שמות חודשים עלו בידם מבבל", אומר התלמוד הירושלמי (ראש השנה א, ב), ובכך מסביר את השמות החֲדָשים של חודשי השנה שמופיעים בספרים שנכתבו בתקופות המאוחרות לחורבן הבית הראשון. כלומר שמות החודשים שבהם אנו משתמשים היום מקורם מבבל, שׁם דיברו אכדית וארמית, וגולי בבל שחזרו מהגלות (סוף המאה השישית לפני ספירת הנוצרים) העלו עמם גם את שמות החודשים הבבליים (שאותם הכירו כנראה בתיווך של השפה הארמית).
לפני הגלות היו נהוגות שתי שיטות למניית החודשים: על פי מספרם הסידורי כשהחודש הראשון הוא חודש האביב שבו יצאנו ממצרים, כגון "בחודש הראשון" (=ניסן), "בחודש השביעי" (=תשרי); ועל פי שמות עבריים, כמו שנראה בהמשך, ושמהם מופיעים בתנ"ך רק שלושה שמות.
מדי חודש בחודשו נציג בפניכם את שם החודש בשימוש היום, את מקורו האכדי, את אזכורו בתנ"ך ואת החלופות שלו שאף הן מופיעות בתנ"ך.
אדר
מקור השם במילה האכדית addaru (אדרו). יש משערים שהמילה גזורה משם-העצם adru שפירושו גורן, וכנראה שבחודש זה הביאו לגורן את התבואה עוד לפני שהתחילו בדיש. יש משערים שהמילה גזורה מהפועל adāru שמשמעו להקדיר, להיעלם מאחורי העננים, הקשר בין תנאי מזג האוויר לעבודות החקלאיות מובן, ונראה שכיוון שבבל בדרך כלל אין הרבה עננים ואילו באדר יש, קיבל החודש שם זה.
בתנ"ך: החודש השניים עשר וגם אדר (אסתר ג, ז).
