הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > תורה שבעל פה > חיי אדם > משפחה
מקור ראשון (המאוחד)



תקציר
המאמר עוסק בסוגיה בדף צז ע"א במסכת יבמות בתלמוד הבבלי, שדנה בשאלה האם אדם יכול לשאת לאישה מישהי שנאנסה ע"י אביו. הסוגיה נוגעת בתשתיות איסורי העריות, הקשורים למוסד המשפחה.



עם חותמת חברתית ובלעדיה
מחבר: הרב דב ברקוביץ'


אנו מתקרבים לסיומה של מסכת יבמות, וראוי אפוא לעשות חשבון בשורש הדברים שנלמדו. על אף מורכבותן של חלק מהסוגיות במסכת, טמונים בבירורים אודות מצוות ייבום וחליצה מסוד הדורות ומיסודות האישות והנישואין. בחרתי בהמלצתו של אחד מקוראי הטור הנאמנים, אברהם אורן מקיבוץ שדה אליהו, להתמקד בסוגיה הפותחת את פרק אחד עשר, בדף צז ע"א, סוגיה העוסקת ישירות ביסודות אלו.

המשנה שם מבררת הלכה שעל פניה נראית ככזו שאינה עומדת במרכז הדיון במסכת: "נושאין על האנוסה ועל המפותה... נושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו, אנוסת בנו ומפותת בנו. רבי יהודה אוסר באנוסת אביו ובמפותת אביו". התבוננות עמוקה יותר במשמעות המשנה, ובהנמקת המחלוקת המובאת בדברי הגמרא, חושפת את מושגי השורש של המשפחה ואת הגדרת המנגנון האנושי המכונן אותה.

באחד מעיוני הפתיחה למסכת עמדנו על מהותם של איסורי העריות, שנועדו לייצב את המשפחה הגרעינית אשר אדם נולד לתוכה. איסורי הערווה החמורים שומרים על היחסים הקמאיים – היחס בין הורים לילדים ובין אחים ואחיות. האיזון העדין בין קִרבה, אהבה ואינטימיות לבין מרחק ושמירת כבוד הינו מכריע בכל הקשור ליכולת המשפחה להוות עוגן קיומי בחיי בניה ובנותיה, ולהוות בסיס לעיצוב קהילה וחברה.

איסורי עריות גם חלים על קשר בין חותן לכלתו, על קשר בין בן לאשת אביו (שאינה אמו) ואף בין גבר לאחות אשתו (בעוד אשתו בחיים). על אף שיחסים אלו אינם חלק מהמשפחה הגרעינית המקורית, החשיפה המועצמת בקשרי ביאה במקרים אלו פוגעת באופן בלתי ישיר באותה איכות עדינה, מסוד החיים ממש, הקיימת בין אבא לבנו ובין שתי אחיות. קדושתם של אותם יחסים חייבת להישמר מכל התפרצות של העוצמות קיומיות המלוות קשר חשוף בין איש ואישה.

על סמך זה שואלת המשנה: האם גם כאשר איש אונס אישה או מפתה אותה - ולא נושא אותה לאחר מכן - נוצר קשר בין איש ואישה, המפעיל את מנגנון איסורי הערווה? או בניסוח חיובי – איזו התקשרות בין איש ואישה מכוננת מציאות של משפחה, וממילא יוצרת את איסורי העריות?

השיטה הסתמית במשנה, המשקפת את הדעה הסמכותית של הרוב, הינה, כדברי הרמב"ם, שאין איסורי ערווה "אלא בנישואין, ולא ב(בעילת) זנות". כלומר, האיסורים אינם חלים בגין פיתוי או אינוס (הלכות איסורי ביאה ב, י'-י"ג). קביעה עקרונית זו תתחדד בדיון הגמרא, אך היא מיד מעלה תהייה לגבי שיטת רבי יהודה במשנה. למה לדעתו גם קשר שמחוץ למסגרת הנישואין מפעיל את מנגנון איסורי העריות?

קוד ה'שאר'

סדרת המדרשים המובאת בגמרא ביחס למשנה זו מגלה הרבה על השפה המיוחדת שהשתמשו בה חכמי התלמוד. מדובר במדרשים המצטטים פסוקים, שלשון המדרש רואה במילה מסוימת מתוכם מילת "קוד". לא רק הלכה המתכוננת מכוח סמכות המקרא, אלא גם שער להבנת ההיגיון התורני.

דוגמה יפה לדרך הוראה זו נמצאת במדרש המובא לבסס את שיטת רבי יהודה, שיש איסור ערווה בקשר בין איש לבין מפותת אביו:

'לא יקח איש את אשת אביו, ולא יגלה כנף אביו' – כנף שראה אביו לא יגלה.

החלק השני של הפסוק מסביר את חלקו הראשון או אולי מוסיף עליו. הביטוי "יגלה כנף אביו" מובן כלשון סגי נהור, המתארת את חשיפת האישה לעיני האב. בכך קובעת הגמרא שרבי יהודה רואה בכל קשר שיש בו שבירת הגבול המקובל בין נשים וגברים פריצת מחסום הבושה והצניעות, וקשר היוצר איסור לבניו של יוצרו. כניסתו של הבן לתחום השמור והאינטימי של אישה שאביו חשף, אף כאנס, עלול לפגוע בכבוד ההורות. הדוגמא הבולטת למציאות שכזו הינה מעשה אבשלום, אשר כבן המורד נגד דוד אביו בא על פילגשי המלך באוהל שהוקם על גג הארמון, "ושמעו כל העם כי נבאשת את אביך" (שמואל ב', טז, כ'-כ"ב).

לעומת ר' יהודה, חכמים סבורים שרק קשר נישואין מחולל איסורי עריות. אף מסקנה זו נשענת על עיון דומה בפסוקים. הברייתא הפותחת את הדיון עומדת על ההבדל בין השימוש במילה "שכיבה" ("איש אשר ישכב את אשת אביו" – ויקרא כ, י"א) בתיאור איסורי העריות שבמשפחה הגרעינית, לבין השימוש במילה "לקיחה" ("ואיש אשר יקח את אישה ואת אמה" – כ, י"ד) כאשר מדובר באיסור עריות החל על קרובות אשתו, ומכאן קובעת הברייתא: "דרך ליקוחין אסרה תורה". כמו כל המדרשים מהסוג הזה לא נאמר בצורה מפורשת מה עומד מאחורי הניסוח המתומצת הזה, אך ידוע לנו ממקורות רבים בתלמוד שהביטוי "ליקוחין" קשור לביסוס הנורמטיבי של הקשר בין איש לאישה, כלומר ל"נישואין ולא לבעילת זנות".

הברייתא מתמקדת במימד החברתי והמשפטי של הנישואין. לדעת הברייתא הפגיעה בקשר הבן עם אביו אינה תלויה בפגיעה בכבוד אבא במובן האישי, אלא בפגיעה ביסוד ההורות, מציאות שמתהווה רק כתוצאה ממיסוד מסגרת המשפחה – אותה רק החברה יכולה לכונן. רק קשר בין הבן לבין אישה שחיה עם אביו בתוך מסגרת ממוסדת מהווה פגיעה בהורותו של גבר שהינו גם אב.

הסברו של רבא לכלל שאין איסור ערווה חל על אנוסת אביו או מפותת אביו מורכב יותר, אך גם כאן ישנו ביטוי מכריע הפותח שער להיגיון הפנימי של המדרש:

עריות, 'שאר' כתיב בהו (כתוב בהן) – בנישואין איכא (יש) שאר, באונסין ליכא (אין) שאר.

המילה, 'שאֵר' הינה ממש סוג של מילת קוד. ברור מיד שלפנינו ביטוי מפתח לכוונת המדרש, אבל איך ניתן לפענח את המשמעות הטמונה במילת קוד זו?

מי התחיל?

המוזיקה הפנימית של המילה 'שאר', כמו השימוש בה במקרא ובמדרש, מכוונת אותנו לשורשים הראשונים ביותר של מציאות המשפחה. האם מציאות זו מתהווה רק בזכות הקביעה החברתית והמשפטית המכוננת אותה? האם זו מציאות הקיימת רק בהקשר של נורמות משותפות? או האם היא יצירה קמאית של שני המשתתפים, האיש והאישה, כאשר החותמת החברתית מקנה לה, לאחר היווצרה, זכויות וחובות במישור הקהילתי והחברתי? נדמה שזוהי ההבחנה החיונית בין הברייתא לבין שיטת רבא.

המילה 'שאר' מופיעה כביטוי המתאר את עיקר איסורי העריות – "איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה, אני ה'" (ויקרא יח, ו'). פירוש הביטוי "שאר בשר" הנו עמום, והוא ככל הנראה דרך נוספת לומר "בשר". משמעותו ברורה – מי שנמצא ביחס של "קירוב בשר". אם כן, איסורי עריות חלים על כל קרובי הבשר. אך מה פשר החזרה המדגישה את ה"בשר" כביטוי שורש לאיסורי עריות? אנו נזכרים בביטוי מסיפור גן עדן הבא לתאר את עצם התהוות ההתקשרות בין איש לאישה, "והיו לבשר אחד" (בראשית ב, כ"ד). זהו כנראה הגורם המכונן את מהות המשפחה.

לפי רבא, השורש של מציאות ה'שאר' מתגלה בפסיקה שבמשנה. אנוסת אביו ומפותת אביו, על אף החשיפה והכניסה לתחום האינטימי, אינן קשורות למציאות זו. אין שם קיום של "והיו לבשר אחד", ועל כן אין אישה זו "שאר אביו", ולא חל איסור עריות בין הבן לביניהן. רק כאשר איש ואישה מחליטים יחד נוצרת משפחה, וממילא יתהוו יחסים של קרבת "בשר אחד" בין המשתתפים. מעורבות החברה באה לתת ליצירה קמאית זו את מקומה במשבצת הקהילה וברצף הזמן של הכלל, עבר הווה ועתיד.

 

למאמרים נוספים באתר פשיטא

ביבליוגרפיה:
כותר: עם חותמת חברתית ובלעדיה
מחבר: ברקוביץ', דב (הרב)
תאריך: כ"ו אב תשס"ז
שם  העיתון: מקור ראשון
הוצאה לאור: מקור ראשון (המאוחד)
הערות לפריט זה:

1. מתוך מדור 'הדף היומי' במוסף שבת של עיתון מקור ראשון.


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית