עמוד הבית > מדעי החברה > אנתרופולוגיה
מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית


תקציר
מהו משמעותו של טקס "ברית-מילה" יהודי ומה היו "טקסי חניכה" בחברות השבטיות? - על מקורו וחשיבותו של הטקסט ו - הריטואל (ריטואל הוא שורה של טקסים).



טקסים ו - ריטואלים
מחברת: רונית חכם


בכל חברה האדם מתנהג על-פי טקסים, ואפשר לומר כי האדם הוא יצור טקסי. סדרה של אירועים טקסיים נקראת בלועזית - ריטואל. טקס הנישואין, לדוגמה, הוא ריטואל כיון שהוא אינו טקס אחד ויחיד, העומד בפני עצמו. על-פי המסורת היהודית, מתנהלת במשך תקופה שלמה סדרה ארוכה של טקסים, המקדימה את טקס הנישואין: תחילה השידוך (שלעתים מעורב בו שדכן), אחריו נערך טקס קביעת התנאים - זהו משא ומתן שבו כל אחד מההורים מתחייב לתת כסף או רכוש לבני הזוג, אחר כך בא טקס הטבילה במקוה - לכלה, והעלייה לתורה - לחתן. רק בסוף סדרת הטקסים הללו מגיע טקס הנישואין עצמו - שהוא חופה וקידושין.

הריטואל קשור קשר הדוק למערכת הערכים של החברה ושל התרבות, שהוא מתקיים בה ומבטא אותם. הטקסים והריטואלים קובעים נורמות התנהגות, ומבטאים השקפת עולם. למשל, טקס ברית המילה (ביהדות - לתינוק, ובאיסלם - לילד או לנער) מבטא את השקפת עולמם של הורי הנימול ושל החברה שהם שייכים אליה, הרואים את עצמם קשורים לאברהם אבינו. הטקס מסמל את המשכיות קיום הברית שבין אברהם לאלוהים.


הטקסים והריטואלים לא רק מבטאים השקפת עולם וערכים אלא גם משמרים אותם. בעזרת הטקסים נוצרת מסורת של חברה ועם. לדוגמה, לטקסי הנישואין, שתיארנו קודם, כמה תפקידים: מצד אחד - הם אמורים לעזור לחתן ולכלה בקבלת תפקידם החדש ולחזק אותם, ומצד שני - הם באים לעזור לחברה לבטא את ערכיה ולחזק אותה. באמצעות טקסי הנישואין מבטאים המשתתפים בטקסים את הכרתם במוסד הנישואין, ובכך משמרים ערך זה כמקודש לחברה ולתרבות.

מקורם של הטקסים בתקופות קדומות ביותר בהיסטוריה האנושית, וראשיתם בחברות שבטיות. חברות שבטיות קיימות גם היום ומתקיימות כמו בעבר ביערות, במדבריות, בערבות הקרח או במרחבי הסוואנה. בניגוד לבני-האדם, החיים היום על-פי אורח חיים עירוני וקרובים יותר למכוניות ולמכשירים, מתנהלים חייהם של בני החברות השבטיות על-פי סדר החיים הביולוגי. סדר זה מתבסס על מחזוריות חייהם של הצמחים ושל בעלי-החיים, כלומר סדר החוזר על עצמו באותו אופן כל פעם מחדש, כמו היום והלילה, עונות השנה, הקציר והזריעה. על-פי אורח חיים זה מתבוננים בני-האדם במחזוריות של צמיחה, התפתחות וקמילה, ושוב צמיחה התפתחות וקמילה, הם חיים את חייהם על-פי אותה מחזוריות, המתגלית להם בטבע. חברות כאלו קיימות בכל רחבי העולם. הן שומרות אלפי שנים על אותם דפוסי חברה ותרבות. מטרת הטקסים בחברות אלו, כמו בחברות המודרניות, היא בין היתר ללמד את הפרט את תפקידיו החברתיים, ולשמור על הריתמוס ועל קצב מחזור החיים, המתקיים בחברה.

ריטואל (סדרה של טקסים), המקובל בחברות השבטיות, מציין את המעבר מילדות לבגרות. טקסים אלה מכונים "טקסי חנוכה" - כאשר בן השבט מגיע בהתפתחותו הביולוגית לשלב שניכרים בגופו סימני ההתבגרות המינית שלו, הריהו נכנס לתקופת חניכות. זוהי תקופת הכשרה והכנה לקראת שינוי מעמד הנערים והנערות בחברה, מילדים לבוגרים. בתקופת המעבר על המתבגרים לבצע פעולות, משימות וטקסים, שנקבעו על-ידי השבט. תקופה זו איננה נתונה לבחירתו של המתבגר, אלא נכפית עליו על-ידי החברה. בתקופת החניכות המתבגר לומד את הכללים, המקובלים בחברה שהוא שייך אליה. שלב החניכות נמשך תקופה ארוכה, אפילו שנים אחדות, ומלווה בטקסי התבגרות שונים, וכל אחד מהטקסים מסמל שלב בהכשרה. משך תקופת החניכות משתנה מחברה לחברה. אצל שבט המסאי באפריקה (שבט החי עוד היום במזרח אפריקה, בין קניה לטנזניה), לדוגמה, נמשכת תקופת החניכות אצל הבנים שבע שנים. קבוצת החניכים כוללת ארבעים ותשעה נערים, שהגיעו לשלבים הראשונים בהתבגרות המינית שלהם, כלומר הם לאו דווקא בני אותו גיל. חברת המבוגרים מפקחת וקובעת כיצד תתנהל תקופת החניכות, על-פי מסורת השבט וחוקיו. מסורת זו קובעת כללים, ועל-פיהם היא מחנכת את צעיריה. בשבט המסאי מוציאים את המתבגר אל מחוץ לתחום מגוריו. הוא שוהה בחברת עוד מתבגרים מחוץ לתחום מגורי השבט, באזורים לא מיושבים בתוככי הג'ונגל, ומחנכים אותו להיות לוחם. באותו זמן, פחות או יותר, מחנכים את הנערות, הנשארות בתחום השבט, להיות נשים נאמנות לבעליהן, לגדל פרות ולהיות אמהות.

חלק מההכשרה שעוברים החניכים לקראת מילוי תפקידיהם בעתיד, משלב התנסויות שונות בעשיית הדברים האסורים. בתקופה זו מתירים להם לחטוא בחטאים, שיהיו אסורים עליהם כאשר יחזרו להתגורר בתוך השבט כבוגרים. למשל, ניאוף.

הניאוף - קיום יחסי מין עם אשת איש, אסור באיסור חמור בחברה השבטית, אך איסור זה לא חל על הנערים החניכים בתקופת החניכות. הכל יודעים כי לנערים אלה מותר להתגנב לתוך הכפר בלילה, ולקיים יחסי מין עם אישה נשואה, אך אסור להם להיתפס. זוהי התנהגות מקובלת ומוסכמת על השבט כולו. מאחורי מוסכמה זו עומדת הכוונה לאפשר למתבגרים להתנסות בחיי אהבה כהכנה לקשר עם אישה או עם נשים שיהיו להם בעתיד (בשבט המסאי יש לגבר אחד כמה נשים).

עוד דוגמה - בתקופת החניכות מתירה החברה למתבגרים מתנסות בשבירת כל הכללים החברתיים והמוסריים, כדרך ללמד אותם להבחין בין טוב לרע. וכך, בשבטים מסוימים הבנים לובשים בתקופה זו בגדי בנות. במקומות אחרים אסור להם לעסוק בעיסוק שיצטרכו לעסוק בו בעתיד, כמו דיג וציד.

לקראת תום תקופת ההכשרה נערכים טקסי המעבר. בטקס שמקיים שבט המסאי האמהות והבנים מבזים ומעליבים זה את זה - הם צועקים ומשתמשים בשפה ובתנועות גסות ומעליבות. הטקס מתבצע על-פי כללי התנהגות ידועים וקבועים מראש.

אפשר לנתח את המנהג הזה ולומר, כי הטקס בא לציין את ניתוק הנער מקשריו הילדותיים עם אמו. ההתבזות וההשפלה שלהם אחד כלפי השני ממחישים את הניתוק. טקס זה מסמל עוד דבר - האם והבן מתייחסים זה אל זה כשווים. הבן מבטא בטקס את הרעיון, כי הוא מבוגר עתה ואמו חדלה להיות הסמכות עבורו. ומעתה והלאה הוא לוקח על עצמו אחריות וסמכות. אמו איננה אחראית לו מרגע זה. בעתיד, על-פי מסורת השבט, הבן ייעשה מגינה של האם, מפרנסה ואחראי לשלומה בזיקנתה.

לאחר טקס ההתבזות צובעים בני שבט המסאי את פניהם בצבע לבן, המסמל בחברות רבות את המוות. רוב טקסי המעבר בחברות שבטיות מלווים בטקסים המסמלים את מות הישן ולידת החדש. בטקס ההתבגרות, הילדות שבמתבגר מתה, והוא נולד מחדש לתוך חברת המבוגרים.
הפעם הלידה היא במובן החברתי, ולא במובן הביולוגי בלבד. במקומות מסוימים שוכב החניך בתוך שוחה ומעמיד פני מת, או שהוא מתבודד ביער חשוך, כאילו חזר לרחם אמו, ולאחר מכן חוזר ו"נולד" מחדש. בטקס מעבר נוסף של בני שבט המסאי לוקחים המתבגרים סמים, ובאמצעותם הם נכנסים לטראנס ולאקסטזה. הם מתנהגים התנהגות משונה, נכנסים להזיות ובוכים כמו ילדים קטנים. גם התנסות זו נמצאת בפיקוח המבוגרים, וקשורה לטקס זה.
החברה מתירה בטקס זה להתנהג באופן משונה ולהתפרק. היא נותנת למתבגרים הזדמנות לחוש ברע ובמסוכן, כדי שבסופו של דבר הם יחזרו לסדר החברתי המקובל.

ריטואל ההתבגרות מסתיים בטקס, שבו מגלחים את ראשם של המתבגרים ומכריזים עליהם כעל בוגרים, הרשאים לשאת אישה ולקבל על עצמם אחריות.

אפשר לראות הקבלה בין תקופת החניכות בחברות בעלות דפוסים שבטיים לבין תקופת הלימוד בבית-הספר בחברה המודרנית. הטקסים והריטואלים הם אמצעי חינוכי ללימוד ערכי החברה וההבחנה בין האסור והמותר בה.

לכאורה, נדמה כי בחברה המודרנית אין טקסים מוצהרים. אך מתברר כי יש כמה תקופות בחיים שבהן בני-האדם חשים תחושות מיוחדות, שבימינו מכנים אותן בשם משבר. המלה משבר נושאת בחובה משמעות של מות הישן, המפנה את מקומו לחדש. הדבר בא לידי ביטוי בהרגשת בלבול, אי-ודאות וחיפוש דרך.

בחברה החילונית לא קיימים טקסי התבגרות ממוסדים, הנכפים על-ידי החברה, אך אם נבדוק נראה שגם בה נהוגים טקסים. ייתכן שטקסים אלו אינם מוצהרים בפומבי, אך המתבגרים קבעו אותם כמצייינים מעבר לעולם המבוגרים . בשנים שלפני קום המדינה, למשל, התלבטו הנערות מתי מותר להן לגרוב גרבי משי (ניילון) ולצבוע שפתיים. הנערים התלבטו מתי ללבוש מכנסי גברדין (אותם היו לובשים רק מבוגרים). סממנים חיצוניים אלו היו הצהרה על בגרות. החלטות אלה עשה, לכאורה, כל מתבגר לעצמו, באופן עצמאי, מתוך תחושה של אי-ודאות ושל חיפוש דרך, אשר בסופו של דבר הביאה את המתבגר להתרוממות הרוח של גילוי ואמונה בייחודיות ההחלטה שקיבל. למעשה, לקבוצה החברתית או לתנועת הנוער הייתה השפעה גדולה על החלטות אלו .

טקס הבר-מצוה הנהוג ביהדות הוא למעשה טקס חניכות. קיימים גם טקסי חניכות חילוניים, הנקבעים על-ידי החברה. לדוגמה, החברה קובעת גיל מסוים, שבו מותר על-פי החוק לקבל רשיון נהיגה, להצביע בבחירות, ללכת לצבא, להינשא. גם בחברות החילוניות תקופת החניכות או ההכשרה נמשכת כמה שנים, עד אשר הפרט רוכש לו ידע והשכלה ובוחר מקצוע. כשהוא מצטרף למעגל העבודה הוא נחשב מבוגר.

חוקרים רבים ניסו להתחקות אחר הצורך העמוק שיש לאדם בריטואל. הם הגיעו למסקנה שזהו צורך בסיסי, הקיים באדם מאז ומתמיד, וקשור ברצון שלו להגיע להסדרים ולהסכמים חברתיים.

ריצ'רד שכנר, מרצה לדרמה, מנתח ריטואל שנערך בגיניאה בין שני שבטים יריבים. אחת לכמה שנים מתקיימת סדרה של טקסים לציון תום תקופת הלוחמה ביניהם. כל סדרת טקסים כזאת אורכת כשנה, ולאחריה באה תקופת שלום בין השבטים עד להתחדשותה של המלחמה, וחוזר חלילה, במהלך הטקסים הללו רוקדים בני השבטים ריקודים טקסיים בעלי סמלים מלחמתיים, המבטאים את הלוחמה ביניהם. בתום הריקודים הם סועדים יחד ומחליפים מתנות. הריטואל מסייע בהפיכת התנהגות הרסנית - מלחמה, להתנהגות בונה - ריקודים ויחסי שכנות. בריטואל הזה יש גם מרכיב של בידור ושל הנאה, ובכך הוא נותן תחושת סיפוק למשתתפים בו. הפעולות הן סמליות ובלתי מילוליות, אד כל המשתתפים מבינים את משמעותם של הסמלים כמו בשפה. טקסים וריטואלים הם דרך לתקשורת בין כל המשתתפים בהם, ומבוססים על כך שהמשתתפים מכירים את מערכת המוסכמות העומדת מאחוריהם.

בנוסף לזה, ברוב הטקסים והריטואלים מתקיים עקרון החזרתיות - שוב ושוב חוזרים הטקסים, הקשורים לחגים ולמועדים, המציינים אירועים בחיי הפרט והחברה. החזרה הקבועה, מדי שנה, יוצרת תחושה של קביעות ויציבות. באותו אופן מקבלות גם פעולותינו היומיומיות והשגרתיות גוון של טקס בעל חוקים קבועים, שלא פעם אנחנו קבענו לעצמנו. ככל שאנחנו גדלים ומתבגרים, אנו דבקים בטקסים הפרטיים שלנו מתוך תחושה שהם יחודיים לנו, ומבטאים את ערכינו ואת תפיסת עולמנו.

ביבליוגרפיה:

  1. א. גופמן הצגת האני בחיי יום יום, תרגום: שלמה גונן, דביר 1980.

  2. Richard Schechner and Mady Shuman, Ritual, Play and Performance – Readings In Social Sciences Theate Ed. A Seabury Press, New York 1976

ביבליוגרפיה:
כותר: טקסים ו - ריטואלים
מחברת: חכם, רונית
שם  הספר: תיגר : מרד חופש ויצירה
עורכת הספר: יפתח, אילה
תאריך: 1990
הוצאה לאור: מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
הערות: 1. ריכוז פיתוח ועריכה: אילה יפתח.
2. מדריך לתלמיד, מאמרים, סיפורים.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית