הסדרי נגישות
עמוד הבית > אמנויות > אמנויות הבמה
מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית


תקציר
גילגוליו של תיאטרון הבובות; על "פאנץ' וג'ודי" - תיאטרון הבובות האנגלי המפורסם, מיהו "הלץ" ומהו תפקידה של הקומדיה בחברה?



הלץ, או "שברו את הכלים וכן משחקים"
מחברת: רונית חכם


לפני שנים רבות הגיעה קבוצה של שחקנים נודדים לעיירה קטנה שליד העיר נאפולי שבאיטליה. זו הייתה עונת הבציר, ועל-פי מסורת עתיקה נהגו תושבי העיירה להשתכר ולהתהולל בתקופה זו. הם היו שמים זרים לראשם, מתחפשים, שרים בקולי-קולות, מנבלים את פיהם, מתבדחים, ומציגים את אותן הצגות שהיו אבות אבותיהם מציגים מדי שנה באותה תקופה. כאשר הגיעה קבוצת השחקנים לעיירה, הכו אותם בוצרים שיכורים. אחד הבוצרים נתן להם מכות רצח. קראו לו פוצ'יו. פוצ'יו בלט לא רק באגרופיו, אלא גם במראהו המגוחך: היה לו אף ארוך, כרס שמנה וחטוטרת על גבו. הוא הצחיק את הצופים במחזה עד דמעות.

השחקנים המוכים עזבו את העיירה בבושת פנים. לאחר שהתאוששו מהמכות המשיכו במסעם לעיירה הבאה, ובדרך עלה במוחם רעיון. הם חזרו אל העיירה שהוכו בה, והציעו לפוצ'יו להצטרף אליהם ללהקה. פוצ'יו הסכים
והחל להופיע בהצגותיהם בדמות הלץ המרביץ. מאותו יום זכתה הלהקה להצלחה אדירה. קהל הצופים היה שואג בצחוק למראהו של פוצ'יו, שהיה מעניק מכות לשאר הדמויות בהצגה.

עברו שנים. פוצ'יו נפטר. שחקן אחר בא במקומו, אך הוא לא נראה כמו פוצ'יו. כדי להמשיך לשחק את תפקידו של פוצ'יו, הוא לבש מסכה עם אף ארוך, הדביק חטוטרת לגבו, ריפד לעצמו כרס ושינה את שמו לפולצ'ינלה.

דמותו של הלץ פולצ'ינלה התפרסמה ברחבי איטליה, וזכתה לפופולריות רבה. שחקנים אחרים אימצו לעצמם את הדמות, העתיקו את המסיכה, עשו את אותם תעלולים והרביצו מכות הגונות לשאר הדמויות. כך נעשתה דמותו של פוצ'יו בת-אלמוות.

חוקרים מצאו כי לדמות הלץ מקורות קדומים מאוד - בקומדיות שנכתבו ביוון וברומי הקדומות. אחד מכותבי הקומדיות הראשונות הידועות לנו הוא אריסטופנס היווני. בקומדיות שלו, האלים מופיעים כדמויות נלעגות ומטומטמות. כותב על כך אריה זקס בספרו "שקיעת הלץ":

"במחזה 'שלום' מואס הגיבור הקומי במלחמה. לא מתוך אידיאליזם הלילה, אלא משום שהמלחמות מפריעות לו במסחר ובתענוגות... הוא כורת ברית שלום פרטית עם האויב ובכך שם ללעג את האלים."
(מתוך "שקיעת הלץ")


הלץ פשט ולבש דמויות רבות בתרבות האנושית, ואפשר למצוא את עקבותיו בדמותו של צ'ארלי צ'פלין, בקולנוע של המאה ה-20. לדמות הלץ הייתה עדנה בעיקר באירופה במאות ה-16 וה-17. במשך אותן מאתיים שנה נדדו באירופה להקות שחקנים שהציגו קומדיות, על-פי מסורת שהתפתחה באיטליה, ונקראה קומדיה-דל-ארטה. פירוש השם הוא - תיאטרון של שחקנים מיומנים ומקצועיים. לכל שחקן בקומדיה-דל-ארטה הייתה דמות קבועה, והוא שלט היטב בכל מאפייניה: בתעלולים, במעשי הקרקסנות שלה ובסגנון הדיבור המיוחד לה. לכל דמות הייתה מסינה מסוימת, והשחקנים היו מאלתרים את תפקידיהם בתוך סיטואציות נתונות וידועות מראש. הקהל הכיר היטב את הדמויות ואת המצבים שנקלעו אליהן, ואף את הטקסטים, שאמנם היו מאולתרים אך היו חוזרים על עצמם.

באותה תקופה הופיעו גם תיאטרוני בובות באותו סגנון ולבובות היו דמויות דומות. אחת הדמויות הבולטות בקומדיה הייתה דמותו של פולצ'ינלה, שעוצבה על-פי דמות הבוצר האיטלקי הלץ. אך לא רק באיטליה הופיע הלץ פולצ'ינלה. בצרפת הוא נקרא פולצ'ינלו, ובאנגליה הוא נקרא פאנץ'.

כמאתיים שנה היו להקות שחקנים או בובונאים מעמידים במה מאולתרת בכיכרות הערים ובשווקים, מופיעים לפני קהל מכל הגילים ומכל שכבות האוכלוסיה, ומציגים את אותן קומדיות. הקהל היה משתתף פעיל בהצגות, מעיר הערות ונותן עצות לדמויות שהכיר.


"ליצנים", מתוך ספר מנהגים שיצא בוונציה בשנת 1593.

באנגליה נמשכת עד היום אותה מסורת של תיאטרון בובות. הבובות נקראות פאנץי וג'ודי, והן בדרך-כלל בובות כפפה. ההצגות הללו מתקיימות בגנים ציבוריים, באולמות ובתכניות טלויזיה. לפאנץ' יש אף ארוך, חטוטרת, וכרס. הוא מרביץ והורג בעזרת מקל או מערוך אשר בידו. הוא אינו בוחל בשום מעשה שפל - הוא משקר, מרמה, ושודד. הוא התגלמות הרוע. יש לו קול צווחני כמו של תרנגולת שחוטה. את הקול מפיקים הבובונאים בעזרת מכשיר שהם מחזיקים בפיהם ומדברים דרכו. (אפיון זה של הקול בא בוודאי ממשמעות השם פולצ'ינו באיטלקית - תרנגולת.)

הנה קטע מתוך הצגה מסורתית של פאנץ' וג'ודי:

ג'ודי: איפה אתה מר פאנץ'?
פאנץ': רק רגע, אני כבר בא. אני רק לובש את המכנסיים .
          הנה אני. איפה את ג'ודי? ג'ודי. ג'ודי. בואי כבר.
          מה הרעש הזה ?
ג'ודי: (נכנסת) התינוק בוכה.
פאנץ': תני לי אותו אני אפסיק לו את הבכי.
          תינוק רע שכמוך. תפסיק לעשות את הרעש הזה. (פאנץ' מכה את התינוק)
פאנץ': הנה כך. זה ירדים אותך.
(ג'ודי מכה את התינוק)
ג'ודי: וגם זה .
(התינוק מת. פאנץ' זורק את התינוק המת)
פאנץ': זהו זה. גמרנו.
ג'ודי: רשע שכמוך, מר פאנץ'. אני אכה אותך במערוך שלי.
(ג'ודי מרימה את המערוך כדי לחבוט בפאנץ'. פאנץ' חוטף את המערוך מידה)
פאנץ': איזה מערוך גדול ויפה.
          תודה ג'ודי. עכשיו יש לי במה להכות אותך.
(פאנץ' חובט בג'ודי. ג'ודי מתה.)
פאנץ': זהו זה. גמרנו.
(נכנס הכלב)
פאנץ': שלום, טובי. איזה שיניים חדות ומבריקות יש לך.
(הכלב מריח את ג'ודי)
פאנץ': ג'ודי רק נחה.
(הכלב מתנפל על פאנץ, ונושך את אפו)
פאנץ': אוי, אלוהים אדירים. אפי המסכן. מהר, קראו לרופא.
(נכנס הרופא)
פאנץ': רופא. רופא. טובי נשך אותי.
רופא: אין לי משקפיים.
(הרופא מסתכל על כף הרגל של פאנץ')
פאנץ': האף אמרתי. לא הכף.
רופא: אני הולך להביא תרופה.
(הרופא מביא תרופה)
רופא: הנה מר פאנץ'. התרופה הזאת תרפא אותך.
(פאנץ' חובט לרופא על הראש)
פאנץ': והמכה הזאת תפיל אותך.
(הרופא מת ליד ג'ודי)
פאנץ': תישאר שם ליד ג'ודי. זהו זה. גמרנו.
(נכנס שוטר)
פאנץ': אוי, אלוהים אדירים. הנה בא שוטר.
שוטר: (מביא עמוד תלייה) עכשיו, פאנץ' הרשע, נתלה אותך כאן.
פאנץ': (מקרב את ראשו לחבל התלייה) אולי תראה לי איך מכניסים את הראש?
(השוטר מראה לפאנץ' איך מכניסים את הראש לחבל התלייה)
שוטר: הנה כך, מר פאנץ'.
פאנץ': אני מבין. שאמשוך את החבל? למשוך כך?
(פאנץ' מושך בחבל התלייה והשוטר מת)
פאנץ': זהו זה. גמרנו. לא נשאר פה אף אחד. אני אבשל לי נקניקיות.
(מתקרב תנין)
שוטר, רופא וג'ודי: תיזהר מר פאנץ'. התנין בא.
פאנץ': אין פה שום תנין.
(התנין אוכל את הנקניקיות.)
שוטר, רופא, וג'ודי: בטח שיש פה תנין. הוא אוכל לך את הנקניקיות.
פאנץ': (רואה את התנין) תנין חזיר. הנה באה המנה האחרונה.
(פאנץ' חובט בתנין) הנה באה הרפרפת, (חובט), רפרפת מתקתקת (חובט).
(התנין מת)
פאנץ': זהו זה. גמרנו.
          וזה גם סוף הסיפור.

הקומדיה והלצים שלה שמים ללעג את כל מוסדות החברה: את השוטר, את השופט, את הרופא, ואף את מוסד המשפחה. גם בדרמה הדתית, שייצגה את מסריה של הכנסיה בימי-הביניים באמצעות הצגות מוסר ומיסטריות, הופיעו לצים. באמצעותם נתנה הכנסיה את ההזדמנות ללעוג ולצחוק לערכים המקודשים לדת.

הלצים כולם, הן בתרבות החילונית והן בתרבות הדתית, ניחנו בערמומיות ובטפשות. מעשיהם הם מעשי תעלולים, המראים כושר המצאה יוצא דופן. מצד אחד, הלצים מוצגים כיצורים נחותים מבחינה חברתית ומעמדית. הם אינם מסתגלים לסדרי החברה. מצד שני, חוסר ההיגיון שלהם מעניק להם עליונות כלשהי. הם מצליחים ל"סדר" אנשים אחרים. הם שמים ללעג את הסדר המקובל והמקודש על-ידי החברה. דוגמאות מפורסמות ללצים כאלה הן טיל אוילנשפיגל ונסאר א-דין.

הלץ הוא קל דעת, שוטה ורשע ודרכו באים לידי ביטוי הרגשות האנטי-חברתיים המצויים בכל אדם. הלץ מבטא את החלק הלא-תרבותי שבנו, שאנחנו מרסנים בדרך-כלל. לכל אחד מאתנו יש לעתים דחף להרע, להפר את הכללים ולסטות מהמקובל. כל אחד מאתנו, בדרכו, אף עושה זאת. הלץ מזכיר לנו כי כולנו לפעמים שוטים וחוטאים, ולפעמים "רעים" ומורדים.

הלץ הוא דמות מכוערת בדרך-כלל, דמות של מורד הפורץ את גבולות המותר והאסור. כשהוא עושה את מעשיו המתועבים הוא מעורר בנו צחוק. לצחוק יש תפקיד חשוב - הוא משחרר את המתח הקיים בנו בשומרנו על המסגרת של המותר והאסור. וכך, לרגעים, אנחנו מזדהים עם הרע, עם האסור. הצחוק משחרר בנו את הלחצים המצטברים בתוכנו בעקבות ההדחקה של יצרים אפלים. כאשר אנו צוחקים אנו משתחררים, ולו רק לרגע, מהלחץ של איסור פריקת עול וכניעה ליצר.

מאז ומתמיד התירה החברה את הפורקן הזה ויצרה הזדמנויות לכך. למשל - המסורת הקשורה בחג פורים. החג נותן הזדמנות להתחפש, להשתכר ולהתהולל עד-לא-ידע. בעבר נהגו להציג בפורים קומדיות, שנקראו "פורים שפיל", שהיו דומות לקומדיה-דל-ארטה (והן אמנם נוצרו באותה תקופה ובאותה סביבה תרבותית). יש עוד תרבויות שקיימת בהן מסורת דומה לחג הפורים. למשל, מסורת הקרניבלים, המתירים עולם של אשליה ואנרכיה. זהו עולמם של הלצים, שאילו היה מתממש הייתה החברה הופכת לתוהו ובוהו.

ביבליוגרפיה:

  1. זקס אריה, שקיעת הלץ, עיונים ומחזות על-פי מקורות דתיים, בהוצאת האוניברסיטה העברית, וספריית פועלים, 1978.

  2. Byron Michael, Punch in the Italian Puppet Theatre, Centaur Press, 1963

ביבליוגרפיה:
כותר: הלץ, או "שברו את הכלים וכן משחקים"
מחברת: חכם, רונית
שם  הספר: תיגר : מרד חופש ויצירה
עורכת הספר: יפתח, אילה
תאריך: 1990
הוצאה לאור: מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
הערות: 1. ריכוז פיתוח ועריכה: אילה יפתח.
2. מדריך לתלמיד, מאמרים, סיפורים.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית