עמוד הבית > מדעי הרוח > פילוסופיה > תורת ההכרה
פרידמן, ש.



תקציר
אנרי ברגסון היה פילוסוף צרפתי שחי בראשית המאה ה 20.
הוא עסק בתורת ההתפתחות של המין האנושי וכן בתורת ההכרה. בתורת ההכרה דן באבחנה בין תפיסה על פי השכל לעומת תפיסה אינטואיטיבית.



ברגסון, אנרי לואי
מחבר: פרופ' ג'. או. יורמסון


(1941-1859). פילוסוף צרפתי ממוצא יהודי. היה פרופסור לפילוסופיה באוברן (Auvergne) ואחר-כך בפריס. יצר פילוסופיה בנויה סביב המושג "התפתחות יוצרת", מושג אשר הטביע את חותמו על הספרות ועל המחשבה, בראשית המאה הכ'. (ראה למשל, את ההקדמה ל"חזרה אל מתושלח" של ברנארד שאו). לא היתה זו רק תורה פאראביולוגית רומנטית אודות "כוח חיים" שהתכוונה לצאת חוצץ נגד השקפות ומושגים מיכניסטיים ומטריאליסטים בדבר התפתחות החיים בטבע; היתה זו גם תורה ספקולטיבית של ממש על אודות היחס שבין חיים וחומר, והיא השתלבה עם תורת-הכרה בעלת אופי מיוחד. ואומנם, את ברגסון ניתן לפרש הן מנקודת ראות אידיאליסטית - ובמקרה זה תורת-ההכרה קודמת ולפנינו השקפה מסוג מיוחד אודות מושג החומר, כיוון ששכלנו פועל באופן מסוים ; - והן מנקודת ראותו של ריאליסם התפתחותי, שבו שכלנו מגיע לידי חשיבה, המתבצעת באופן מסוים בשל התולדות הטבעיות של התפתחותו. בין כך ובין כך, מקוריותו של ברגסון מתבטאת בדרך שבה פירש את תורת ההתפתחות ותורת-ההכרה, האחת במונחי רעותה. תורת ההכרה שלו הוצגה לראשונה ב"מסה על נתוניה הבלתי אמצעיים של התודעה" – Essaia sur les donnees immediates de la conscience 1889.באנגלית נקראת מסה זו "זמן ורצון חופשי" (Time and Free-Will), וב"חומר וזכרון" (Matiere et Memoire, 1896). בספרים אלה מתווה ברגסון הבחנה חדה בין הכרתנו המושגית את העולם החיצוני, לבין התודעה כפי שזו מוכרת לנו מבפנים. השכל, בחקירתו המדעית את העולם החיצוני משתמש בשני כלים: הניתוח והמיון. באשר לניתוח, הרי שעל מנת שהוא יהיה באפשר, מן ההכרח להתייחס לעולם כמורכב ממושאים הניתנים לבידוד והמצויים במערכת של יחסים חיצוניים אלה לאלה; באשר למיון, על מנת שהוא יהיה באפשר, מן ההכרח להתייחס אל מושאים אלה כשלבים חוזרים ונשנים של אותם הסוגים. באופן שכזה, יוצא כי העולם מתפרש במונחים של סוגים מוגבלים של יחידות מפורדות, הנישאים על התארגנויות והתארגנויות - מחדש של החלל, הנישנות והולכות. לפיכך, מוסב השכל באופן טבעי על מושאים סטאטיים הנתונים במעמדים חללים קבועים - "זה ליד זה", ואיננו תופס שינויים יסודיים המתרחשים בזמן, אלא מדמה לעצמו שינוי זה כעקיבה של מצבים סטאטיים, המתפשטים על פני עקיבה של חללים בני-רגע. מגבלה זו הובלטה כבר על-ידי זנון (Zeno) מאליאה בפראדוכסים המפורסמים שלו על התנועה. ברגסון עצמו סובר שהשכל באמצעות המושג איננו מסוגל להתגבר על פראדכוסים אלה, אף כי ניתן לגבש גישה מעשית אליהם, למשל החשבון האינפיניטיסימאלי, שלפיו עקיבה של מרווחים קטנים ביותר נחשבת כמחוללת תנועה רצופה. יוצא איפוא כי השכל, לפי ברגסון "מחלל", ולכן צורת החשיבה האידיאלית לגביו מתגלמת בגיאומטריה.



תודעתנו העצמית עומדת בניגוד חריף לשכל, בתורת שכזה. בגבולות תודעתנו העצמית, אנו מתנסים בזמן מבפנים; אנו מודעים לא על דבר העקיבה של מצבים מובחנים, אלא על דבר הווייתנו, ההווה שלנו כצומח ועולה מתוך העבר וההופך לעתיד שלא קיבל עדיין מבנה צורני ברור. ה"זמן" שבחוויה פנימית זו איננו זמן-השעון החיצוני (הזמן החיצוני הוא "זמן חללי", הנמדד על-ידי הפוזיציות השונות של מחוגי השעון), באשר זוהי חוויה והתנסות ממשית בשינוי שבה שלבים של "לפני" ו"אחרי" חוזרים אלה לתוך אלה; סוג זה של זמן קרוי בפי ברגסון "משך", "שהות" (duree); הוא טוען שאין זו שיטה גרידא למדידת השתנותה של הממשות, אלא זוהי השתנות הממשות עצמה. מצב נפש אשר בו אנו נודעים את דבר איכותו של זרם התודעה הפנימית הנקרא אינטואיציה. זהו סוג מסוים של תודעה בלתי מושגת, המשוחררת אפילו מסמלים; כוונתו של ברגסון במונח "סמל" בהקשר זה איננה ברורה, ואכן, ניסיונותיו להביע ולתאר את האינטואיציה מנוסחים אולי באורח בלתי נמנע בצורת מטאפורות. צורת תודעה אשר איננה משתמשת לא במושגים ואף לא בדימויים ובמטאפורות, לא תהיה בבחינת מחשבה מפורשת כל עיקר, אלא הרגשת גרידא. ובאמת - ברגסון מדבר לעיתים על האינטואיציה הזאת כעל "סימפאתיה" או כעל "התנסות אינטגרלית". במסה "מבוא למטפיסיקה" (Intoroduction a la Metaphysique), (יצא גם במהדורה עברית בהוצאת "מסדה" - "לגבולם") שפורסמה לראשונה ב-1903. ב-(Revue de Metaphysique et Morale), מאפיין הוא את המטפיסיקה בתורת "המדע המבקש להשתחרר מסמלים". אילו היתה זו האמת כולה, כי אז יקשה לראות כיצד המטפיסיקה בתורת שכזו יכולה להפוך הכרה מפורשת באשר כל ביטוי, על פי הגדרתו, חייב לעשות שימוש כלשהו בסמלים. מכל מקום, ברגסון, איננו מציע את האינטואיציה כמסוגלת לפעול במנותק מן השכל, אף על פי שהוא מתאר אותם כאילו היו ניגודים קוטביים. ברגסון משווה את האינטואיציה עם ההתרגשות הפנימית היוצרת, המאפשרת לסופר להתיך את החומר הגולמי שבידו לכלל שלמות אחת; ברם התכה איננה ניתנת למימוש, אם היוצר לא רכש לעצמו את חומרי הגלם ורכישה זו נעשית באמצעות פעולתו ומאמצו של השכל. "כל אחד מאתנו - לדוגמה - שניסה את כוחו בכתיבת יצירה או חיבור ספרותי, יודע שלאחר שכבר נאסף כל החומר הדרוש, הנושא נלמד לפני ולפנים, ההערות נתנסחו ונרשמו, עדיין דרוש משהו נוסף כדי שהיצירה או החיבור הספרותי ייצאו מן הכוח אל הפועל; כל אחד יודע כי לעיתים קרובות מאד יש צורך במאמץ כביר כדי להגיע אל לב-לבו של הנושא, בחיפוש במעמקים אחר אימפולס אשר יובילנו בדרכנו... נראה כי האינטואיציה המטפיסית היא משהו מאותו הסוג. מה שמתאים במישור זה למסמכים ולהערות שבחיבור הספרותי, הוא סך כל התצפיות שנצטברו על-ידי המדע הפוזיטיבי. שכן אין אנו משיגים את האינטואיציה מתוך הממשות - היינו, סימפאתיה אינטלקטואלית כלפי חלקה המהותי ביותר של הממשות – אלא אם כן זכינו באמונה תוך כדי דין ודברים ממושך עם גילוייה השטחיים ביותר". (מבוא למטפיסיקה, מהדורה עברית). מכל מקום, בשום מקרה לא יוכל "האימפולס" ליצור סינתיסה מתוך חומרי הגלם - במנותק ממושג מאחד. נראה כי תיאורו של ברגסון את "האינטואיציה" איננו תיאור של מושגים אינטגרטיביים כאלה, אלא של מצב הנפש המתח ביסודם של מושגים כאלה, מצבי נפש המאפשרים את עלייתם של מושגים כאלה. זוהי צורה של הרגשה, המרוכזת ביותר במשימה הנוכחת והנשענת על כל המשאבים של התנסויות האדם בעבר. בהקשר זה מן הראוי להבליט את השקפתו המיוחדת של ברגסון על הזיכרון. לפי דעתו, התודעה מכילה במובלע את כל ניסיון - העבר של אדם אך תפקידו של המוח באורגניסם החי הוא לשמש כ"מסננת" הבוחרת את הזיכרונות אשר יגיעו לידי מודעות (awareness) מיידית, בהתאם לעיקרון שלמצב כזה של מודעות יגיעו רק אותם זיכרונות העשויים להיות לעזר במצבים שהאדם נתון בהם. על-ידי הפיכת סדר ההרגלים המעשיים של השכל (שהוא לפי ברגסון, בראש וראשונה כושר חשיבה המעוצב על-ידי צרכים מעשים) ניתן לגזור מתוך האינטואיציה המתבוננת ולעמוד על שורה רחבה יותר של מקורות התודעה. ברגסון התרשם במיוחד מעבודתו של שרקו (Charcot) על השיכחה ובמחקריו הניסיוניים, שבהם השתמש בהיפנוזה כדי להעלות זיכרונות ששקעו בתהום הנשייה. שרקו כתב עוד לפני שפרויד ניסח את תורתו בדבר התת - הכרה, והשתמש במונח "תודעה" במשמעות רחבה מבלי לציין בו רק אותן חוויות או התנסויות המצויות בתוך מוקד תשומת-הלב. ואמנם הוא סבר כי בכל האורגניסמים החיים מצויה מידת-מה של תודעה, אם גם בצורה פרימיטיבית מאוד. הוא אף מוכן לפרשם ע"י מה שהוא מכנה בשם "פסיכולוגיה מופנמת" (Inverted Psychology).

תורת-ההכרה של ברגסון, המקבלת את צורתה מתוך ההבחנה שבין השכל לבין האינטואיציה, קשורה לנקודת הראות המייחסת פונקציה מסוימת לכל אחד מן הקטבים הללו בתוך תהליך האבולוציה. השכל לפי ברגסון, מתחיל בייצורם של כלים. ה"אינסטינקט" מתואר בפי ברגסון ככוח טבוע מלידה, המשתמש בכלים טבעיים, בין אם המדובר בכלים אורגניים ובין אם המדובר בכלים וחומרים המצויים במישרין בסביבה. השכל הוא קודם כל הכושר לבנות כלים שהם בבחינת מכשירים מלאכותיים "הומו פאבר" (homo faber) - הנפח - יותר מאשר "הומו סאפיינס" (Homo Sapiens), הוא המגלם את דמות האדם בראשית התפתחותו של השכל. יוצא איפוא שנקודת המוצא של השכל היא בהתעניינותו במבנים ובמוצרים מלאכותיים; בפעולת השכל טבוע תמיד חותם ההתעניינות המעשית הזאת; פעילות זו מוצאת את הדגם לעצמה במלאכה ובמוצריה, באשר הם בלתי-רצופים, מערכות מבודדות ומנותקות, החוזרות ונישנות בחינת סוגים מיוחדים. האינסטינקט, לעומת זאת, רצוף וקיים בתורת המשך לכוחם המארגן של החיים; ברם, האינסטינקט איננו מסוגל לרפלכסיה ולהסתגלות. כאשר הוא נהפך לחסר פניות ומודע לעצמו, הוא הופך מניה וביה לאינטואיציה; אזי מסוגל הוא להוציא לפועל את הדחף הראשוני של החיים ולהפכו ליצירה של צורות חדשות. ברגסון מפרש את האבולוציה כהתפרצותו של דחף החיים (הינף חיובי – elan vital) המתגלם ומתגלה בצורות רבות לאין ספור. אין זו תילאולוגיה תכליתית במובן הקלסי של המושג, תילאולוגיה הקרויה בפי ברגסון "מכניות במהופך", באשר אין מדובר כאן בהתפתחות הקשורה למימושן של תכליות קבועות מראש. אף אין כאן עניין בחיוניות במובן הרגיל של המושג, באשר אין תורה זו מניחה את קיומו של "עיקרון חיוני" מעבר למרכיבים הפיסיקליים או הכימיים של האורגניסם. לפי תורה זו, כוליותו של הטבע היא בבחינת מוצרו של כוח היוצר את עצמו לתוך צורות חדשות, שלא ניתן היה לחזותן מראש, של מבנים מאורגנים. צורות אלו אוגרות ומנצלות אנרגיה תוך שהן שמרות על כוח גידולן והתפתחותן ועל יכולתן להסתגל למצבים חדשים. הן עושות זאת עד נקודה מסיימת ואז הן מתגלגלות והופכות לשיגרה הולכת ונישנית, עד כדי התבזבזות האנרגיה. היקום, טוען ברגסון, חושף בתוך עצמו שתי מגמות, שתי נטיות: "ישנה ממשות היוצרת את עצמה בתוך ממשות המבטלת את עצמה". חוקי המגמה האחת - מגמת ההישנות מכאן והפיזור מכאן של האנרגיה - הם חוקי ה"חומר"; המגמה האחרת שהיא נוגדת לזו הראשונה, היא ההדף של החיים. כאן, ב"אבולוציה היוצרת", ה"חומר" מוצג כמגמה ממשית בטבע, הפוכה למגמת החיים ומייצגת את התמוטטותם של החיים, המגיעים בחומר לידי חדגוניות. ברגסון מדבר על ה"חומר" גם כעל תמונה שכלית הנוצרת על-ידי הקביעה המלאכותית של מערכת מושגים חלליים. ייתכן ואפשר למצוא את הקשר שבין שתי דרכים אלה באיפיון ה"חומר", בסברה שככל שהדברים משתבצים בתוך המגמה ההפוכה למגמת החיים, כן עשויים הם לזכות בסוג זה של טיפול שכלי. ברם, המושג של חומר טהור, כמו גם המושג של דחף חיוני יוצר טהור, לא יהיו אלא בבחינת הפשטות. השיגרתי והמכני, כמוהו כחי וכיוצר, לעולם אינם בנמצא בטהרתם, בהפרדה גמורה זה מזה. יחד עם זאת, ניסיונו של ברגסון לאפיין כל אחד מן היסודות הללו כשלעצמו, הוא בבחינת אבן - פינה בכל תורתו, והוא מוצא ביטוי מיוחד בספר "שני המקורות של המוסר והדת"' (Les deux sources de la morale et de la religion) שהופיע לראשונה ב-1932. בספר זה פונה ברגסון מן הביולוגיה אל הסוציולוגיה של הדת ושל המוסר. הוא מתאר את המוסריות ואת הדת ה"סגורות" ,כמבוססות על הרגל חברתי בחינת כוח ועוצמה משמרים על חברה חלקית ומוגבלת, העושה למען הסולידריות בתוככי עצמה ולמען הישמרותה העצמית. ניתוחו צועד בעיקבות האסכולה הסוציולוגית הצרפתית של דירקהים (Durkheim). התביעה לסולידריות וליציבות פועלת את פעולתה למען ליכודן של קבוצות קטעת ומוגבלת בכך. קבוצות המתלכדות באמצעותה של מוסריות "סגורה" הן לעולם קבוצות חלקיות, המצומצמות, לאו דווקא על פי הגדרתן, אלא משום שדרכי החיים של קבוצות כאלה מתגבשות דרך מתיחויות - ממשיות או אפשריות - כלפי קבוצות אחרות וביחס אליהן. האנושות בתורת כוליות אינה יוצרת קבוצה מעין זו; אותם אישים - נביאים וקדושים - המחוננים באהבה כל - כוללת לאנושות, צומחים איפוא בהכרח מתוך מקורות אחרים. הדמיון הקיים בין מוסריות סגורה לבין המנגנונים ההולכים ונשנים והנלמדים על-ידי השכל, ברור איפוא לחלוטין; המוסריות והדת ה"פתוחות" הן צורות מצורותיה של האינטואיציה ומקורן במגע ישיר ובלתי-אמצעי עם החיים עצמם בתוך תוכו של ה"הינף החיוני". בספר זה - שהוא אחרון כתביו - מוכן ברגסון לקרוא לכך "אהבה", אשר איננה אלא "אלוהים" או "מקורה באלוהים". השאלה אם נתקבל ברגסון לחיק הכנסיה הקתולית או לאו, לא זכתה לתשובה פומבית חד-משמעית; סבורים, כי הוא חזר בו מהתנצרותו בדיוק לפני מותו, כדי לשמור על הסולידריות עם העם היהודי, בתקופת הפורענות שהתרגשה עליו.

יצירותיו של ברגסון כתובות בסגנון שוטף, לא טכני ומשמע. מתגלה בהן ידיעה נרחבת בביולוגיה ובפסיכולוגיה של ימיו ועוצמה שיש בה מן ההתלהבות ולעתים אף מן החזון. לעומת זאת, פילוסופים אחרים, העירו את תשומת הלב לנטייתו של ברגסון להשתמש מצד אחד במטאפורות שאינן זוכות להבהרה, ומצד שני להימנע מלהסביר באורח חמור ומדוייק את מושגיה המרכזיים של שיטתו, בייחוד המושגים של "משך" "שהות" (duree) ושל "הינף חיוני" (elan vital). הם אף עמדו על כך כי ייתכן ששני מושגים אלה זהים.

* העורך הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטאות פרינסטון ואוכספורד.

ביבליוגרפיה:
כותר: ברגסון, אנרי לואי
שם  הספר: פילוסופיה
מחבר: יורמסון, ג'. או. (פרופ')
עורכי הספר: שרפשטיין, בן עמי  (פרופ') ; יורמסון, ג'. או.  (פרופ')
תאריך: 1967
הוצאה לאור: פרידמן, ש.
הערות: 1. עורך המהדורה העברית: פרופ' בן עמי שרפשטיין.
2. עורך המהדורה הלועזית : פרופ' יורמסון, הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטאות פרינסטון ואוכספורד.
3. סדרה אנציקלופדית ''אופקים חדשים''.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית