הדוניזם : תענוגות ושובע

הדוניזם הוא שיטה פילוסופית, שראשיתה ביוון הקדומה, הרואה כיסוד וכתכלית בחיי - אדם ובמעשיו את התענוגות, את ההנאה ואת שמחת החיים.

הבעיה המרכזית של התענוגות היא האדם. האדם הוא רק יצור בשר ודם, וגם אם מסורים בידיו שטחי אמפריה שלמה עדיין אינו מסוגל לאכול יותר מאשר קיבתו מסוגלת לעכל, לאהוב למעלה מכוחו ולהתענג בלי סוף. הרומאים ניסו להתגבר על כל המכשולים הללו. שני היסטוריונים בני התקופה טקיטוס וטרנקוילוס מתארים בפירוט כיצד התנהלו חיי התענוגות של הקיסרים.

בסעודות הפאר שלהם הגישו הרומאים גם ככרות עשויות מזהב. הקיסר קליגולה שחי בשנים 41-12 לספירה הנוצרית היה נוהג לשתות מרגליות שהומסו בחומץ.

כדי להתגבר על הבעיה הבסיסית - הקיבול המוגבל של הקיבה - מצאו הרומאים פתרון מקורי: אחרי שהיו מלעיטים עצמם לשובע נהגו להכניס נוצת אווז עמוק לתוך גרונם, הגירוי היה גורם להם להקיא את כל הארוחה שזללו, והם יכלו להתחיל בזלילה מחדש.

האיצטדיון העתיק של קליגולה ונרו ברומא. מתוך הספר: Geschichte der Griechischen Plasik, J. Overbeck Leipzig der J.C. Hinrichs'schen Buchhandlung, 1858
כדי שעושר יביא אושר, יש צורך באיזון מסוים, שיווי משקל, שהיוונים הקדמונים הקפידו עליו. היוונים הכירו בערכי החירות (של בני החורין) ובכבוד האדם ; הם רדפו לא רק אחרי העושר, אלא גם אחרי החוכמה. גם בין הפילוסופים של רומי היו שדגלו בערכים אלה אולם לנוכח העושר העצום והקושי הכרוך בשליטה על שטחים אדירים, קולם לא נשמע.

החיפוש המואץ אחר תענוגות הפך לאחת מאבני היסוד של התרבות הרומאית. לתענוגות תכונה מגונה - ככל שאתה מתרגל אליהם, כך הם מפסיקים להשפיע עליך, ואתה נזקק לגירוי נוסף ולגיוון כדי להמשיך וליהנות.

האימפריה הרומאית כבשה יותר מחצי העולם המוכר בתקופתה. המוני עמים ועממים כרעו ברך לרגליה. שטחים אדירים - הכוללים את גרמניה, צרפת, בריטניה של ימינו, סוריה וצפון אפריקה - היו לרומאים למקור עושר וכוח. אין פלא אפוא שרומא של ימי הרפובליקה - רומא הפוריטנית, הצנועה, החלוצית, המקפידה על טוהר המידות נעלמה ן בשנים הראשונות של הספירה הנוצרית צצה רומא אחרת - רומא של תענוגות.

מרחצאות קראקאלה ברומא מתוך הספר: Geschichte der Griechischen Plasik, J. Overbeck Leipzig der J.C. Hinrichs'schen Buchhandlung, 1858

שליטי רומי קנו את לב העם במשחקים שארגנו להם - משחקי תיאטרון ; משחקי גלדיאטורים ; משחקי מלחמה אדירי ממדים, וביניהם מלחמות - ים שנערכו בבריכות, שנחפרו במיוחד לצורך העניין. המשתתפים במשחקי מלחמה אלו, היו פושעים, שהרגו אחד את השני לנוכח פני הקהל המשולהב ; היו גם מירוצי מרכבות ועוד סוגים של משחקים. היו קבוצות ולהן היו אוהדים, בדומה לימינו, אלא שאוהדי הקבוצות ברומי היו הרבה יותר קיצוניים ועוררו מהומות רבות. רומאי שרצה להשיג לעצמו עמדה והשפעה בחברה, היה חייב לערוך לעם משחקי ראווה שונים. בדרך - כלל הוא היה שוקע בחובות ואז היה חייב להשיג לעצמו נתחים מהשלטון, כדי לפרוע את חובותיו. אהבת התענוגות צעדה יד ביד עם תאוות הבצע, ותאוות הבצע חייבה, בהרבה מקרים, אכזריות. כדי למלא את קופתם במצלצלים היו אזרחי רומי וקיסריה מוכנים לעשות הכל. מלשינים בשכר הועמדו כדי להאשים אנשים עשירים בפשעים שלא ביצעו, וכך לגרוף את כספם לקופת האוצר. העשירים נתבעו להכניס לצוואתם את שמו של הקיסר כיורש עיקרי. אם נמנעו מלעשות כך הואשמו בהעלבת הקיסר. אם מילאו תביעה זו, היה עליהם למות מהר, שכן כל דחייה במותם הייתה אף היא עלבון לקיסר. לא מעט עשירים נרצחו על-ידי שליחי הקיסר, משום שהאריכו לחיות, ולקיסר נמאס לחכות לכספם.

האכזריות הפכה לתענוג לשמו. מסופר אצל טרנקוילוס, בספרו "חיי שנים עשר קיסרים", כי קליגולה היה מתענג בעת ארוחת הבוקר שלו על עריפת ראשי נידונים. עוד מסופר שם כי אחד התענוגות המשונים של קליגולה היה להרוג את הילדים לעיני הוריהם, ואחר כך להזמין את ההורים למשתה, ולאלץ אותם ליהנות, לצחוק ולשמוח.

מדי פעם חזרו הרומאים אל ימיהם הטובים, ימי החלוציות, ימי הרפובליקה, ימים שעדיין לא שלטה בהם העריצות. ימים אלה היו דוגמה לאורח חיים מתוקן. מדי פעם נעשו נסיונות לנהוג לפי ערכי המוסר של העם, ואז אסרו, למשל, לערוך משתאות ארוכים. אבל נסיונות אלו החזיקו מעמד זמן קצר מאוד, והשליטים חזרו לסורם.

מעניין לציין שדווקא נירון (68-67 לספירה הנוצרית), השליט האיום שלא היסס לבצע פשע מתועב כרצח אם, דווקא הוא לא העניש אנשים על חיבורים סטיריים ועל העלבת הקיסר. טיבריוס (42-37 לספירה הנוצרית), למשל, היה רגיש יותר בנקודה זו. ליצן אחד, שבזמן הלוויה של אזרח קרא לעבר המת לספר לאוגוסטוס, השליט הקודם שמת, שהעם עדיין לא קיבל את הכסף שהובטח לו בצוואת אוגוסטוס - הובא לפני הקיסר טיבריוס, והלה ציווה לשלם לו את כל הכסף שמגיע לו. מיד אחר כך ציווה להוציא אותו להורג, כדי שילך לספר לאוגוסטוס, הנמצא בעולם המתים, שהכסף אכן שולם.

קיסרי רומי: אדריאן, קליגולה, קלאודיוס, אוגוסטוס, נרו. מתוך הספר: Geschichte der Griechischen Plasik, J. Overbeck Leipzig der J.C. Hinrichs'schen Buchhandlung, 1858
מהרגע שבו ההנאה, התענוג והשלטון הפכו למטרות בפני עצמן, ונשכחו עקרונות יסוד, כמו נאמנות ויושר, השלטון הפך למשאת נפש שאין מאחוריה דבר. השליט עושה הכל כדי לשמור על כסאו, ואחרים עושים הכל כדי לרשת אותו בחייו, וכך אי אפשר לסמוך אפילו על בני המשפחה הקרובים ביותר.

שליטי רומי האכזריים חיו בתחושת רדיפה מתמדת, והייתה להם סיבה טובה לכך - הם רצחו בלי רחם את בניהם ואת אמותיהם ואת אחיהם ואת נשותיהם, ובמקרים רבים אף נרצחו על-ידי בני משפחה קרובים כאלה.

סוגי הרעלים ודרכי השפעתם נלמדו היטב. הקיסר שהיה מעוניין רק להרעיל מישהו, היה מודיע למרעיל בדיוק לאיזו השפעה הוא מצפה. רעל מהיר, שיחסל את אויבו מהר, או רעל איטי, כדי שיוכל להטיל את אשמת המוות על מישהו אחר. כל קיסר וכל תאב שלטון אחר החזיקו אישה שהייתה רוקחת רעלים לחיסול אויביהם. לצדם של הקיסר ושל הנכבדים האחרים היה תמיד טועם מזון מיוחד, שבדק את המזון לפני האכילה, כדי לבדוק אם אינו מורעל. דרכי ההרעלה הלכו והשתכללו. למשל, לאחד המלכים הוגש משקה חם. הטועם טעם, והתברר שאין בו רעל, אלא שהוא חם מדי, והוסיפו לו מים קרים ובהם היה רעל. ליד שולחן הסעודה של קיסרי רומי איש לא היה בטוח בחייו. כאשר הקיסר הגיש לאשת בנו תפוח, היא חששה שהתפוח הורעל ודחתה אותו. היה בכך עלבון והיא נענשה.

לפי תיאוריו של טרנקוילוס, הנוהג היה שהקיסר שולח טריבונים לאיש שהוא חפץ במותו. האיש לא חיכה עד שיגררו אותו לפני הקיסר וירצחו אותו בעינויים קשים, ואז היה חותך את ורידי ידיו ומת. שיטות העינויים היו מתוחכמות. למשל, קליגולה השקה אנשים בכמות גדולה של יין, ואחר - כך קשר להם את איברי המין, כך שלא יוכלו להטיל את מימיהם, והם מתו בעינויים קשים.

הקולוסאום ברומא ממעוף הציפור
נירון היה חייב לרצוח את אמו בחשאי. לפיכך תכנן תקרה מיוחדת שהייתה צריכה להתפרק בלילה, וליפול על אמו הישנה במיטתה. כששיטה זו לא פעלה וברעל לא היה טעם לנסות ולהמיתה שכן היא עצמה עסקה בהרעלת אנשים והייתה מודעת היטב לסכנה, תכנן נירון ספינה מיוחדת, שהייתה מתוכננת להתפרק בלב הים ולהטביע את אמו. הספינה אכן התפרקה, אלא ששפחתה של אמו, אגריפיניה, צעקה לחיילים שהיא האם, והחיילים הרגו את השפחה. האם עצמה שתקה והצילה עצמה בשחייה. כשראה נירון שהעניין התגלה, שלח אליה שליחי מוות רשמיים והרגה. ברומא סיפרו שהרצח בוצע במקבת והאם הפנתה לעומת החיילים את בטנה, ואמרה להם להכות במקום שממנו יצא נירון.

חיי הפאר והרווחה הקשו על קיום שלטון יציב, בטוח והוגן. טיבריוס העניק משרות גבוהות לאדם שהצליח ללגום קנקן יין בלגימה אחת. שני רעים ללגימה, שחגגו אתו במשך שלושה ימים רצופים, מונו למשרות גבוהות אחד הפך למושל פרובינציה והשני התמנה לראשות העיר רומא. הוא מינה שר מיוחד לתענוגות. כדי להרבות תענוגות היו נשים כבודות ברומי נרשמות כזונות, כדי שלא יצטרכו לכבד את מעמדן, ויוכלו לעשות מה שלבן חפץ. המצב הדרדר עד כדי כך שקליגולה, למשל, מינה את אחד הסוסים שלו לקונסול. הוא כיבד מאוד סוס זה, דאג שהשכנים לא יפריעו את מנוחת הצהריים שלו, בנה למענו ארמון מיוחד, אורוות שיש ואבוס משנהב, והציב לו משרתים ומערכת רהיטים.

הרקולס וטלפוס. המוזיאון הלאומי נפולי, איטליה.
הגדיל מכולם נירון, שלמען הנאתו הפרטית שרף את רומי ובזמן השריפה עמד על מגדל גבוה, ושר שירי תהילה לאש. היסטוריונים מספרים שהכל החל בכך שמישהו הזכיר פסוק שיר, שנאמר בו "לאחר מותי תכלה האדמה באש." נירון שאל "מדוע לאחר מותי, מדוע לא עכשיו?". הוא שלח מציתים והאזרחים פחדו לכבות את האש. התוצאה הייתה חורבן גמור לכמה מרובעי העיר העתיקה, הרוגים ופצועים, ועשרות אלפי אנשים חסרי קורת גג.

תגובת האזרחים למעשים אלו של הקיסרים הייתה הכנעה, השפלה ופחד. לבסוף אזרו עוז ורצחו את הקיסר, אבל מאום לא השתנה, כיון שבמקומו עלה קיסר אחר אכזרי יותר מקודמו. במשך מאות השנים של שלטון האימפריה הרומית, היו כמה קיסרים בודדים שניסו להחזיר את הגלגל אחורנית ולהנהיג משטר מתוקן. רובם היו חלשים או אכזריים מדי, וההיסטוריון הרומי טקיטוס סיפר על התנהגות הציבור והסנט של רומי :

"עד אנה יהיה עלי להזכיר מעשים אלו? (חנופה מול רצח מתועב) ידעו זאת מראש כל הלומדים את קורות הזמן ההוא מכתבי או מכתבי סופרים אחרים. כל אימת שציוה הקיסר להגלות או להרוג ניתנה התודה לאלים (מחוה של הסנט לשבח הקיסר) ואשר היה לפנים אות לברכה היה באותם הימים אות לפורענות. בכל זאת לא אעבור בשתיקה על החלטת הסנט אם היה חידוש בדברי החנופה או בשפלות הכניעה"

( "מתוך "ספרי השנים)

האימפריה הרומית הגדולה הלכה והתפוררה עד שלבסוף נפלה ועברה מהעולם. התאריך המקובל לנפילת רומי הוא שנת 476 לספירת הנוצרים. ייתכן שנפילתה של רומא קשורה בהסתאבות המוסרית של שליטיה, שרדיפת התענוגות שלהס הסיחה את דעתם מהנהגת המדינה ומדאגה לשלום אזרחיה.

ביבליוגרפיה:

טקיטוס, ספרי השנים, תרגום: שרה דבורצקי, הוצאת מוסד ביאליק, 1962.

טרנקוילוס, חיי שנים עשר קיסרים, תרגום: ד"ר אלכסנדר שור ז"ל, מסדה, תשי"ט.