כיצד על הקבצן עצמו לנהוג ברחוב? במשך הזמן ליקטתי מהמקורות ומההלכה את הדברים הבאים: רק הקבצן עצמו יקבץ, ואין לו ממלאי מקום. חלילה לקבצן לאיים בדיבור או במראה על הציבור. "דיבור" הוא בכי גדול או צעקה מול העוברים ושבים ועליהם, ו"מראה" הוא כשהקבצן מרע במיוחד את מראהו כדי לעורר רחמים. וחלילה לו לרדוף אחרי הבריות, אלא הוא עומד או יושב במקומו. קיבל בעין יפה, יודה. קיבל בעין רעה, גם יודה ולא ימלמל גידופים. וכשהוא מודה, לא ייגע באדם, לא יעכב אותו בדיבור, לא ישאל לשמו. רק יודה בדיבור קצר.
ראה שחברו הקבצן חביב על כמה בעלי בתים, אסור להידחק אצלם, שזו הסגת גבול רעך, וסופם שלא זה ולא זה יקבלו מאותם בעלי בתים. כלומר, הכללים המסחריים של "הסגת גבול" ו"יורד לאומנות חברו", כללים המפקחים על התחרות המסחרית, חלים גם על הקבצן. כי הקבצנות כשלעצמה אינה מפקיעה אותו מהחברה ומכלליה. והנה, גם על הקבצן חלה חובת צדקה. איך? היה יומו טוב, ינדב מעט לקבצן שיומו לא עלה יפה. כי, כאמור, ההלכה אינה מדיחה את הקבצן מהקהילה, אלא מכפיפה אותו לסולידריות ולהדדיות.
יעמוד ליד קופסתו, ולא רחוק ממנה כאילו אינה שלו ואינו קבצן. יעמוד או ישב עם קופסתו בפינה או בגומחה, באופן שהבריות אינם נתקלים בו. לא יעמוד בפתח חנויות ויקלקל לבעליהן.
מותר לו לפתות את הציבור על ידי קופסה ריקה או מלאה. כלומר, יכול לאסוף מיד לכיסו את הנדבה, ולהשאיר קופסתו ריקה כאילו לא קיבץ עדיין כלום, ולעורר בכך רחמי הבריות. או על ידי קופסה מלאה, כלומר: 'ראה, כל מי שראני לפניך כבר נפתח לבו'. ומותר לו לפתוח יומו עם מטבעות שהביא אתו, כדי שיחשבו כאילו כבר קיבץ קצת. וכל זאת משום שחלק מאיסורי מצג השווא של דיני העסקים והמשא ומתן הרגילים, אינם חלים במלואם על הקבצן. ההלכה מתירה לו, במידה ידועה, להפעיל את חוכמת הרחוב שלו. אבל אם מקבץ, אינו גם מוכר מיני סדקית. ואם מוכר, אינו מקבץ. או קבצן או רוכל.
לא יגרור ילדיו הקטנים לרחוב, כי מרגילם לניוול ולביטול תורה. לא יגרור אשתו, כי סופם זילות גמורה ביניהם. יכול לאכול במקומו ברחוב ארוחה "של בני אדם", כי הכל מכירים בזכותו לכך. לא ידליק רדיו, שלא ייראה כמשתעשע. לא יעטה ברחוב טלית או תפילין, כי זו "גוזמה רעה" ו"מרידה בשמים" ('ראו אכזריות הבורא כלפי'). עד כאן מעט דברים עקרוניים.
למאמרים נוספים מתוך מאגר המידע של אתר פשיטא.
