נבל ברשות התורה

אוֹ נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בְּכָל דָּבָר טָמֵא אוֹ בְנִבְלַת חַיָּה טְמֵאָה אוֹ בְּנִבְלַת בְּהֵמָה טְמֵאָה אוֹ בְּנִבְלַת שֶׁרֶץ (ויקרא ה, ב).

נבֵלה במקרא היא פגר, גופה של בעל חיים – כמו בפסוק לעיל – או של אדם, כגון "לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ" (דברים כא, כג).

מנגד, הפועל נָבַל חל בעיקר על הצומח, כגון וְכָל צְבָאָם יִבּוֹל כִּנְבֹל עָלֶה מִגֶּפֶן וּכְנֹבֶלֶת מִתְּאֵנָה (ישעיהו לד, ד) או בהשאלה כמו בפתיחת הפסוק וְכָל צְבָאָם יִבּוֹל.

כידוע, האותיות ב-פ עשויות להתחלף זוֹ בזוֹ (שתיהן מאותיות השפָתיים בומ"פ), כגון בפעלים נשב/נשף או שאב/שאף, ולפיכך ניתן לראות בשורש נב"ל שורש-אח לנפ"ל, ומכאן לפרש את רוב שימושיו של השורש נב"ל במשמעות נפילה. ליתר דיוק: כשם שנפילה של אדם עשויה לייצג את מותו, כשאינו עומד עוד על רגליו, כגון נפל חלל (יחזקאל ל, ד) או נפל בחרב (במדבר יד, ג), "אֵיךְ נָפְלוּ גִבֹּרִים" (שמואל ב א, כה), כך נפילתו של פרח מזקיפותו או נפילת עלה מעץ מציינות את סופם.

מכאן שנְּבֵלָה קרויה כך משום שהיא גוף שאינו עומד עוד על רגליו, אלא נבַל ונפַל. ובאמת מוצאים סמיכות של השורשים נפ"ל/נב"ל בפסוק וְנָפְלָה נִבְלַת הָאָדָם כְּדֹמֶן עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה (ירמיהו ט, כא).

עוד על הקשר בין נפ"ל לנב"ל לומדים בעצת יתרו למשה: "נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ" (שמות יח, יח), רוצה לומר "תיפול מהרגליים".

ברוח זו מפרש ר' יונה אבן-ג'נאח, מגדולי המדקדקים העבריים בימי הביניים, את הפסוק על שמשון וַיָּסַר לִרְאוֹת אֵת מַפֶּלֶת הָאַרְיֵה וְהִנֵּה עֲדַת דְּבוֹרִים בִּגְוִיַּת הָאַרְיֵה וּדְבָשׁ (שופטים יד, ח) – "רוצים בו הגוייה הנופלת הנובלת", כלומר מַפֶּלֶת הָאַרְיֵה אין הכוונה למַפָּלָה המופשטת, תבוסה, כמו שאנו מכירים גם כיום, אלא הכוונה לגוויה ולנבלה של האריה.

בימינו נתייחד השורש נב"ל לצומח ונפ"ל לאדם, והנְּבֵלָה נתייחדה לחיה לעומת גופה לאדם.

בלשון המשנה יוחדה נבֵלה לבהמה שנשחטה שלא כדין, ואילו בסלנג של היום הוא נבֵלה כינוי בוטה לאדם רע, מושחת וכיו"ב (בהשראת היידיש).

(מתוך מאמר של ד"ר ניסן נצר, ומובא כאן בשינויים קלים)