שלושה עשורים מלך אלביס פרסלי בממלכת הפזמונים העולמית. גם היום, כעשר שנים לאחר מותו, עדיין מבקרים עשרות אלפי בני-אדם באחוזתו בממפיס, ומוצרים הנושאים את שמו נמכרו מאז בעשרות מיליוני דולר. המלך מת, אבל מלכותו ממשיכה לעורר הערצה ולהיות מקור הכנסה טוב להרבה אנשים. בבריטניה יש מועדון מעריצים לאלביס פרסלי המונה עשרים אלף איש. מזכרות של אלביס נמכרות במחיר גבוה: עיתון ישן משנות החמישים, שעל שערו מתנוססת דמותו של האליל, נמכר בארבעים וחמש לירות שטרלינג; תקליט ישן של אלביס נמכר בחמש מאות לירות שטרלינג, וכדומה.
כשאלביס מת בשנת 1977 העולם עצר נשימתו. תחנות רדיו בכל רחבי כדור-הארץ החלו לשדר בלי הפוגה שירים שלו, והנשיא קרטר פרסם הודעת אבל:
"אלביס סימל את החיוניות ואת המרדנות ואת העליצות של ארצות-הברית. עם מותו נלקח מאתנו חלק מעצמנו. הוא היה אחד ויחיד ובלתי ניתן לחיקוי".
כשם שאלביס היה חלק מאזרחי ארצות-הברית והעולם, כך היה העולם חלק מאלביס, חלק שהלך ופלש לתוכו, הרס את חוט השדרה הנפשי שלו, וגרר אותו בסופו של דבר אל מותו.
במקביל להודעת האבל של נשיא ארצות-הברית, פורסמה הודעה אחרת מפי הפתולוג שבדק את גופתו. ארבעה-עשר מיני סמים וגלולות התגלו בבדיקה שלאחר המוות. שומרי ראשו של אלביס סיפרו שהוא היה בית-מרקחת מהלך. הוא לקח סמים וגלולות כדי לישון, בלע גלולות אחרות כדי להתעורר, נטל גלולות כדי ללכת לשירותים, וסוג אחר של גלולות - כדי לצאת משם.
אלביס פרסלי, "נערות, נערות, נערות".לכאורה, אדם המגיע למעמדו של אלביס מגיע לפסגה, וצריך להיות האדם המאושר ביותר בעולם. שכן למעשה, אלביס הגיע למעמד שחותרים אליו כל הזמרים: שם עולמי, מכירות אדירות של תקליטים המסתכמות במיליונים של דולרים, כסף בלי הגבלה והערצה בלי גבול. מסתבר, שכל זה לא מביא אושר. אלביס שכל העולם הקשיב לו, היה אדם בודד, שלא היה לו אל מי לדבר. הוא היה מוקף באנשים שגילו בן עניין מסחרי בלבד, הסתכלו עליו כעל כוכב ולא כעל אדם, ראו בו מעסיק, מישהו שאפשר לנצל אותו וכדאי להשיג את קרבתו.
לאחר שאמו מתה ואשתו התגרשה ממנו, נותק הקשר הרגשי של אלביס עם העולם. הוא חיפש ניחומים בזלילה כפייתית - הוא היה מסוגל לגמור מאה ארטיקים בלילה. הוא הפך לצרכן כפייתי של גלולות, ומצבו הדרדר עד למוות. מקורביו אומרים שרצה להסתלק מהעולם, כדי לברוח מהמעריצים. אחרים רואים במותו פתרון הכרחי למצב שנקלע אליו - הוא לא היה מסוגל להפסיק להיות נאהב ונערץ, אבל הנתק בין תדמיתו הציבורית, לבינו לבין עצמו הלך וגדל. הוא השמין עד גועל, היה חולה, בקושי זז, ולא היה לו שום מוצא מהמצב אליו נקלע. האפשרות היחידה לשמר את גדולתו בעיני מעריציו הייתה למות. העולם שהעריץ אותו רצה באבדנו. הסוציולוגים קוראים לזה "תסמונת הקדוש והשעיר לעזאזל". העולם רוצה לראות את הגיבור שהוא מעריץ מוקע על צלב. מותו של הגיבור הופך אותו לבן אלמוות. בהצלחה יש עונש ואז באה מעין כפרה.
פרסומו של כוכב זמר אינו דומה לפרסום של תעשיין מצליח או של מנהיג. חייו הפרטיים של הזמר הופכים לנחלת הכלל. הוא נרדף לא רק על-ידי עיתונאים, צלמים ועדרי מעריצים, אלא גם על-ידי הפחד - הפחד מאי - הצלחה, החרדה מה יהיה בהופעה הבאה, האם יצליח להחזיק מעמד בראש הפירמידה. כדי להיות בצמרת, הוא נאלץ כל הזמן לרוץ ולהתאמץ. בהופעותיו האחרונות ניסה אלביס לשבור את תדמיתו - מדי פעם פנה לכיוון אחר. אבל הקהל והאמרגן החזירו אותו לדרך שהוא היה משועבד לה. דמותו ככוכב שונה לחלוטין מדמותו במציאות, כפי שהיא מתוארת על ידי אשתו ושומרי ראשו בספרים הרבים שהתפרסמו עליו. הוא היה מלא חרדה, נהג להשתמש בכל מקום באיפור פנים. היה מסתובב בבית עם אקדחים, ולא פעם גילו החדרניות בחדרי המלון ששהה בהם את מקלטי הטלויזיה מנופצים. אלביס נהג לירות לעבר גיבורים שהופיעו על המרקע ושלא מצאו חן בעיניו. היה לו פחד שהוא לא מספיק גברי, היו לו מעצורים בענייני מין, למרות שכל העולם נפרש לרגליו, ונשים רבות מספור היו מוכנות להיות אהובותיו.
קולונול תום פרקר, אמרגנו, היה איש של התעשייה , האיש הרע שייצג את הממסד ודחף את אלביס להמשיך ולעבוד ולהופיע. חייו של אלביס עברו עליו בנסיעות ובבתי מלון בערים זרות ברחבי ארצות הברית.
אלביס התחיל את הקריירה שלו בזכות אמו, כאשר הלך להקליט לכבודה על חשבונו שיר ליום הולדתה. הקריירה שלו, שפרצה בסערה לשנות החמישים השמרניות, הבהילה את ההורים ואת המורים. בשנות החמישים נתן אלביס לבני העשרה זהות משלהם. הוא הביא אתו דפוסי לבוש והתנהגות שהתפשטו וערערו מוסכמות. על הבמה הוא היה לבוש בבגדים הדוקים ונוצצים ואת שערו מרח בשכבה עבה של שמן. הוא נענע את גופו בצורה שנחשבה אז גסה ופרובוקטיבית. אלביס הניח למעשה את הבסיס לתופעות שהתרחשו בשנות השישים, כמו החיפושיות.
בשנת 1958 גויס אלביס לצבא, והדבר עורר גל מחאה עצום נרחבי ארצות-הברית. אלפי מכתבי מחאה זרמו לפנטגון, ובאחד מהם שאל בן טיפש-עשרה אחד מדוע לא מגייסים את בטהובן...
לאלביס ולמוסיקה שלו הייתה משמעות גדולה, שהיה לה גם ביטוי חברתי - הוא איחד את המוזיקה של השחורים ושל הלבנים בארצות-הברית. אחרי שחזר מהצבא, השתנה סגנונו של אלביס. כדי להחזיק מעמד בלחץ הגדול של הקריירה שלו, נשען אלביס על האמונה שרוחו של אחיו התאום, שמת בלידה, שומרת ומגינה עליו. הוא האמין בגלגול נשמות, האמין שישוב לאדמה לאחר מותו, ואפילו מסר להקפאה תאים בריאים מגופו. הוא הרבה לחשוב על המוות, ואשתו סיפרה שפעם לקח אותה לחדר המתים העירוני, כדי להראות לה עד כמה החיים קצרים.
מותו של אלביס לא שם קץ לאגדה ולרדיפה אחריו. לאחר מותו החלו לצוץ ספרי זיכרונות, סיפורים ואגדות; התגלתה אהובה נסתרת שילדה לו בת; אשתו גילתה בספר חושפני את כל סודות חדר המיטות שלו; שומרי ראשו סיפרו לסופר עיתונאי את כל מה שידעו וגם יותר; האחות שטיפלה בו כתבה ספר; גם מזכירתו, אמו החורגת ושלושת אחיו החורגים לא טמנו את ידם בצלחת. כל מי שיכול להרוויח מהאגדה ששמה אלביס, הוציא ספר.
אלביס פרסלי שילם את המחיר המלא של ההצלחה והפך לקדוש מודרני.
