הסדרי נגישות
עמוד הבית > מדעי הרוח > ספרות ושירה > ספרות > אישים
אקו"םמטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית



תקציר
מי היה אוסקר ויילד? - סיפורו של הסופר והמחזאי הבריטי ושל החברה הגבוהה בלונדון של סוף המאה ה-19.



אוסקר ויילד : קביעותה של צביעות
מחברת: דפנה עבר-הדני


נחזור אחורה כמאה שנה. השנה היא 1895, אנו נמצאים בלונדון ומשתתפים בהצגת הבכורה של מחזהו האחרון של אוסקר ויילד, "חשיבותה של רצינות", אירוע חברתי נוצץ בחברה הגבוהה בלונדון. הגברים – בחליפות שחורות עם זנבות מאחור, בצווארונים גבוהים, ובעניבות שופעות; הנשים – בשמלות ארוכות חושפות כתפיים, עדויות תכשיטי יהלומים, אוחזות במניפות עדינות. כולם מקיפים את ויילד כדי לברכו על הצלחתו ולהגיד לו עד כמה נהנו מההצגה השנונה והמצחיקה. אוסקר ויילד עצמו, כדרכו, נשען בתנוחה עצלה על מקלו המצועצע, ומדבר כאילו מתוך שינה. הכל מצטופפים לשמוע את דבריו, שהרי הרבה יותר נעים לשמוע את הדברים המוצלחים שלו כשהם נאמרים במו-פיו מאשר לקרוא אותם למחרת בעיתון. תמיד אפשר לסמוך עליו שיגיד דבר מדהים, משעשע, לא-צפוי, ובתוך זמן קצר כל העולם הדובר אנגלית מצטט את החכמה החדשה.


ויילד נמצא כעת בשיא הקריירה שלו. הוא בן 41, מחברם של שני ספרי אגדות מוזרות ומעוררות צמרמורת, ספר שירים, ספר של סיפורים קצרים משעשעים על הווי החברה הגבוהה, וכמה מחזות על ההווי הזה. כולם מצליחים מאוד. הוא שנוי מאוד במחלוקת: יש לו מעריצים – המחקים את כל מעשיו, ויש לו שונאים בנפש - המאמינים שהוא מביא נזק גדול לעם הבריטי, והופך אותו מעם של לוחמים עזים ואנשי מסחר מעשיים לעם של בטלנים מתייפייפים ופטפטנים נלעגים. אלה ששונאים אותו מנסים להקטין את השפעתו באמצעות נשק הלעג: הם צוחקים לו מעל דפי העיתון הסטירי "פאנץ'" באמצעות רמזים ברורים וקריקטורות בוטות, ואפילו חיברו אופרה סטירית על חשבונו. אולם כל הנסיונות הללו להכפישו רק מוסיפים לפרסומו הרב. הוא עורך עיתון נשים רב-תפוצה, שלא רק נשים קוראות בו; הוא מוזמן בקביעות להרצות באולמות מלאים מפה לפה באנגליה ובארה"ב; הוא כותב מפעם לפעם מאמרים בעיתונים שונים ומבטא בהם את דיעותיו. בכל פעם שמאמר כזה מתפרסם, פורצת סערה של ויכוחים בעד ויילד ונגדו. בחלק מחיבוריו הוא מרשה לעצמו להתגרות בחברה הבריטית.

לפני כמה שנים יצא לאור ספרו השערורייתי של ויילד ושמו "תמונתו של דוריאן גריי". הספר מספר על צעיר תמים, המגיע העירה והופך בהדרגה לחלק מחיי החטא וההוללות של העיר הגדולה. הצעיר, דוריאן גריי, מתדרדר מדחי אל דחי, ולקראת סוף הספר הוא מגיע לשפל המדרגה – לרצח. אך כל הזמן הוא שומר על יפי תארו ועל מראהו הצעיר, ותמונת דיוקנו, שצוירה סמוך לבואו העירה לראשונה, מזדקנת ומתכערת במקומו, ורק עליה אפשר לראות את סימני הגיל והמעשים השפלים.

ויילד פרסם גם מחזה בשם "שלומית", שנאסר להצגה על-ידי הצנזורה בבריטניה, משום שעסק בדמויות מן הברית החדשה (התנ"ך הנוצרי) שהיו מעורבות בסטיות מיניות. מחזה זה הצליח מאוד בצרפת.

כל סיפוריו, אגדותיו ומחזותיו של אוסקר ויילד עוסקים בסודות כמוסים, המתגלים במהלך העלילה. לפעמים אלה סודות לא-מזיקים, אך לפעמים אלה סודות חמורים מאוד. הוא נחשב כיום לאחד מגדולי הסופרים שעסקו בנושא הצביעות החברתית. ואכן, הייתה לו סיבה טובה מאוד להרהר בנושא הצביעות: אמנם הוא היה נשוי באושר, ואהב מאוד את רעייתו קונסטנס. והיה גם אב מסור לשני בניו, סיריל וויויאן. אך יחד עם זאת, היה בעל נטיות הומוסקסואליות. מאהבו הקבוע היה אציל צעיר ויפה-תואר בשם לורד אלפרד דאגלאס, "בוזי" - כפי שכינוהו בחוגי החברה הגבוהה. העניין הזה לא היה בדיוק סוד. ריכלו על זה במסיבות התה, במירוצי הסוסים ובכל האירועים של החברה הנוצצת. כמובן, לא דיברו על כך במלים מפורשות, אלא ברמזים מובנים לכל, שכן מלים מפורשות נחשבו באותם ימים לדבר מאוד לא תרבותי.

עד שנת 1967 נחשבה ההומוסקסואליות לעבירה פלילית, על-פי החוק הבריטי. אך בפועל, לא היה נהוג לתבוע אנשים למשפט על אורה חיים זה. לא תבעו אנשים אלה לא רק מפני שקשה מאוד להוכיח דבר שמתרחש בסתר, אלא גם משום שהחינוך שהוענק לבני האצולה האנגלית והאירופית עודד מאוד את התופעה. הילדים נשלחו בגיל צעיר מאוד לפנימיות, שלמדו בהן בנים בלבד. כל תלמיד מכיתות בית-הספר העממי הוצמד כמשרת אישי לתלמיד בוגר מהתיכון. הייתה תופעה - שאין לדעת את ממדיה - של ניצול המשרתים הקטנים לפורקן מיני. הנערים המתבגרים ראו סביבם, במשך רוב תקופת התבגרותם, רק בנים, וכך קרה שרבים מהם פיתחו נטיות הומוסקסואליות גם אם לא היו אלו נטיות מלידה. אילו הייתה המשטרה הבריטית רודפת אחרי כל מי שמקיים אורח חיים הומוסקסואלי, כל הממסד הבריטי (או אפילו האירופי) היה עומד בסכנת התפוררות. הפשרה הייתה להעמיד פנים שהתופעה לא קיימת, ובמקביל - להחמיר עם כל מי שנתפס.

נחזור לתמונת הפתיחה של המאמר, הצגת הבכורה של המחזה "חשיבותה של רצינות". השארנו את המחבר, אוסקר ויילד, מוקף במעריצים ובחנפנים. לפתע מצטרף לחבורה הזאת ראש רשות הספורט הבריטית, המרקיז מקוינסברי, אביו של לורד אלפרד דאגלאס, הלא הוא "בוזי" - מאהבו הצעיר של אוסקר ויילד. המרקיז אוחז בידיו זר, אך בניגוד לזרי הפרחים הרבים המקיפים את ויילד, הזר שבידיו הוא זר של... ירקות: כרוב וסלרי, צנוניות וגזרים וחסה. לזר הלעגני מחובר פתק. המרקיז הזקן שולף את הפתק וקורא בקול רם וצלול באוזני הנאספים: "לאוסקר ויילד, המעמיד פני איש סדום". "סדום", בשפת הרמזים של אותם ימים, הייתה מקום ההומוסקסואליות. בין המרקיז לבנו שררה שנאה עזה. המרקיז הוא זה שקבע את חוקי ההגינות באגרוף, הידועים עד היום בשם "חוקי קוינסברי"; אך בבואו לנקום בבן שאכזב אותו, שכח את כל כללי ההגינות, והיכה דווקא באוסקר ויילד, ברגע הגדול שלו, כדי לגרום חרפה צורבת לשניהם גם יחד. אוסקר ויילד היה מאוהב ב"בוזי" עד כדי שעבוד גמור, ולא היה מסוגל לסרב לשום בקשה שלו. "בוזי" שנא את אביו שנאת מוות, ורצה לראות את אביו שפוט וכלוא. לכן לחץ על אוסקר ויילד לתבוע את האב למשפט דיבה - דבר שויילד לא רצה לעשות, אך נכנע לו כמו לגזירת גורל. לזה בדיוק קיווה המרקיז הזקן: זה כמה שנים השתמש בשירותיהם של בלשים, ואסף הוכחות למעשיהם של בנו ושל מאהבו. הוכחות אלה הובאו בפני השופטים במשפט שיזם ויילד, וכן הובאו עדויותיהם של צעירים נוספים, שקיימו יחסים אינטימיים עם אוסקר ויילד.

כך הפך אוסקר ויילד ממאשים לנאשם, במשפט זה הצליח אוסקר ויילד להגן על עצמו באופן כה מרשים, עד שחבר המושבעים לא הצליח להגיע לידי החלטה. נערך משפט חוזר, ובסופו הורשע ויילד ונידון לשנתיים מאסר עם עבודת פרך בכלא רדינג הנורא.

כל מי שקורא היום את עבודותיו של ויילד יכול לגלות בין השיטין, שבמשך כל תקופת זהרו הוא ידע שסופו יהיה רע. סיפור האגדה הידוע ביותר שחיבר ויילד הוא "הנסיך המאושר". זהו סיפורו של פסל הנראה כעשוי זהב, אך למעשה הוא עשוי עופרת, ומצופה בציפוי דק של זהב. הפסל מתנוסס מעל לעיר וסובל מאוד למראה העוני המחפיר של בני העם הפשוט. הוא מבקש מציפור, הנוחתת לרגליו בדרכה לארצות החום, להתעכב מעט ולהעניק את האבנים היקרות והזהב, המקשטים אותו, לעניים ולמסכנים שונים. הציפור מעכבת את יציאתה לארצות החום וממלאת את מבוקשו פעם אחר פעם. לבסוף הוא נותר עירום מהציפוי, לרגליו גופת הציפור שמתה מהקור, ולב העופרת שלו שבור. פרנסי העיר מחליטים שאין עוד צורך בפסל, כי כבר איננו אביזר קישוט, והם מצווים להתיך אותו כדי ליצור ממנו פסל חדש. אך לב העופרת השבור איננו נמס, והוא מושלך לאותה ערימת אשפה שהציפור המתה מושלכת אליה.

סיפורים אחרים של ויילד חוזרים על אותו עיקרון בצורות אחרות, ולמעשה, גורלו של אוסקר ויילד עצמו היה כגורל הפסל המוזהב. הסיפורים נכתבו שנים רבות לפני משפטו, ואפשר לומר ששרתה עליו רוח הנבואה.

לאחר המשפט עוקל כל רכושו של ויילד, אשתו התגרשה ממנו, החליפה את שמה והיגרה לארצות-הברית. רוב ידידיו נטשו אותו, והקשה מכל - "בוזי" האהוב, מקור אסונו, נטש אותו אף הוא. עם תום תקופת מאסרו היגר ויילד לצרפת. הוא אמנם שמר על חוש ההומור שלו ועל מידה מסוימת של גנדרנות, אך התראה עם מעט האנשים שנותרו נאמנים לו מבין שפע ידידיו-חנפניו של פעם. מטרת כתיבתו הייתה לזעזע את דעת הקהל, כדי להקל את התנאים הנוראים בבתי הכלא. מיד עם שחרורו הוא כתב שני מכתבים למערכת העיתון "טיימס", ופירט בהם את תנאי ההיגיינה הנוראים השוררים בבתי הסוהר. יצירתו הבאה הייתה מכתב האשמה חריף שכתב לאהובו. זה היה מכתב ארוך מאוד, שבו פירט את הבדלי האופי ביניהם. הוא תיאר עד כמה התחשב הוא ב"בוזי" בכל עניין ונושא, ועד כמה נהג "בוזי" באנוכיות והפריע לו בעבודתו. למרות הכל, הסתיים המכתב בתחינה נואשת לאהובו לשוב אליו, ואכן השניים חזרו והתאחדו כמה שנים מאוחר יותר.

היצירה האחרונה שכתב ויילד הייתה שיר ארוך בשם "הבלדה של כלא רדינג", שבו העמיד ויילד טיעון קורע-לב נגד פסק-דין המוות. כתיבתו של ויילד בנושא תנאי המאסר ופסק-דין המוות שימשה מנוף רב-חשיבות לכל המעשים הרבים, שנעשו מאז בעולם התרבותי, לתיקון תנאי המאסר והגישות בנושאים אלה.

ויילד לא האריך ימים אחרי שחרורו מהכלא. הוא חלה בדלקת קרום המוח, ומת בשנת 1900 במלון עלוב ונידח בפאריס. שעות מספר לפני מותו, החליף את דתו הפרוטסטנטית לדת הקתולית, דתם של המנודים והנרדפים באיים הבריטיים.

יצירותיו ממשיכות לחיות אחריו, וסיפורו הנורא ממשיך להסעיר לבבות עד עצם היום הזה.

קטעים מתוך הבלאדה של כלא רדינג
אוסקר ויילד, תרגום: דפנה עבר-הדני



בית א' הוא לא לבש מעיל אדום.
יין אדום, גם דם.
יין ודם עליו היו
כשמצאוהו שם
עם האישה אותה אהב
אותה רצח



בתים ד'-ח' סבבנו, נשמות סובלות
במעגל בודד.
תהיתי מה עשה האיש –
עוון קל או כבד,
וקול מאחורי לחש:
ההוא, עוד יתנדנד.



הו, ישו! כל קירות כלאי
התנודדו מולי
רקיע מעלי הפך
קסדת פלדה נוזלית;
בבת-אחת שכחתי את
כל ייסורי שלי.



ידעתי איזה הרהורים
זירזו את צעדיו
ולמה הוא מביט ביום
ועצב בעיניו;
עליו למות, שכן הרג
את מה שהוא אהב.



אבל כל איש, כל איש ממית
את מה שלבו אוהב;
אם במבט קשה ומר
אם בדיבור חנף.
פחדן עושה זאת בנשיקה;
אמיץ – חרבו שולף.



יש ההורגים בנעוריהם
ויש – בזקנתם
יש החונקים בזהבם
ויש – בתאוותם.
המתחשבים – שולפים סכין,
והכאב אז תם.
...אך לא כל איש מומת.



בית י"ח עוד לא ראיתי איש מביט
כך-כך בייסורים
בממחטת התכלת, היא
שמיהם של אסירים
בכל ענן אשר נדד
הרחק, אל ההרים.



בית י"ט הוא לא בכה, הוא לא זעק
ולא פכר ידיו
הוא רק לגם את האוויר
לעומק ריאותיו
כיין טוב, במלוא הפה
מן החמה שאף.



בית כ"ט חצר קטנה, גבוהת-חומות
לחות, מטפטפות –
רק שם יצא להתאוורר
מתחת שמי הכפור,
ושני שומרים משני צדיו;
שלא יטרוף נפשו.



בפנים, ישב עם הרואים
יום-יום בענותו
אם בכה, או התפלל –
תמיד שמרו אותו
לבל, חלילה, יקופח
החבל מטרפו.



בית ק"ז בכלא רדינג ליד העיר
קיים בור של חרפה.
שוכב בו איש אומלל מאוד
אכול באש טרופה
תכריך של אש כרוך עליו
ואין לו מצבה.



ושם, עד לתחיית מתים,
תנו לו לנוח כך;
אין לבזבז דמעה פותה
ואין להיאנח;
האיש הרג את שאהב,
מותו היה הכרח.



כל איש ממית, כל איש ממית
את שלבו אוהב,
אם במבט קשה וקר
אם בדיבור חנף –
פחדן עושה זאת בנשיקה,
אמיץ – חרבו שולף.


ביבליוגרפיה:

  1. אנציקלופדיה בריטניקה, ערך: אוסקר ויילד.

  2. אנציקלופדיה עברית, ערך: אוסקר ויילד.

  3. הקדמה למהדורת כל כתבי אוסקר ויילד שנכתבה על-ידי בנו, הוצאת Collins, 1975.




© הזכויות שמורות למטח ולאקו"ם. http://www.acum.org.il

ביבליוגרפיה:
כותר: אוסקר ויילד : קביעותה של צביעות
מחברת: עבר-הדני, דפנה
שם  הספר: תיגר : מרד חופש ויצירה
עורכת הספר: יפתח, אילה
תאריך: 1990
הוצאה לאור: מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
הערות: 1. ריכוז פיתוח ועריכה: אילה יפתח.
2. מדריך לתלמיד, מאמרים, סיפורים.
בעלי זכויות נוספים בפריט זה: אקו"ם
הערות לפריט זה:

 


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית