השמועה אומרת שהוא התאבד, ועכשיו מה תעשה המשפחה ומה תעשה השכונה. המשפחה תשב עליו שבעה? השכנים ינחמו? הרי תמימים אלה יודעים שההלכה אוסרת התאבדות, ושהרמב"ם פסק: "המאבד עצמו לדעת, אין מתעסקין עמו לכל דבר, ואין מתאבלין עליו, ואין מספידין אותו" (משנה תורה, הלכות אבל).
והתושבים הניחו למשפחה להחליט, ומרגע שהמשפחה תלתה מודעת-אבל בחוץ, על דלת המכולת השכונתית, הכל הבינו שהיא מתאבלת ובאו לנחמה. אינסטינקט של תושבי שכונה.
והנה, לאורך הדורות, לא מעט פוסקים סמכותיים התייחסו להלכת הרמב"ם הנ"ל כאל עמדה פורמלית הצהרתית, ובפועל העדיפו את "כבוד הבריות", את כבוד משפחת המתאבד, והתירו למשפחה להתאבל על המת (המתאבד) ולהתנחם על ידי שכניה ומכריה. והכל כדי להגן על כבוד המשפחה, ולמנוע את הפיכתה למשל ולשנינה. ובלשון החתם סופר, אחד מפוסקים אלה: "אשר יהיה להם (למשפחה) לבוז ולכלימה עולמית".
כבוד הבריות? "גדול כבוד הבריות, שדוחה את לא תעשה שבתורה" (ברכות). וראה: "רבי יוחנן בן זכאי: הקדוש ברוך הוא חס על כבודן של הבריות".
ומהו "כבוד הבריות" כעיקרון משפטי, שבשמו מותר להתאבל על המת-המתאבד הזה? "כבוד הבריות" הינו ערך-על הלכתי, ואינו רק 'כוונה טובה' או ביטוי לחמלה. "כבוד הבריות" הוא האידיאה המכוננת את היחסים בעולם, ועל כן הוא אבן יסוד בקוד ההלכה. ו"כבוד הבריות", במקרה זה, המתייחס למשפחה שלמה, גובר על כלל הרמב"ם, שלו פונקציה אתראתית עקרונית.
בוודאי ש"כבוד הבריות" הוא חמלה, סולידריות, חיים. אך אין זו חמלה המסורה לנו להפעילה או להשהותה. זו חמלה כמשפט. המוסר ממילא מוטמע בדין היהודי. בעיני עצמו ולשיטתו, הדין היהודי מוסרי. לפי הגדרת הדין היהודי את עצמו, אין בדין היהודי רחמים לחוד, או מוסר לחוד, ודין לחוד. הרחמים לא יושבים מחוץ לדין היהודי ומחכים שיפעילו אותם, אלא הם בתוך הדין עצמו, אורגנית וקונסטיטוציונית.
ועל כן, משום "כבוד הבריות", נחמול על המשפחה. הרי איך נחתן את רוחל'ה בת העשרים ושתיים, כשהאח המתאבד מקלקל את שמה הטוב?
האם מדובר רק בכבודה של "משפחה נכבדת"? ומהי נכבדת? רק רקנטי מדיסקונט? רק משפחת הפוסק אויערבך? ובכן, די שאותה משפחה נכבדת בשכונתה. והיא נכבדת כבר מעצם היותה משפחה, שהרי ידוע לכל כמה כבוד הדדי וכוחות נפש דרושים היום כדי לקיים מסגרת משפחתית. ובכלל "רוב משפחות ישראל מכובדות".
לפריטים נוספים מתוך מאגר המידע של אתר פשיטא.
