר עד 1945. את גבלס שלח היטלר כ"נציג מחוז (Gauleiter) לברלין והוא נאבק באחים שטראסר בנשקם שלהם, בתעמולה שמאלנית. ברוח זו, הוציא, החל מ- 1927, עתון יומי Der Angriff ("ההתקפה"), שהצטיין בדברי קטרוג דמגוגיים נגד הקפיטליזם והכוחות השמרנים, עם קריצת עין למפלגות השמאל.

קץ הדמוקרטיה

לעומת זאת, התקרב היטלר יותר ויותר לימין. כך הוא נסע לחבל הרור וקשר קשרים עם אחדים מבעלי התעשיה הכבדה הגרמנית ובראשם פריץ טסן. ואולם יש להדגיש כי עד 1932 לא התעניינו התעשיינים והקפיטליסטים במפלגה, אלא מימנו את המפלגות הימניות והמרכזיות המסורתיות. איש-הקשר העיקרי ביניהם היה גרינג (שאחיו היה תעשיין ואשר הביא למפלגה את אחד מבני הקיסר וילהלם ה-2) וכן שר הכלכלה בעתיד ולטר פונק. כדי להרגיע את החוגים הללו, מיתן היטלר אחדים מסעיפי המצע של 1920, הדגיש שהוא חסיד היוזמה הפרטית בכלכלה וקבע כי להלאמות יש מקום רק אם המפעלים הפרטיים אינם מסוגלים למלא את תפקידם. פרשנים נאצים זריזים גילו את ההבדל בין "קפיטל יוצר" – ה"ארי", ובין "קפיטל גוזל" – היהודי, כן נאמר שיש לכבד את רכושם של בעלי האחוזות החקלאיות (ה"יונקרים"). דברים אלה עוררו לעתים מריבות בקרב לוחמים במפלגה וביחוד בתוך הס"א. מעידה על כך התפרצות אחת של פפאפר ב- 1928, על שהסיעה אינה מהפכנית עוד. היטלר הסיק את המסקנה והציב, בתחילת 1929, בראש הס"ס את הימלר (שאליו הצטרף ב-1931 היידריך). אך אין להפריז בחשיבות התקריות הללו.

למפלגה היה, איפוא, פה של יאנוס (Janus): ההנהגה במינכן דיברה בלשון ימנית ואילו בברלין היה לתעמולה צביון שמאלי. אך, כאמור, לא היתה לכך חשיבות כיוון שהמפלגה היתה קטנה מאוד. בבחירות ל"רייכסטאג" ב- 1928 היא קיבלה רק 2.5 אחוזים מהקולות, 12 צירים מתוך 491. גרמניה לא בשלה עדיין להרפתקה. אולם מצב זה השתנה מ- 1929. האבטלה הורגשה, אך מה שחשוב מזה, תכנית יאנג, שהיתה צריכה להוות את הבסיס הסופי לתשלום פיצויי המלחמה של גרמניה לבנות-הברית, אושרה. אם כי התכנית הביאה, למעשה, להקלה ניכרת בנטל שהעומס על גרמניה, היא גרמה לסערת-רוחות כיוון שהיא קבעה שהתשלום יימשך בשעורים עד 1988(למעשה היא הופעלה כידוע רק במשך שנה אחת. בראש ההסתה נגדה עמדו הנאצים, והמלוכנים אשר התקרבו אליהם תחת מנהיגם החדש הוגנברג. כך נהפך היטלר לדמות לאומית הידועה בכל רחבי גרמניה. בסוף 1929 פקד המשבר הכלכלי העולמי את גרמניה. מפעלים רבים חוסלו והאבטלה גדלה במימדים מבהילים. בתחילת האביב של 1930הופלה הממשלה הפרלמנטרית האחרונה של רפובליקת ויימר בראשות הסוציאל-דמוקרט הרמן מילר. במקומו בא ד"ר ברינינג מהאגף הימני של מפלגת המרכז הקתולית. הוא נשען בראש ובראשונה על תמיכת הנשיא הינדנבורג במקום על הרייכסטאג, ובכך הכין את הרקע לחיסול הפרלמנטריזם ואחר-כך לחיסול הדמוקרטיה בכלל בגרמניה. כעבור חודשים אחדים הוא פיזר את הרייכסטאג והכריז על קיום בחירות חדשות בספטמבר 1930.

כל המאורעות הללו הועילו לנאצים וברור היה מראש שהם יגבירו את כוחם בבחירות, היטלר חשב לנכון לשתף פעולה עם המלוכנים נגד הקואליציה הרפובליקנית גם במאבק הפרלמנטרי, לכן נקט בסיסמאות ימניות כדי להרגיע את השמרנים בהתנגדותו לשביתות. הדבר חולל פלוגתה גלויה עם אוטו שטראסר, אשר בשיחה נסערת אתו הגיע לקרע גמור ועזב את המפלגה (לעומתו נשאר גרגור במפלגה ובמשך שנתיים וחצי ניסה לחיות בשלום עם היטלר). זה היה למעשה קץ אגפה השמאלי: תנועות המרי של הס"א היו הרבה פחות רציניות ומבוססות מבחינה אידיאולוגית, כפי שנראה להלן. אמנם גם בה הורגשה מורת-רוח ופפאפר התפטר ערב הבחירות.

התסיסה נמשכה חודשים אחדים, בעיקר בברלין שבה קם ארגון מרדני בהנהגת הסרן סטאנס. כדי להשליט סדר קיבל היטלר לידיו את הפיקוד על הס"א, אך למעשה הוא מינה כראש-המטה את ראם שחזר מבוליביה. חילוקי הדעות בין שני האנשים אמנם לא תמו, כפי שנראה בהמשך. אולם הם היו מאוחדים לפי שעה ברצונם להביא את המפלגה לשלטון. הס"א מנה עכשיו כ- 170,000איש.

אכן, הבחירות של 14 בספטמבר 1930 הביאו הצלחה לנאצים מעבר לכל מה שהם עצמם קיוו. הם השיגו 18.3 אחוזים של הקולות – 107 צירים ברייכסטאג מתוך 577 (במקביל היתה עליה, אם כי הרבה יותר צנועה, של הקומוניסטים). הנצחון הושג, כאמור, בלי תמיכה רחבה מאוד מצד החוגים הקפיטליסטיים. הוא הראה עד כמה עמוקה היתה המרירות בגרמניה וכמה חזקה היתה הרוח הלאומנית שתעמולה זריזה יכולה להביא בנקל להתפרצות. במפלגה הנאצית היה עתה כוח שכל גרמניה היתה חייבת להתחשב בו, אפילו הצבא. הדבר בלט כבר בסתיו 1930, כאשר שלושה קצינים צעירים הואשמו בתעמולה למענה בין חבריהם. במשפטם הופיע היטלר בעד ואמר – מה שהתאים עכשיו לכוונותיו האמיתיות – שהוא רוצה להגיע לשלטון באורח חוקי, אך הוסיף את המלים "אזי יתגוללו ראשים" – שעוררו תשואות בקרב הקהל, תגובות ראשי הצבא היו כמובן הרבה יותר מגוונות. רשימותיו של קצין מאותם הימים מתארות את המפלגה "כמעוררת אהדה במגמותיה העקרוניות, אך תוכל להיות למסוכנת אם תיגרר אחרי הדמגוגיה ותקלוט לתוכה אלמנטים מהבולשביזם הזר לרוח האומה הגרמנית." צמרת הצבא נקטה כלפי הס"א בעמדה דו-פרצופית. כך התנגד לס"א שר ההגנה, הגנרל גרֶאנר, הנאמן לרפובליקה – ובזאת הוא יצא ללא ספק רק מיעוט של הקצינים. לעומת זאת, עוזרו העיקרי הגנרל שלייכר, נפגש ללא ידיעתו עם כמה ממנהיגי הס"א, שאותם שיתף בחיל-הסער בגבול עם פולניה ובתפקידים זוטרים אחרים. שלייכר שהיה רוקם-מזימות פוליטי גדול, רצה להשתמש בנאצים כדי לנגח סופית את הסוציאל-דמוקרטים, ואחר-כך להיפטר מהם. נראה כיצד נכשל במשימתו זו.

טרור ברחובות

במהלך השנים 1931 ו- 1932, אחרי חיסול פרשיות אוטו שטראסר וסטאנס, נרגעו המאבקים הפנימיים בתוך המפלגה, שהמאורעות פעלו לטובתה ואשר התכוננה לקראת הנצחון הסופי. כידוע נכשל ברינינג לחלוטין במאבקו במשבר הכלכלי. אדרבא, במדיניות הדֶפלאציה הביא לשיתוק הייצור, לסגירת אלפי מפעלים ולגידול מדהים של האבטלה. המובטלים הנואשים מהרפובליקה נהרו בהמוניהם אל הנאצים (ובמידה פחותה אל הקומוניסטים) שברינינג רצה להלחם בהם אך למעשה חיזק אותם. המשבר הגיע לשיאו בקיץ 1931 כאשר התמוטטה מערכת החוקים הגרמנית, הימין הרגיש כי באה העת למגר כליל את הרפובליקה. למטרה זו נערכה באוקטובר הפגנה עצומה בעיירה הארצבורג במרכז גרמניה שבה נאמו היטלר, מנהיג המלוכנים הוגנברג, ראש אגודת החיילים הוותיקים הימניים זֶאלטה וד"ר שאכט, הנגיד-לשעבר – ולעתיד – של הבנק הממלכתי הגרמני. "חזית הארצבורג" סימלה, איפוא, את בריתו של היטלר עם הכוחות השמרניים. יחד עם זאת, השתוללו הס"א ברחוב וביצעו מעשי רצח במתנגדיהם: בקומוניסטים, בסוציאליסטים, בדמוקרטים ובעיקר ביהודים. לא עבר כמעט יום בגרמניה שלא היה בו הרוג. אמנם "חזית הארצבורג" לא היתה יציבה במאה אחוזים, לבחירות הנשיאות העמידו גם הנאצים וגם המלוכנים את מועמדיהם. את הראשונים יצג כמובן היטלר. כדי לממן את מלחמת הבחירות, הוא פנה עכשיו אל אנשי ההון הגדול. ב- 27 בינואר 1932, נשא היטלר נאום גדול במועדון התעשיינים בדיסלדורף ובו הבטיח מדינה חזקה, יציבה וממושמעת והדגיש את זכות המעביד להיות "מנהיג במפעלו". מתוך דבריו הבינו שומעיו שאם יגיע לשלטון, הוא יחסל את האגודות המקצועיות וישבור את תנועות הפועלים ואחר-כך יבטיח לתעשיינים רווחים עצומים, תחילה על-ידי חימוש מקיף, ואחר-כך על-ידי כיבושים נרחבים באירופה. אחרי הנאום תרמו התעשיינים מיליונים רבים של מרקים. (אמנם לא כל הקפיטליסטים הגרמנים ואפילו לא רובם תמכו בהיטלר, אבל רק מעטים האמינו כי רפובליקה פרלמנטרית תוכל לפתור את בעיותיה הכלכליות והחברתיות של גרמניה). המגע בין היטלר לבעלי ההון הותקף קשות על-ידי הסוטים ובראשם אוטו שטראסר, אך בתוך המפלגה לא עורר הדבר סערת רוחות. רוב חסידיו של היטלר חשבו שהוא רוצה להשתמש בקפיטליסטים כדי להגיע לשלטון, ואחר-כך להיפטר מהם ולנהל פוליטיקה סוציאלית לטובת השכבות המרוששות והמדוכאות. בזמן מלחמת הבחירות הגיע הטרור של פלוגות הסער למימדים כאלה שממשלת ברינינג אסרה אותן.

במהלך השני של הבחירות השיג היטלר כ- 37 אחוזים של הקולות אבל הוא הובס על-ידי הינדנבורג, אשר יצג הפעם – לכאורה – את הכוחות הרפובליקניים. אך הלז, אחרי בחירתו מחדש, פיטר כעבור ששה שבועות את ברינינג אשר לו היה חייב את נצחונו, וקבע במקומו את איש הימין פון-פאפן לראשות הממשלה. הוא בא בתחילה להסכם עם היטלר: הוא התיר מחדש את קיום הס"א, פיזר את הרייכסטאג וקבע בחירות חדשות לסוף יולי. בשעת מלחמת הבחירות השתמש בתקרית דמים בעיר אלטונה (על-יד המבורג) כבאמתלה להדיח ממקומה את ממשלת הקואליציה הדמוקרטית בפרוסיה, המעוז העיקרי של הסוציאל-דמוקרטיה בגרמניה, ומאז לא מילא עוד השמאל כל תפקיד פוליטי בגרמניה עד 1945.

המאבק היה נטוש עכשיו בין כוחות שונים של הימין. עד שהנאצים יצאו ממנו מנצחים סופית רק בקיץ 1934. ברור היה מראש כי בבחירות יזכו בעיקר הנאצים, ואכן הם יצאו כסיעה הראשונה עם 230 צירים מתוך 608, טבעי היה, איפוא, שהיטלר דרש לעצמו את משרת הקאנצלר ולמפלגתו השפעה מכריעה בתוך הממשלה החדשה. אולם לכך לא היו מוכנים פאפן ושלייכר – שכיהן עכשיו כשר ההגנה – אחרי ששברו את כוח הסוציאל-דמוקרטיה. לכל היותר, הם ניאותו לתת להיטלר את ראשות הממשלה בתנאים שישללו ממנו כוח ממשי. נגד רצונו נכנס, איפוא, היטלר לסכסוך עם הממשלה השמרנית, והנאצים הצביעו אפילו בספטמבר יחד עם הסוציאל-דמוקרטים והקומוניסטים בעד הצעת אי-אמון בפרלמנט, שנתקבלה ברוב עצום. אולם פאפן לא התפטר מיד אלא פיזר שוב את הרייכסטאג והכריז על בחירות חדשות ב- 6 בנובמבר. למלחמת הבחירות יצאו עכשיו הנאצים בסיסמאות שמאלניות (ברוחו של שטארסר) תוך התקפות קשות על "הממשלה הריאקציונית". ערב הבחירות הם תמכו – זמנית – בשביתה של עובדי החשמליות, עם הקומוניסטים ובלי הסוציאל-דמוקרטים. אולם התכסיס הזה לא עמד להם. קפיטליסטים רבים אשר תמכו קודם במפלגה נבהלו מהתקפותיה הדמגוגיות והפסיקו את סיועם.רע מזה: אופורטוניסטים רבים, שבקיץ הצביעו למען היטלר, הטילו עכשיו ספק. אם יגיע לממשלה, אחרי שהתנכל כביכול לכוחות השמרניים שתמיד היו השליטים האמיתיים בגרמניה ועזבוהו. הנאצים הפסידו בבחירות כמעט שני מיליון קולות. בשבועות הבאים נראו סימנים של ירידה גדולה נוספת.

אולם דבר זה לא הועיל לפאפן. אשר בממשלתו תמכו רק צירים מעטים גם ברייכסטאג החדש, והוא נאלץ להתפטר, אחרי שנתגלו חילוקי-דעות בינו לבין שלייכר ביחס לדרך שיש לנהוג בה. שלייכר הרכיב את הממשלה החדשה וניסח תכנית מעניינת: אף כי לא היה דמוקרט כלל, הוא הכיר, בניגוד לפאפן ורעיו, כי במאה הזו אי אפשר לשלוט במדינה גדולה נגד השכבות העממיות הרחבות. הללו דרשו קודם כל את חיסול האבטלה ואת חידוש התעסוקה. שלייכר חשב על החייאת הכלכלה בדרכים לא אורתודוקסיות, כפי שהגדיר אותן אחר-כך קיינס, וכפי שהפעילן בארצות-הברית פ.ד. רוזוולט, ביניהן עבודות ציבוריות גדולות שמומנו על-ידי הוצאות שמעבר לכיסוי התקציב. רעיונות אלה שררו בקרב ברית האגודות המקצועיות שאותה ביקש לקרב שלייכר תוך הרחקתה מהשפעת המפלגה הסוציאל-דמוקרטית.

כן רצה שלייכר לפלג את המפלגה הנאצית. הוא פנה אל גרגור שטראסר והציע לו את תפקיד סגן הקאנצלר. הלז נקט באותו זמן בעמדה דו-פרצופית: מצד אחד, הוא נשאר בצד היטלר, מצד אחד, הוא עיבד בתחילת 1932 תכנית כלכלית ברוח אנטי-קפיטליסטית (אמנם לאומנית מאוד ואנטישמית) ולכן נחשב עדיין, בצדק או שלא בצדק, כנציג האגף השמאלי של המפלגה. גרגור שטראסר נטה לקבל את הצעת שלייכר אבל רק בהסכמת היטלר, הלז סירב לתיתה (בהשפעת גרינג וגבלס) והוקיע אותו כ"בוגד". גרגור שטראסר התמוטט ונכנע, עזב את המפלגה ופרש מהחיים הפוליטיים. עוד פחות מאחיו אוטו. שנתיים וחצי קודם לכן, הצליח למשוך אליו המונים-רחבים, וחי גלמוד ונשכח עד שנרצח ב- 30 ביוני 1934.

שלייכר נכשל גם בהשגת תמיכתה של ברית האגודות המקצועיות שעוד לא היתה מוכנה לנתק את קשריה עם הסוציאל-דמוקרטיה. הוא העלה חרס בידו אבל מאמציו ותכניותיו הסוציאליות הבהילו את החוגים השמרניים, מה גם שהוא איים בגילוי מעשי השחיתות של בעלי האחוזות הגדולות במזרח גרמניה – היונקרים – אשר אכפו את הינדנבורג ושיסו את הנשיא נגדו. פעיל במיוחד ברוח זו היה פאפן, אשר רצה לנקום את נקמתו מיורשו, שלייכר. במקביל, התחילו חלק מהתעשיינים להרהר בשאלה מה יקרה אם תתפורר המפלגה הנאצית שהוסיפה לרדת בבחירות המקומיות והאזוריות בדצמבר. האם ההמונים המובטלים המיואשים לא יפנו אל הקומוניסטים? את הפחד הזה ניצל במיוחד שאכט, אשר חתר להקים מחדש את "חזית הארצבורג" וניהל תעמולה בקרב התעשיינים שיפנו אל הינדנבורג לקרוא את היטלר לשלטון. הלז נפגש מצדו עם תעשיינים אחרים שהיו עד כה מסוייגים כלפיו, כמו מנהלי הטראסט הכימי הגדול א.ג. פארבן. חוגים אחדים הקימו לשלייכר אוייבים במוסדו שלו, הצבא. כל החתירות הללו נשאו פרי: ב- 28 בינואר 1933 פיטר הינדנבורג את שלייכר שנכנס למבוי סתום ויומיים אחר-כך מינה לתפקיד הקאנצלר את היטלר. אשר עלה, איפוא, לשלטון באורח חוקי, כפי שתיכנן מאז 1924. עזרו לו בכך החוגים הימניים המסורתיים אשר הצילוהו, למעשה, מאבדון פוליטי בשעה שמפלגתו עמדה בסכנת שקיעה והתפוררות. אמנם רובם חשבו שיוכלו לפקח עליו ולרסן אותו, כי בממשלה שהקימו היו הנאצים תחילה במיעוט ורוב תיקי-המפתח נמסרו לכאורה לשמרנים, אבל אחר-כך התברר שהיתה זאת אשלייה.

חלאת העם הגרמני

מייד עם מינוי היטלר לראש הממשלה, קיבלה המפלגה הנאצית תנופה חדשה שכן כל האופורטוניסטים חזרו אליה. גם האחדות המדומה, ששררה בשנים 1931 ו- 1932. נמשכו עוד חודשים מספר מתוך רצון משותף לבסס אות הנצחון. כל הזרמים במפלגה – וגם רוב השמרנים החברים בקואליציה – חפצו קודם כי להרוס את שרידי הדמוקרטיה (אשר עיקרה מוגן כבר על-ידי פאפן ב- 1932). השלבים בתהליך זו ידועים: קודם כל בחירות חדשות לפרלמנט, שבהן זכו הנאצים ב- 44 אחוזים של הקולות והמלוכנים ב- 8 אחוזים. בחירות אלו נערכו ב- 5 במארס באווירה של טרור. ששה ימים קודם לכן עלה בניין הרייכסטאג באש. הוא הוצת על-ידי הנאצים כמעשה פרובוקציה כדי להטיל את האשמה על הקומוניסטים, ולהבהיל את השבכות הרחבות של הציבור הגרמני מפני סכנה "הפיכה אדומה" הממשלה ניצלה את השריפה כדי להוציא באותו לילה שני צווים אשר ביטלו את החרויות האזרחיות והתירו מאסרים שרירותיים של "אוייב המדינה והאומה". בתוקף אותם צווים הוקמו מיד מחנות-ריכוז בשביל מתנגדי המשטר. כעבור שלושה שבועות, קיבל הפרלמנט החדש ברוב עצום את "חוק ההסמכה" אשר נתן לממשלה יפוי-כוח מלא בכל השטחים כמעט וביטל, למעשה, את חוקת ויימר. זמן קצר אחר-כך התחילו רדיפות היהודים, והוכרז "יום החרם" על חנויות יהודיות. ב- 1 באפריל הוצאו חוקי הגזע הראשונים. בתחילת חודש מאי נאסרו כל האגודות המקצועיות של הפועלים (שאוחדו בעל-כורחם ב"חזית העבודה") ובתחילת הקיץ נאסרו כל הסיעות הפוליטיות מלבד הנאצית, אשר ב- 14 ביולי הוכרה כמפלגה הפוליטית היחידה המותרת. כל ההחלטות הללו, גם אם חלקן עטו איצטלה של חוקיות, הועברו בעזרת טרור. המכשיר העיקרי לכך היו הס"א. מספר חברי הס"א הגיע בתחילת 1933 ל-300,000, אבל תוך חודשים מועטים הוא עלה למיליונים. אל הפלוגות נהרו (וגם שובצו בהן ארגונים אחדים בכוח) אנשים משכבות חברתיות שונות. מעטים באו גם מהאריסטוקרטיה או מהבורגנות האמידה והבינונית. אך רובם המכריע היו ממוצא זעיר-בורגני וכן מ"הפרולטריון של הסחבות" (רק מעטים היו פועלי תעשיה, ורבים מהם מובטלים). חלקם היו חלאת העם הגרמני אשר רצו לרוות את שנאתם ביהודים ובמתנגדיהם הפוליטיים. מהם גייס גרינג את "חיל העזר" למשטרה. הם גם הושמו כשומרי-ראש ומפקדים במחנות-הריכוז אשר בהם עינו את האסירים עינויים אכזריים ביותר כדי לספק את יצריהם הסדיסטיים.

דעותיהם הפוליטיות והחברתיות של הס"א היו מעורפלות ביותר. הם היו אוייבי הקפיטליזם ובזאת ביטאו את רגשותיהם של מיליוני בני המעמד הבינוני והזעיר-בורגנות שהצביעו בעד הנאצים. אבל לא היו להם כל מושגים ברורים ביחס לשאיפותיהם החיוביות; בשום פנים ואופן אין לדבר על מגמות סוציאליסטיות אמיתיות בקרב הס"א. אמנם הם קראו – ומנהיגם ראם בראשם- ל"מהפכה שניה", למהפכה החברתית אחרי הפוליטית. לרגע אחד נדמה היה שהם משיגים את מטרתם: ביום החרם נגד החנויות היהודיות, וביניהן חנויות כל-בו שהיו כמעט כולן בידיים יהודיות ואשר היוו תחרות מסוכנת לסוחרים הזעירים. בתמימותם חשבו שזהו הצעד הראשון לקראת מסע נגד הקפיטליזם כולו, אולם נתאכזבו מרות כאשר התברר כי מפעלים יהודיים רבים רק הועברו לידיים "אריות" מבלי שהשתנה בכך אופייה הקפיטליסטי של החברה. היטלר עמד בפני בעייה: לאכזב את תומכיו השמרניים הקפיטליסטיים או את המוני בוחריו הזעיר-בורגניים. לפי שעה החזיק בברית עם הראשונים, והכריז בתחילת יולי כי "המהפכה נגמרה" וכי יש לחזור לעבודה היום-יומית. ראש המלוכנים הוגנברג נאלץ אמנם להתפטר מתפקידו כשר הכלכלה תוך חיסול סיעתו, אבל תחתיו בא נציג אחר של הקפיטל הגדול. גרינג מצדו פירק את חיל העזר של הס"א, אבל הם המשיכו במעשי הטרור ברחוב ובעינוייהם במחנות-הריכוז.

מעשיהם הרגיזו, בין השאר את הצבא שכן הם התיימרו להתחרות בו. ראשי הצבא, שר המלחמה פון-בלומברג ועוזרו העיקרי גנרל פון-רייכנאו (שמילא את התפקיד שבו כיהן שלייכר עד 1932), התקרבו מאוד למשטר הנאצי ודיברו בשבחו באסיפות הקצינים. אבל הם דרשו שהצבא יהיה אוטונומי בשטחו, ללא יריבים. הם השאירו לס"א, כמו ב- 1932, רק את החינוך הטרום-צבאי ותפקידי-עזר אחרים. אבל עיסוקם הצבאי של מיליוני הס"א עורר את חשד המעצמות האחרות, ובמקום ראשון את חשדה של צרפת, בייחוד לאחר שגרמניה פרשה, באוקטובר 1933, תוך התגרות בהן, מוועידת פירוק הנשק ומחבר הלאומים. דיברו על סנקציות נגד גרמניה (שאמנם לא נקטו בהן). היטלר והצבא לא רצו לספק למדינות אמתלות לכך ולכן הם ריסנו ככל האפשר את הס"א. בסוף פברואר 1934 כפה היטלר מחדש על הס"א את ההסכם בינם ובין הצבא על יסוד חלוקת התפקידים ברוח המוזכרת לעיל. כל הפעלת החימוש, התכנון האסטרטגי וההכנות למלחמה נשארו בידי הצבא. ראם חתם על ההסכם אך, למעשה, לא נכנע. הוא דיבר בגלוי כי יחידות הס"א צריכות להוות את הצבא המהפכני החדש ויצא בסיסמה "הסלע האפור (הרייכסווהר) צריך לטבוע בתוך התהום החומה (הס"א)." ושאף לקבל לידיו את תפקיד שר ההגנה. לעתים גם רגז על היטלר מפני "פשרנותו" כלפי הכוחות השמרניים. אבל בלבו הוא נשאר נאמן לו.

הס"א הקימו נגדם אוייבים רבים ביומרותיהם ובמעשי הטרור והפראות שלהם. קודם כל את הצבא; אחר-כך את מנגנון המפלגה הנאצית בראשותו של רודולף הס, אשר בו הם זילזלו; את הפקידות של המדינה שהיתה מעונינת בסדר ובמשמעת בחיים הציבוריים וכן את הבורגנות ואת החוגים המשכילים בגרמניה. ראם ידע אמנם על חזית ההתנגדות הרחבה הזאת, אבל לא יחס לה חשיבות. הוא האמין בתמימותו כי היטלר בלבו נוטה לצידו וכי רוצה הוא להשתחרר מהאפוטרופסות של החוגים השמרניים בעתיד הקרוב אבל יותר מכך הוא בטח, יותר מדי במיליוני הס"א שלו. הוא לא ידע שהס"ס שלהלכה היו חלק מהס"א וכפופים לו, רצו בהנהגת הימלר והיידריך להגיע לעצמאות וחתרו תחתיו. הס"ס נהפכו כדי כך, יחד עם הצבא לאוייב המסוכן ביותר של הס"א. נוספה לכך גם היריבות האישית של גרינג – שחלש עדיין על המשטרה הפוליטית, הגסטאפו – כלפי ראם. כדי לחסל אות ואת הס"א שלו, הוא קרא להימלר ולהיידריך לכהן כסגניו בארגון הזה. כל הגופים הללו אספו חומר על פשעיהם ועל מעשי השחיתות של הס"א – שקל היה למצאו – והביאוהו בפני היטלר.

ליל הטבח הגדול

היטלר הועמד שוב במצב קשה, הוא נהג בשיטת "הפרד ומשול" ורצה להיות בורר ומכריע עליון במדינה ובמפלגה. לכן חפץ לשמור על הס"א, תוך קיצור כנפיהם, כמאזן נגדי לכוחות השמרניים. אבל מחשבותיו היו כבר אז נתונות בראש ובראשונה להכנת המלחמה. לשם כך הוא היה זקוק לידע ולנסיון של אנשי הצבא הוותיקים – ולא למעשיהם הדילטנטיים של הס"א – וכן לתעשיינים, למען ביצור החימוש. הוא הכריע, איפוא, לטובת המחנה הזה, אשר היה בכוחו גם להפעיל אמצעי לחץ עליו, אכן, מצבה של גרמניה לא היה נוח ביותר במחצית הראשונה של 1934. האבטלה אמנם ירדה במקצת, אבל עדיין נשארה גדולה. ההתלהבות הראשונה אחרי עליית הנאצים לשלטון פגה ורבים מהבורגנים הזעירים לא השיגו, כאמור, את מבוקשם – שלא לדבר על הפועלים אשר הפסידו את כל ארגוניהם הפוליטיים והמקצועיים ועבדו בתנאים קשים. מלאי הזהב והמטבע הזר כמעט שאזל והגרעון בתקציב המדינה היה עצום. בשטח מדיניות-החוץ חזרה צרפת, זמנית, אל הפוליטיקה התקיפה בהנהגת שר החוץ בארטו וגרמניה שעוד לא היתה מחומשת נאלצה להיזהר. בנסיבות אלו התחילו לדבר על אלטרנטיבות למשטר הנאצי. המלוכנים, אם כי ארגוניהם היו אסורים להלכה, נקטו ביוזמות ולגנרל שלייכר יוחס הרצון לחזור לשלטון ולבצע את תכניותיו. אבל מאידך גיסא, נהגו השמרנים, והצבא בראשם, במקל נועם כלפי היטלר. כנראה הציעו לו בלומברג ורייכנאו את ירושת הינדנבורג כאשר נתברר, באביב 1934, כי ימיו ספורים, תמורת זאת היה על היטלר להתחייב כי ישים קץ לתעתועי הס"א.

באמצע יוני ביקר היטלר בוונציה אצל מוסוליני, אשר אף הוא יעץ לו עצה ברוח זו. בשובו מאיטליה, מצא את עצמו מול הפגנות מלוכניות מסביב לפאפן אשר היה עדיין סגן הקאנצלר. היטלר קיבל כנראה את הרושם כי אולי יקומו לו מתחרים מחוגים שונים סביב ירושת הינדנבורג וגמר אומר להקריב את הס"א. הפרטים עובדו בשבוע האחרון של יוני על-ידי הימלר והיידריך בעזרת רייכנאו. ראם לא הרגיש כנראה במאום כי דווקא באותם הימים הכריז על חודש יולי כעל חודש-חופשה לס"א – הוכחה ברורה לכך שהוא לא זמם כל קשר או הפיכה נגד היטלר. בליל ה- 30 ביוני הוא ערך "משתה פרידה" עם כמה עשרות ממנהיגי הס"א הגבוהים בפונדק בקרבת מינכן. עם שחר ניעורו החוגגים על-ידי אנשי הס"ס אשר באו לרצחם. הנסיבות שבהן נמצאו אנשי הס"א נתנו מקום להאשמתם ב"מעשי סדום" שהיטלר וכלי התעמולה שלו הרבו להשתמש בהם. לאמיתו של דבר, הנטיות הללו של מפקדי הס"א היו ידועות בצמרת המפלגה זה שנים, מבלי שגרמו כל זעזוע.

ההריגות בוצעו בכל גרמניה, וכ- 200 איש נפלו להן, כנראה, קרבן בלילה שזכה לשם "ליל הסכינים הארוכים". במינכן ובסביבתה פיקד עליהן היטלר בעצמו: הוא אשר פרץ אל חדרו של ראם בפונדק. תוך גידופים והשמצות, ציווה לאסרו ולמחרת נרצח ראם. אנשי הס"א הנדהמים לא התאוששו, ולא הראו כל התנגדות אלא במקום אחד ושניים ונכנעו כצאן (ראייה לערכם הצבאי המועט: מבחינה זו צדק היטלר שלא סמך עליהם בהכנת המלחמה). בברלין ניצח גרינג על מעשי ההרג ולפי דבריו אף הרחיב את שליחותו. כלומר, פקד לרצוח את מי שידו תמצא. כך נהרגו גרגור שטראסר, קורט שלייכר וסגנו לשעבר, וכן אנשים שלא היה להם כל קשר עם הס"א אלא שהנאצים רצו "לסלק חשבון" אתם: מלוכנים מסביבתו המיידית של פאפן. אשר פרש בעקבות כך מהממשלה אך המשיך, בפחדנותו, לשרת את המשטר שלו נפלו קרבן ידידיו הנאמנים ויצא כציר לווינה בימי המשבר שביחסי גרמניה-אוסטריה אחרי רצח הקאנצלר דולפוס; וכן ראש ממשלת באוואריה מ- 1923, פון קאר, שסיכל בשעתו את הפיכת "מרתף הבירה" אבל היה פרוש זה יותר מעשר שנים מהחיים הפוליטיים; ועוד אישים קתולים. כן חוסלו אנשים אשר ידעו יותר מדי וביניהם אחדים שהשתתפו בהצתת בניין הרייכסטאג.

כל השחיטות הללו בוצעו ללא כל הליך משפטי וגזר-דין. להצדקתן הומצאה הסיסמה "הפיהרר מגן על המשפט", דהיינו, היטלר בעצמו הוא מקור כל חוק ומשפט בגרמניה – עקרון שנתקבל עכשיו והיה בתוקף כל תקופת המשטר הנאצי. איש בגרמניה לא הרים קול מחאה: לא המשפטנים, לא הפקידים הגבוהים, לא אנשי הכנסיה, לא הסופרים והאינטלקטואלים ולא העתונות. זו אף יצאה, לפי הוראות גבלס. בדברי חנופה כלפי היטלר, השמיצה את הקרבנות שרק זה אתמול דיברה בתהילתם והאשימה בעיקר את הס"א ביצירת קשר שלא היה ולא נברא. המניע העיקרי לכניעה זו היה הפחד, כמובן, אבל הוא לא היה היחיד. בקרב הבורגנות הורגשה רווחה על שהיטלר שם קץ להשתוללות הס"א ו"השליט את הסדר". "נפטרנו מהאספסוף, אם כי בדרכים קצת מוזרות, ועכשיו נשוב לחיים נורמליים," זו היתה ההרגשה הרווחת. אף על פי שכלפי חוץ נראו, לכאורה, סימנים לכך, התברר עד מהרה כי זאת היתה אשליה מסוכנת. בעיקר השלים הצבא עם רצח שניים ממפקדיו לשעבר – שלייכר וסגנו – תוך שמחה שהיטלר קיבל את דרישתו לחסל את הס"א.

מנסיגה לנצחון מוחלט

דעת הקהל בארצות אחרות נדהמה קשות, ורגע נראה היה כאילו נפקחו עיני העולם לנעשה בגרמניה הנאצית; בכל מקום הופיעו מאמרי גנאי בעתונות. החרדה גברה כאשר כעבור פחות מחודש נרצח הקאנצלר האוסטרי דולפוס על-ידי הנאצים האוסטרים. ההפיכה הנאצית בווינה אמנם נכשלה, בעיקר עקב התערבותו התקיפה של מוסוליני שבאותה שעה ראה את עצמו שומר-ראש לעצמאות אוסטריה כמדינת-חיץ בין גרמניה לאיטליה. זו האחרונה התרחקה עכשיו למשך שנה וחצי מה"רייך" והתקרבה לצרפת – דבר אשר גרם כמובן מורת-רוח להיטלר. מדינאי אחר שהסיק את המסקנות מ"ליל הסכינים הארוכים" היה סטאלין. הלז נקט עד כה בעמדה דו-פרצופית כלפי גרמניה הנאצית. לפני 1933 הוא לא עשה דבר כדי למנוע בעד עליית היטלר לשלטון. הוא אף אסר על הקומוניסטים הגרמנים לכרות ברית עם הסוציאל-דמוקרטים כדי לחסום את הדרך בפני היטלר, בהנחה שהנאצים לא יחזיקו מעמד זמן רב אלא יסולקו במהרה עקב אי-יכולתם לפתור את הבעיות הכלכליות ואז יהיה השער פתוח לפני נצחון הקומוניסטים. כנראה שאחרי התמוטטותה המהירה של המפלגה הקומוניסטית, במארס 1933, היו לסטאלין ספקות אם תהיה המפלגה מסוגלת לכבוש את השלטון, אך הוא קיווה עדיין לנפילתם המהירה של הנאצים. הוא, אכן, קרא את "מיין קאמפף", והכיר היטב את מגמות ההתקפה של היטלר כלפי רוסיה. הוא ציפה שאת מקום הנאצים יתפוס הצבא בהנהגת גנרל כמו שלייכר, שהיה תמיד חסיד של שיתוף-פעולה גרמני-סובייטי. לפיכך, במשך שנה וחצי, נמנע סטאלין מלנתק את כל הקשרים עם גרמניה, על אף מעשי ההתגרות והאיבה של הממשלה הנאצית, והכריז שמוסקבה מוכנה לשיפור היחסים עם ברלין, אם זו תרצה בכך. אבל עכשיו, אחרי שהיטלר חיסל בלי רחמים את כל מתנגדיו, וכאשר התברר שגם הצבא נשאר נאמן לו ולא התקומם אחרי רצח שלייכר, החליט סטאלין להתקרב לצרפת; ברית-המועצות כרתה ברית אתה, נכנסה לחבר הלאומים והטיפה למדיניות הבטחון הקיבוצי נגד כל תוקפן. זה נשאר הקו הפוליטי שלה, לפי כל הסימנים, עד 1938: רק אחרי הסכם מינכן, שהראה את מגמת מעצמות המערב למצוא הסדר עם ה"רייך" תוך הפקדת אירופה המרכזית והמזרחית ובידוד ססס"ר, שוב שינה סטאלין את מדיניותו וביקש את קירבת גרמניה. ואמנם כבר ב- 1934, אחרי טבח-הדמים, נרגעו הרוחות בבריטניה, והיא נקטה במה שרגילים לקרוא "מדיניות הפיוס". גם צרפת שינתה את הפוליטיקה אחרי רצח בארטו באוקטובר, ובהנהגת יורש לאוואל – גם בלחץ בריטניה – פסחה על שתי הסעיפים.

חודש אחרי "ליל הסכינים הארוכים" מת הינדנבורג. הצבא קיים את הבטחתו. מיד פורסם חוק שלפיו יקבל את ירושתו הפיהרר והרייכסקאנצלר כאחד, כל החיילים והקצינים נשבעו אמונים על שמו אישית (לדבר היתר חשיבות בזמן המלחמה). משאל-עם אישר, כעבור פחות משלושה שבועות ברוב של 90 אחוז את החוק. כך חסם היטלר באורח דיסקרטי את הדרך בפני גרינג שקיווה אולי לקבל את משרת הקאנצלר ולהחזיק בידיו את השלטון הממשי. היריבות בין היטלר וגרינג היתה יריבות אישית בלבד, גרינג יצג כאמור, את האגף השמרני בתוך המפלגה הנאצית, אשר קיים יחסים הדוקים עם חוגי התעשיה, היונקרים והצבא. היטלר התקשר אף הוא עם החוגים הללו, אך רק זמנית, כפי שנראה, ולא רצה להזדהות אתם. ההבדל בין שני האנשים התחדד בקיץ 1939. כאשר גרינג השתדל בכנות למנוע מלחמה עם מעצמות-המערב שאותן חשב למסוכנות. אבל שוב לא היה ביכולתו לשנות את דעתו של היטלר אשר החליטו על כך.

אם לסכם את הדבר, הרי יש לקבוע שהיטלר נאלץ לסגת בפני הצבא והכוחות השמרניים אבל ידע להפוך את הנסיגה הזאת לנצחון שאין כמותו. הוא הנחית מכה בארבעה כיוונים:
נגד הס"א:
נגד המלוכנים:
נגד שלייכר שבעבר לפחות היו לו תכניות משלו:
נגד אנשים מתוך מפלגתו, כמו גרינג, אשר חשבו אולי לבנות להם "שלטון בית" משלהם.

לבסוף יצא היטלר בעודף-כוח ונהפך לרודן מוחלט של גרמניה.

עלייתו של הס"ס

המנוצחים העיקריים של "ליל הסכינים הארוכים" היו כמובן הס"א. הם נשארו אמנם חזקים מבחינה מספרית אבל נהפכו לצל לעומת מה שהיו מקודם. הם איבדו, למעשה, כל אוטונומיה וגם את השמירה על מחנות-הריכוז, אשר נמסרה לס"ס. רק בפרעות נגד היהודים ב"ליל הבדולח" ב- 1938 עוד יכלו הס"א להראות את כוחם. בפרוץ המלחמה גוייסו כ- 85 אחוז מהם לצבא הרגיל. שכן בניגוד לס"ס, לא הורשה להם להקים יחידות משלהם. ירידת הס"א סימלה את המכה שהונחתה על הכוחות האנטי-קפיטליסטיים בגרמניה הנאצית. הקרבן של "ליל הסכינים הארוכים" היה בראש ובראשונה הזעיר-בורגנות (על הפועלים ירד הגרזן כבר באביב 1933) שרק מעטים מצאצאיה הצליחו לעלות במנגנון המפלגה על ארגוניו, ובסולם החברתי. רובם נשארו עניים ואומללים מבחינה חומרית, ואם בכל זאת הוסיפו להיות נאמנים, ואפילו נלהבים, הרי זה משום כמה סיפוקים פסיכולוגיים שקיבלו, בין השאר, הגאווה הלאומית אחרי הצלחותיה של גרמניה במדיניות-החוץ, והפורקן שיכלו לתת להשתוללות יצריהם הלאומניים נגד היהודים ונגד העמים המדוכאים בזמן המלחמה.

הבורגנות הגדולה יצאה למראית עין מרוויחה מהמאורעות. המעמד הבינוני נכבל, כאמור, אחרי הפרולטריון, הקפיטליזם המשיך לשרוד מבחינה כלכלית, ואחד מנציגיו המובהקים, שאכט, נתמנה לשר הכלכלה שלושה ימים אחרי "ליל הסכינים הארוכים" (ואין זה מקרה), אבל חוגי התעשיה היו מפולגים בין אגף התעשיה הכבדה (פחם ופלדה) ואגף התעשיות "החדשות", החשמלית ובעיקר הכימית אשר התחרו ביניהן על המקום הראשון. מצב שהיטלר יכול לנצלו מלבד זאת, בעלי ההון צברו אמנם רווחים עצומים. אבל הם לא היו עוד הבעלים המוחלטים במפעליהם, כי המשק נעשה יותר ויותר מתוכנן. במסגרת החימוש והכנת המלחמה, לא היתה להם עוד כל השפעה על הנהלת המדינה ועל הפוליטיקה הפנימית או החיצונית. החברה בגרמניה היתה קפיטליסטית רק במובן המצומצם ביותר של המלה: מבחינה כלכלית, ובמישור הפוליטי והחברתי. שלטו המדינה והמפלגה על ארגוניה. היטלר השאיר לבעלי ההון את רווחיהם אך לא הזדהה אתם. פניו היו מופנות לחברה טוטליטרית במימדים כל-אירופיים, אם לא עולמיים, המיוסדת על היררכיה חמורה של גזענות ביולוגית; תהום רבצה בינה לבין הקפיטליזם הליברלי המסורתי.

הוא הדין גם בצבא. ממבט ראשון יצא הצבא כמנצח מהמאבק עם הס"א. היטלר החניף לו והילל אותו כ"נושא הנשק היחיד של האומה". אך בלבו הוא לא היה רחוק מכמה משאיפותיו של ראם – להחליף את הצבא המסורתי בחיל "דינמי נציונל-סוציאליסטי". ימים ספורים אחרי הטבח אמר היטלר להרמן דאושנינג, כי מאבקו עם הכוחות השמרניים טרם נגמר אך הוא ידע – בניגוד לראם – כי יש להתקדם לסרוגין ובזהירות, שכן היה זקוק לידע ולנסיון של הצבא הוותיק, כך הוא סינן לתוך הצבא יותר ויותר קצינים בעלי השקפות נאציות, בחלקם צעירים, אשר התחרו בצמרת הישנה, הקצינים הוותיקים לא חשו בחתירה שהיתה מלווה במעשי חנופה ולא הגיבו בעוד מועד. הם הכירו בכך רק כאשר היה מאוחר מדי: אחרי ה- 4 בפברואר 1938, כאשר ערך היטלר שינויים מרחיקי-לכת בצמרת הצבא (פרשת הגנרלים בלומברג ופריטש) ולמעשה השתלט עליו, היתה זאת, במידה מסוימת, נקמתו על ה- 30 ביוני 1934. שאז הוא נאלץ להיסוג מפני הצבא. עתה כפה עליו את מרותו. הצבא הגרמני הגאה, שבעבר העלה והוריד משטרים וממשלות, נהפך עכשיו למכשיר הרודנות הנאצית ונאלץ אחר-כך לספוג עלבונות והשפלות.

הנהנה העיקרי מטבח הדמים יחד עם היטלר היה המנגנון הנאצי, ובמקום ראשון. ארגונו החשוב ביותר – הס"ס. זה היה הכוח השלישי אשר יצא מנצח במאבק בין האגף הימני והשמאלי בתנועה הנאצית שהתנהל בה מאז היווסדה. לא כאן המקום להכנס לפרטי אופיו של הס"ס אשר תואר בספרים רבים. נזכיר רק כי הס"ס היה גדוד עילית, אשר ב- 1933 מנה כ- 50,000 איש ב- 1939 כ- 250,000 לעומת המיליונים של הס"א. מיד אחרי "ליל הסכינים הארוכים" זכה הס"ס בעצמאות ולמעשה ירש כמה תפקידים של הס"א, הס"ס גם לא חזר על השגיאות של הס"א. הארגון לא הראה כל מגמה אנטי-קפיטליסטית אלא בא לפשרה ולעתים קרובות לשיתוף-פעולה עם בעלי ההון. הס"ס לא התגרו בגלוי בצבא (עד 1944) אם כי הקימו, החל מ- 1940, יחידות צבאיות משלהם – הוואפן-ס"ס. אבל מי שנשם לרווחה אחרי בלימת הס"א וקיווה לקץ הטרור טעה טעות קשה. במקום הטרור הפראי והאנארכי של הס"א בא הטרור השיטתי המאורגן של הס"ס. "מדינת הס"ס" לא יכלה לקום מעולם ואילו "מדינת הס"ס" נעשתה למציאות איומה. הס"ס חלשו על כמה ממחלקות הממשלה וקיבלו לידיהם את המשטרה. הימלר נעשה ב- 1936 לראש המשטרה הכל-גרמנית והחזיק בידיו את מרבית סמכויותיו של שר הפנים, לאחר שכבר היה מיזוג מרחיק-לכת בין הס"ס לגסטאפו. המנגנון הנורא הלך והגביר את כוחו והיה מכשיר הדיכוי של המשטר אשר פיקח על חיי האזרח על פרטיו. תפקידו של הס"ס ברדיפת היהודים ובהקמת מחנות ההשמדה ידוע ואין צורך לחזור עליו. הס"ס היו הזרוע העיקרית שבעזרתה יכול היטלר לבצע את מזימותיו.

"ליל הסכינים הארוכים" הוא ציון-דרך חשוב ביותר בהתפתחות המפלגה והמדינה הנאצית. תם ונשלם המאבק בין האגף השמאלי והאגף הימני בתוכה. הראשון היה מנוצח גלוי והשני זוכה מדומה. המנצח האמיתי היה היטלר עם ארגון הטרור העיקרי שלו – הס"ס.

המלצות לקריאה נוספת

אלאן בולוק, היטלר – אנאטומיה של רודנות, תל-אביב תשל"ד.

J. Fest, Hitler, Frankfurt 1973

D. Orlov, The Nazi Party (Vol. I-II), Pittsburgh 1973

Ch. Bloch, Nuit des long couteaux, Paris 1967/70

K. Heiden, A History of National-socialism, New Yprk 1933