הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > מבוא למקרא > הספרים החיצונייםעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > חוק וחברה במקרא > נשים במקרא
כרמל


תקציר
השוואת מגילת רות למגילה מקראית נשית נוספת- מגילת אסתר,  ולשני ספרים חיצוניים שהגיבורה שלהם אישה- ספר יהודית וספר שושנה. ההשוואה מחדדת את דמותה של רות כגיבורה של המגילה.



מגילת רות ולא מגילת נעמי
מחברת: ד"ר פנינה גלפז-פלר


נעמי היא הדמות העיקרית בעלילה; ערפה, רות ובועז מאירים את דמותה. היא נוכחת במרבית התמונות במגילה1, ואף על פי כן, רות היא זו הזוכה לקריאת המגילה על שמה. נעמי משתמשת ברות כמו במעשה שרה והגר, אלא ששרה נחשבת אם האומה ונתפסת הגיבורה הראשית בעלילה, ואילו הגר מגורשת והופכת להיות "האחרת", אם האומה הישמעאלית. הגר מוצגת כמי שמסמלת בית אב שנפרד ונבדל מעם ישראל, ואילו רות, למרות מוצאה הזר, זוכה להצטרף אל בית האב הישראלי וכן לקריאת המגילה על שמה.

- קריאת מגילה על שם אישה צעירה ומפתה היא מודל שכיח המתאים לרוח התקופה. בתקופת בית שני, נכתבו סיפורים שעלילתם מונעת על ידי נשים צעירות, אמיצות ויפות. לדוגמה: מגילת אסתר, ספר יהודית וספר שושנה. ספר יהודית וספר שושנה הם ספרים חיצוניים למקרא2, ואילו מגילת רות ומגילת אסתר הן חלק מהקאנון המקראי. כל ארבעת החיבורים נושאים את שמה של גיבורה צעירה, ותוכנם מתאר קושי הבא על תיקונו: מגילת אסתר מספרת על אודות אסתר ומרדכי בממלכה הפרסית, ומתארת כיצד הצילה אסתר את עמה בזכות יחסיה עם המלך הזר; מגילת רות מתארת את מצוקת האלמנות והשכול הבאה על פתרונה; ספר יהודית, השייך לספרות החיצונית למקרא, מספר על הולופרנס, שפלש לארץ ישראל והטיל מצור על העיר בתוליה. העיר כמעט נכנעת לפולש בשל היעדר מים, אך יהודית האלמנה מגיעה אל מחנה האויב, רוכשת את לבו של הולופרנס, מתייחדת אתו ולבסוף כורתת את ראשו. צבא האויב מגלה את דבר מות מנהיגו ונסוג, ויהודית מצליחה להציל את עמה; ספר שושנה, המצוי בין התוספות לספר דניאל 3, מספר על שושנה, אשת אליקים ובתו של חלקיה, אישה יפת תואר ויראת אלהים. שני זקנים שנתמנו דיינים חשקו בה, ולאחר שהתנגדה וסירבה להיכנע לתשוקתם, האשימוה בניאוף לפני העדה כולה. רגע לפני הוצאתה להורג מתבררת חפותה, הזקנים עצמם נמצאים אשמים והם מוצאים להורג4.

- מוטיב המצוקה נוכח בארבעת החיבורים, ובכולם באה המצוקה אל פתרונה. נוסף על כך, בכל החיבורים נזכר המתח האתני, החיכוך בין יהודים לסביבתם: במגילת אסתר זה הנושא העיקרי בעלילה; בפתיחת ספר שושנה נרמז המתח הלאומי5; במגילת רות ובספר יהודית6, מלבד המתח האתני הגלוי מופיעה גם הכרת הנכרים בעם היהודי ובאלוהיו7.

- ערמה ופיתוי הם יסוד חשוב בסיפורים כולם. אסתר, בדרכי ערמה ובכוח הפיתוי שבה, מנסה להפר את גזרת המן; רות ונעמי יוזמות את סצנת הפיתוי בגורן; יהודית מרמה כאשר היא מספרת על סיבת הצטרפותה אל מחנה האויב ואחר כך מפתה את הולופרנס; שושנה היא מושא לפיתוי ולערמה המתבטאים במעשה הזקנים.

- כדי להעצים את מוטיב הפיתוי, בכל הסיפורים מופיעה השמלה, הבגד – ולא בכדי קשורות המילים בגידה ובגד זו בזו: אסתר לובשת מלכות ומעצימה את כוחה הנשי; רות מסירה את שמלתה בהליכתה לגורן; יהודית לובשת שמלה ועדיים כדי לפתות את הולופרנס; ואילו שושנה8 רוחצת בגינת ביתה וככל הנראה פושטת את בגדיה, וכך מעוררת את הגברים הצופים בה.

לצד קווי הדמיון המחברים בין היצירות, יש מוטיבים אחרים הטווים זיקות שונות בין כמה מביניהן. לדוגמה:

- מוטיב היציאה בלילה מופיע אצל יהודית, היוצאת מן העיר בלילה, ואצל רות, היוצאת לגורן בלילה; לעומתם, שושנה יוצאת מביתה עם עלות השחר.

- הגיבורות בספרים החיצוניים הן דמויות יהודיות גאות, סמל ומופת לדמות האישה המאמינה; לעומתן, אסתר אינה מגדת את עמה ומולדתה, ורות, גם אם היא מוכנה להצטרף לעם היהודי הרי שקודם כול היא אישה נכרייה;

- הן במגילת רות הן בסיפור שושנה מופיע הליך משפטי, ואולם אם במגילת רות תכליתו הבסיסית היא לעגן את זכויותיהן של רות ונעמי בחברה, הרי שבספר שושנה ההליך המשפטי טופל אשמת שווא על הגיבורה ודן אותה לגזר דין מוות. הרשעת הזקנים מוכיחה את חפותה, ומשנה את תוצאות המשפט;

- במגילת רות, במגילת אסתר ובספר שושנה הנשים כפופות לעולם הגברי, הגברים בחברה מעצבים את פני החברה, ולמעשה, הם הקובעים את גורל האישה9;

- אסתר, יהודית ושושנה מתוארות בתור נשים יפות. על רקע הדמיון הכללי בין ארבעת החיבורים בולט היעדר תיאור יופייה של רות10;

- אסתר ויהודית מצילות את העם כולו, ואילו שושנה נמצאת במצוקה פרטית ואף הפתרון שהסיפור מציע הוא פתרון אישי. מגילת רות נמצאת בתווך: מחד גיסא, מדובר בסיפור משפחתי המתאר מצוקה אישית, ומאידך גיסא, בסיום המגילה הפתרון האישי הופך לפתרון בעל תוקף לאומי;

- יהודית דומה לרות בהיותה אלמנה, ודומה לאסתר בקשריה עם שליט זר המובילים להצלת העם. שושנה, בהיפוך לאסתר ולרות, אינה מפתה גבר, אלא להפך, הגברים חושקים בה ועלילת הסיפור חותרת אל חפותה ומוכיחה את תומתה מעל לכל ספק;

- דמויותיהן של יהודית ושושנה, הגיבורות בספרות החיצונית, הן מעין שילוב בין דמויות רות ואסתר במקרא;

- מוטיב הפיתוי, המופיע במגילת אסתר ובמגילת רות, מעודן ו"מתוקן" בסיפורי יהודית ושושנה דרך מסר אמוני-דתי. הפיתוי אינו נעדר מן הסיפורים, אלא שהנימה המלווה אותו בסיפור שושנה ויהודית שונה מנימת הפיתוי בסיפורי המקרא. יהודית משתמשת בפיתוי, אך לצדו בולטת הקפדתה היתרה בחוקי התורה, הקפדה המבליטה, גם בשעת הפיתוי, את אמונתה הנשגבת;

- הופעת מוטיב הפיתוי בספר שושנה היא עיקר הסיפור, ומדגישה את השוני העקרוני בינו לבין סיפורי המקרא: בספר שושנה הפיתוי מסמל חטא שיבוא על עונשו, לעומת מגילת אסתר ומגילת רות, שם הפיתוי הוא סוד כוחה של הגיבורה ואינו מגונה על ידי המספר.

*

ואולם, למרות עמדתו החיובית של המספר המקראי כלפי הגיבורות וכוחן המפתה, האירועים עצמם משאירים מקום להרהור או לביקורת על התנהגות הנשים 11: ספר יהודית וספר שושנה עשויים להצביע על ביקורת דרך האמירה האמונית והשמירה המוקפדת על טוהר המידות. מנקודת מבט זו, אפשר לראות כי ההתנהלות במגילת אסתר ובמגילת רות אינה נאמנה במלואה לרוח התורה, והיא כאילו "מתוקנת" בספר יהודית ובספר שושנה דרך יראת האלוהים הנוכחת במעשי הגיבורות ובדבריהן.

מתברר אפוא, כי ארבעת החיבורים מכונים על שם נשים שעזרו לעיצוב זהות הקהילה היהודית: אסתר מדגישה את אפשרות קיום חיים יהודיים בגולה; רות מצביעה כי התחברות אל קהילה ישראלית תלויה במעשה האדם ולא במוצאו; יהודית מופיעה בגלוי בזהותה היהודית והופכת למודל דתי שזוכה לשבחיהם של בני עירה; שושנה מתפללת לאלוהים ומזוכה מכל אשמה, והיא דוגמה וסמל להשגחת האל על יראיו.

הדמיון בין הסיפורים בולט, אפשר לראות כי הוא אינו מקרי וככל הנראה עומדת מאחוריו מגמה "מתקנת" ולא שאילה ספרותית. ניסיתי להבהיר מדוע המגילה נקראת על שמה של רות, אף על פי שנעמי היא הדמות העיקרית בעלילה. להנחתי, הדמיון בין הסיפורים מעיד על רוח התקופה המפעמת בהם, ועשוי להסביר את העובדה כי גם מגילת רות, כשאר מקבילותיה, נקראת על שמה של הנערה הצעירה המפתה.

*

הסיפורים הנשיים האלה נכתבו בתקופת הגלות ולאחריה, בשעה שהוקדשה תשומת לב רבה לספרים שהפכו להיות כתבי הקודש. בהנחיית עזרא, התורה הוכרזה בתור מסמך מחייב וככל הנראה גם ספרי נביאים ראשונים כבר הוכרו בידי המחברים. בשל חיבורם המאוחר של מגילת אסתר, מגילת רות, ספר יהודית וספר שושנה, הכירו מחבריהם חלקים רבים מן התורה, מנביאים ואפילו מן הכתובים. הקשר עם ספרי המקרא האחרים 12 מחזק את חשיבותן של היצירות החדשות שמקצתן נכנסו לקאנון, כמו מגילת אסתר ומגילת רות, ומקצתן נשארו מחוצה לו, כדוגמת ספר יהודית וספר שושנה. ספרות בית שני היא המשך לספרות ישראל שלא נחתמה עם הקאנוניזציה. ספרות זו התמידה בתגובתה לספרות הקאנונית כשהיא מעצבת מחדש את המוטיבים הישנים. נציין כי הספרות הנשית המופיעה לאחר גלות בבל אינה נוטה בהכרח לשבח את האישה או לגנותה, אלא מבטאת ריבוי קולות כלפי האישה13.

הערות שוליים:

  1. על עיצוב הדמויות בסיפור המקראי ראה: סימון 1997, 317–324; וייס תשכ"ג; אלטר 1981. פולק סבור כי רות היא הדמות הראשית ועל כך ראה: פולק תשנ"ד, 256–257.
  2. ספרים חיצוניים הם ספרים שנכתבו מקצתם בימי בית שני ומקצתם בימי המשנה, ולא נתקבלו בתור כתבי יד מקודשים בעת חתימת התנ"ך. הם נשארו מחוץ לקאנון, ומכאן שמם: "ספרים חיצוניים".
  3. תוספות לספר דניאל, שושנה.
  4. רופא משווה את סיפור שושנה לכרם נבות ראה רופא תשמ"ח ב.
  5. ראה: תוספות לספר דניאל, שושנה, תקסה: "...מבבל תצא הרשעה..." (א, ה).
  6. על הזיקה הטקסטואלית שבין מגילת אסתר לבין מגילת רות, ראה: יבין 2006; יבין 2007.
  7. במגילת רות, ראה: דברי רות לנעמי ודבקותה בה (רות א 16), ובספר יהודית, ראה: דברי אחיור ראש כל בני עמון (יהודית ה, ה).
  8. על פי נוסח תאודוטיון המופיע במהד' כהנא: תוספות לספר דניאל, שושנה, תקסו (א, טו–כ).
  9. מיירס 2001, 88.
  10. על יופייה של רות בספרות חז"ל ראה ברונר 2001, 161–163 .
  11. מאק 1993, 34–37.
  12. על מגילת רות וזיקתה ללשונות אחרים במקרא, ראה: זינגר תשנ"ט.
  13. גישה דומה בולטת בספרות החכמה, כאשר גינוי האישה ושבחה דרים בכפיפה אחת, לדוגמה: מש' יח 22; לצד קהלת ז 26. ראה: בר-אילן תשנ"ג.
ביבליוגרפיה:
כותר: מגילת רות ולא מגילת נעמי
שם  הספר: נעמי - אמה של אומה : קריאה חדשה במגילת רות
מחברת: גלפז-פלר, פנינה (ד"ר)
תאריך: 2010
בעלי זכויות : כרמל
הוצאה לאור: כרמל
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית