"קן ציפור". מושג הרחמים.

מכובדיי, לצערי לא אוכל להשתתף בכינוס העיוני החשוב שלכם, וכבר יפעת הכינוסים העיוניים שלכם מתפשטת על פני כל המדינה, ועדיין, על פי בקשתכם, אשלח מה שקרוי "נייר עמדה" ב"יחס למושג הרחמים בהלכה", שהרי הכינוס שלכם מוקדש ל"רחמים". וקודם נייר העמדה עצמו, הקדמה קלה של האר"י על "רחמים, רחום וחנון" (מבוא שערים): "וגם לא נוכל לכנותו (את הבורא) בכינוי רחום או חנון וכו', כי מכיוון שלא היו נבראים, על מי ניכר רחמנותו(?)... כי איננו יכול להיקרא מלך, או רחום, או חנון, או דיין וכיוצא, אלא לאחר בריאת העולם". חנון ורחום לא כשלעצמו, אלא ביחס לזולת. כלומר, אין לך רחמים אם אין להם כתובת, מושא, נתין, נהנה. אין רחמים ללא מרוחם. כי רחמים ללא מרוחם הינם רק השערה בדבר קיומם של רחמים, רק טענה או שמועה בדבר פוטנציאל רחמים.

והנה נייר העמדה עצמו, והוא, כמובן, חלקי ביותר ומוגבל, ואפתח בתלמוד מפורסם מאוד מאוד: "האומר על קן ציפור יגיעו רחמיך... משתיקין אותו" (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, פרק אין עומדין).

מי הוא האומר? מתי הוא אומר? מהו קן הציפור? מי משתיקין אותו? מדוע משתיקין אותו? ובכן, האומר הוא מתפלל נסער, תוך התפילה בבית כנסת, המרבה בלשון תחנונים וקורא טקסט שאינו כלול בתפילה: "רחום וחנון אתה ועל קן ציפור יגיעו רחמיך". תוספת טקסט משלו. תוספת תחנונית. תוספת האמורה לעורר את רחמי הבורא. קן הציפור הפעוטה כסימול שיא התחשבותו הרחמנית של הבורא בברואיו. כפי שעל הציפור הפעוטה אתה מרחם – רחם עלינו, רחם עלי. ועל פי הוראות ההלכה, משתתפי אותה תפילה מיד משתיקים אותו. כי המתפלל הזה מייצר שיבוש מושגי-אמוני. כי המתפלל הזה מתיימר להבין את טעם מצוות "קן הציפור", ואת מושג "הרחמים" האלוקי.

ומשתיקין אותו (בלשון התלמוד) משני טעמים: "משום שמטיל קנאה (מסכסך) במעשה בראשית (על הציפור כן ועל התרנגולת לא?!), ומשום שעושה מידותיו של הקב"ה רחמים, ואינן אלא גזרות".

כלומר, המתפלל הזה, התודעה האנושית התמה הזו, המתכוון להאדיר את היקף רחמנות הבורא, בעצם מצמצם אותה בפועל להבנתו שלו את ה"רחמים" כמושג כללי, ולהבנתו שלו את ממד הרחמים שבמצוות "קן הציפור". ולכן, המתפלל הנאיבי הזה, ותפישת הדימוי הנאיבית שלו, נחסמים על ידי ההלכה כבר בצעד הטקסטואלי הראשון שלו: "האומר על קן הציפור... משתיקין אותו".

ב"משתיקין" ההלכה מסמנת את הבנתו המוגבלת של האדם בכל הנוגע למצוות "קן הציפור" ולעצם המצוות בכלל, ובכל הנוגע לעצם פעולות הבורא בעולם: מהי מהות המצוות לאמיתה? האם ניתן כלל להסביר את המצוות? האם יש צורך להסביר אותן? האם מצווה הנראית לנו כנובעת מ"רחמים" אכן נובעת מרחמים? מהי החלוקה ל"מצוות שכליות" (ניתנות להנמקה שכלית) ול"מצוות שמעיות"? האם "המצוות השמעיות" (המובנות רק מתוקף השמעתן לישראל על ידי הקב"ה), הינן יסוד דיסציפלינרי (משמעתי) שנקבע במערכת המצוות, לשם היסוד הדיסציפלינרי? האם המצוות ניתנו כדי "לצרף (לחנך) את הבריות" (על פי תהלים: "אמרת השם צרופה")? המצוות לתועלת השם, או לזכות (לתועלת) האדם (הרמב"ן)? "הרחמים" מוגדרים, או שיש "רחמים מוגזמים" הגובלים בהפקרות?

ומהו רבן יוחנן בן זכאי: "חייכם, לא המת מטמא ולא המים מטהרים (פרה אדומה), אלא גזרתו של הקב"ה היא. אמר הקב"ה: חוקה חקקתי, גזרה גזרתי, ואין אתה רשאי לעבור על גזרתי"?

וכי מה אכפת לו להקב"ה בין שוחט בהמה ואוכל לנוחר בהמה ואוכל? הלכות שחיטה כשלעצמן, או הלכות שחיטה כדי להחדיר בנו אנושיות גם תוך כדי שחיטה? ומהו רש"י: "והוא לא לרחמים עשה, אלא להטיל על ישראל חוקי גזרותיו"? ומתי רש"י הוא רש"י המפרש כך את עצם "את משפטי תעשו ואת חוקתי תשמרו" (ויקרא, אחרי מות): "אלו דברים האמורים בתורה במשפט שאילו לא נאמרו היו כדאי לאומרן (כלומר רציונליות ולא גזירה אטומה)"?

האם "גזירה" נמשכת אחרי האלימות הלשונית המוקרנת ממנה, ומתפרשת על ידה, או ש"גזירה" הינה במהותה ציווי ככל ציווי, אך רק פשרה אינו ברור לנו? אתה מביט ב"קן הציפור" ורואה רחמים?! ואם כך, ואם "רחמים", מדוע הקב"ה הרחום בכלל התיר שחיטה? האין לכאורה שחיטה סותרת רחמים (רמב"ם, הלכות תפילה)? מתעסקים בציפור ובאותה שעה שוחטים עדרים עדרים?!

ובכן, מתפלל נאיבי שכמותך, פטור אותנו מתפישת הרחמים הנקודתית והקמעונאית שלך! אל תוסיף לתפילה את "על קן הציפור יגיעו רחמיך", כי אין בכוחך השכלי והדימויי להבין את מושג הרחמים האלוקי! במקום להצליל את התפילה, כלומר את הביטוי האמוני, אתה מאבך אותו!

מחר, חס ושלום, תמצא טעם פוליטי למצוות? מחרתיים טעם אקלוגי? בשבוע הבא תמצא טעם כלכלי למצווה זו או אחרת? מה לנו ולטעמיך?! ואם תיסוג מעמדתך הפוליטית, יתבטל טעמה של אותה מצווה, שמצאת לה טעם פוליטי?!

ובכן, ראשית המצוות כגזירות, ורק לאחר מכן, במרחק האמוני-התבוני הראוי, גרסאות על טעמי המצוות. "קן הציפור"? בראש ובראשונה גזירה, ושום 'פיתול רחמים' אינו מגיע לשולי הגזירה.

האם "הרחמים" הינם תוצר רגשי או שכלי? האם "הרחמים" כלולים בעצם הדין היהודי, או שהם מעין הון-עזר, לצד הדין, המופעל נסיבתית, לפי שיקול הדיין? ובכן רבותיי, מתוך תוכנית הכינוס שלכם, אני רואה שבכוונתכם לעסוק במרץ רב אף בשאלות חשובות אלה, ועל כן כבר אקצר.

ורק אוסיף סיפור רחמים קצר (מסכת ברכות), סיפור כעובדה: "מעשה שחלה בנו של ר"ג, שיגר שני תלמידי חכמים אצל רבי חנינא בן דוסא לבקש עליו רחמים. כיוון שראה אותם, עלה לעלייה וביקש עליו רחמים. בירידתו, אמר להם: לכו, שחלצתו חמה (פג חום גופו, פגה מחלתו). אמרו לו: וכי נביא אתה? אמר להן: לא נביא אנוכי ולא בן נביא אנוכי, אלא כך מקובלני: אם שגורה תפילתי בפי – יודע אני שהוא מקובל, ואם לאו – יודע אני שהוא מטורף. ישבו וכתבו וכיוונו אותה שעה (שבה חנינא בן דוסא פעל), וכשבאו אצל ר"ג, אמר להן: העבודה! לא חיסרתם ולא הותרתם (מהמהלך העובדתי של הדברים), אלא כך (בדיוק) היה המעשה (עם בן דוסא)? (ובכן דעו לכם) (ש)באותה שעה (בדיוק) חלצתו (את בני החולה) חמה ושאל (וביקש) לנו מים לשתות".

ובכן מה, רבותיי? זה ביקש רחמים על בנו, וזה עורר את הרחמים באמצעות תפילה שגורה, כי הרחמים כלולים בשגרה, בתקן החיים עצמם, ואין הרחמים חומר המצוי בקופה סגורה ורחוקה, שיש לחתור אליה ימים ולהתאמץ מאד בפתיחתה.

והלוואי שמנחה ומעריב שיתפללו אצלכם, בכינוס העיוני שלכם, תהיינה שגורות כשל חנינא בן דוסא.

לפריטים נוספים מתוך מאגר המידע של אתר פשיטא.