מקור המילה עולם הוא זמן רחוק או מלשון נעלם, נסתר. דבר עָלוּם.
ובאמת במקרא פירוש המילה עולם הוא נֶצַח ולא כמו המשמעות שלנו היום. כלומר במקרא עולם משמש במשמעות של זמן ולא במשמעות של מקום.
כשהקב"ה מבטיח לאברהם (בראשית יג, טו): כִּי אֶת-כָּל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד-עוֹלָם הכוונה לתמיד, לנצח. לצורך המשמעות של מקום המקרא משתמש במילה תבל (בשירה המקראית) או במילה ארץ (בפרוזה המקראית).
רק בלשון חז"ל התחילה המילה עולם לשמש גם במשמעות של מקום, ומשמעות זו דחקה את המילים תבל וארץ. שינוי זה קרה בשל השפעה של שפה זרה, ארמית-סורית, שבה המילה עולם משמשת במשמעות דומה. לכן בלשון חכמים מוצאים: אומות העולם, עולם כמנהגו נוהג (אם כי בלשון חכמים עדיין הוסיפה להתקיים משמעות הזמן של עולם, כגון מעולם לא; לעולם).
במקרא הריבוי של עולם הוא עולמים, ואילו בלשון חז"ל נוספה גם צורת הריבוי עולמות (ייתכן שהסיבה לשינוי נובעת מהשינוי במשמעות עולם).
היום אנו משתמשים בשתי הצורות: לעולְמֵי עולמים; מלחמת העולמות.
