המשנה הפותחת את מסכת יבמות מונה חמישה עשר מקרים בהם אין אדם רשאי לייבם אחת מנשי אחיו שמת בלא זרע, למשל כאשר היא בִּתו. כתוצאה מכך גם שאר נשי אחיו – הצרות – אינן נופלות לפניו לייבום, והן אסורות עליו באיסור כרת של ערוות אשת אח. בלשון המשנה: 'חמש עשרה נשים פוטרות את צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן היבום, עד סוף העולם'. אישה זו חופשית להתחתן עם אחרים ואינה זקוקה לחליצה (אם אין אח אחר, היכול לייבם). שלוש המשניות הראשונות של הפרק עוסקות בדין זה, וברור מהן שאין בו חולק. ולפתע, באה המשנה האחרונה של הפרק ומבהירה שהדברים רחוקים מלהיות חלקים:
בית שמאי מתירין הצרות לאחים ובית הלל אוסרים.
חלצו – בית שמאי פוסלין מן הכהונה ובית הלל מכשירים.
נתייבמו – בית שמאי מכשירים ובית הלל פוסלין.
אע"פ שאלו אוסרין ואלו מתירין, אלו פוסלין ואלו מכשירין, לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל ולא בית הלל מבית שמאי. כל הטהרות והטומאות שהיו אלו מטהרין ואלו מטמאין, לא נמנעו עושין טהרות אלו על גבי אלו.
לא בכדי מוסיפה המשנה, שלא כדרכה, הערה היסטורית על יחסי הנישואין בין שני הבתים; שהרי למחלוקת זו השלכה מרחיקת לכת לא על היבם ואלמנת אחיו בלבד, אלא גם על יוצאי חלציה של זו. ונסביר. לנוהגים כבית הלל, הצרה אינה מחויבת בייבום ופטורה מן החליצה. והיה אם היא נישאה לאחר ונולד לה ממנו צאצא, לדעת בית הלל אין בו כל פגם. לעומת זאת, לדעת בית שמאי מדובר בנישואין אסורים שכן הם בוצעו ללא חליצה והצאצא הוא תוצאה של ביאת זנות, ואסור למשל לכהן. לנוהגים כבית שמאי התוצאות עשויות להיות חמורות בהרבה. הצרה שהתייבמה לגיסה הביאה לעולם ילד, שלדעת בית שמאי הוא יהודי כשר למהדרין. מנגד, לדעת בית הלל, הגיס וצרתו עברו על איסור ערוות אשת אח, ולכן דינם כרת והוולד ממזר!
ברור שמציאות כזו של פסיקות שונות בהלכות כל כך קריטיות מאיימת על אחדותו של העם. המשנה מוסרת שהמחלוקת לא מנעה נישואים בין שני הבתים, אולם היא אינה מספרת כיצד התגברו על בעיות אלו – בכך עוסק התלמוד בהרחבה.
 |
עידן של מחלוקת |
ימי בית שמאי ובית הלל הם עשרות השנים האחרונות לקיומו של בית המקדש השני. ימים אלו טרופים היו מבחינות רבות, אך יותר מכל התבטאו בכיתתיות ובפלגנות שבסופו של דבר גרמו לריקבון הפנימי של החברה היהודית והיוו גורם מכריע בחורבנו של הבית. על רקע זה ברור כי שאלת היחס בין הבתים חשובה מאין כמותה, ומסתבר כי עדותה של המשנה היא שאין לכלול את המחלוקות בין תלמידי שמאי והלל – על אף השלכותיהן מרחיקות הלכת – בתמונה היסטורית זו. בראייה לאחור, רב הנסתר על הגלוי ואין לנו כמעט מקורות עובדתיים על תוצאות המחלוקות בציבוריות של שלהי ימי בית שני ואחריו. במידה רבה, זהו המצב שעמד בפני האמוראים וכך הוא מתבטא בסוגייתנו.
ציר הסוגיה הוא השאלה האם בית שמאי ובית הלל נהגו בפועל כדבריהם, באופן שהרחוב ההלכתי התפצל ושימשו בו הלכות נוגדות בו זמנית. עניין זה משולב בשאלה שלכאורה עושה רושם נאיבי למדי; כיצד מתיישבת מציאות של מחלוקת החיה במציאות ההלכתית עם איסור '"לא תתגודדו" – לא תעשו אגודות אגודות'. מדוע נאיבית? שהרי ברור לכל בר-בי-רב שהשיח התלמודי מושתת על אי-הסכמה ההלכתית, וכבר התוספתא (חגיגה ב, ט) מתארת זאת:
אמ' ר' יוסי: בתחלה לא היתה מחלוקת בישראל, אלא בית דין של שבעים ואחד היה בלשכת הגזית ושאר בתי דינין של עשרים ושלשה היו בעיירות שבארץ ישראל... נצרך אחד מהן הולך אצל בית דין שבעירו... באין לבית דין שבלשכת הגזית. נשאלה הלכה. אם שמעו אמרו להם, ואם לאו עומדין במנין. אם רבו המטמאין טימאו, רבו המטהרין טיהרו. משם הלכה יוצא ורווחת בישראל.
משרבו תלמידי שמיי והלל שלא שימשו כל צרכן הרבו מחלוקות בישראל ונעשו שתי תורות.
מעבר לסכמתיות שבתיאורו של ר' יוסי בן חלפתא – מתלמידי ר' עקיבא בדור הרביעי של התנאים – ברור כי המחלוקת ההלכתית וקיומן של 'שתי תורות' הם בגדר עובדה מוגמרת, שכל שיש לעשות הוא להצטער עליה. גם אמוראי בבל שבסוגייתנו מיישבים את המציאות עם האידיאל של 'לא תתגודדו'; אביי ורבא (ראשי הדור הרביעי בבבל) מצמצמים בצורה קיצונית איסור זה. לאביי כוונת 'לא תעשו אגודות אגודות' הוא כאשר ישנם שני בתי דין בעיר אחת דווקא. לרבא אפילו מציאות כזו אינה בעייתית, וכל שאסור הוא 'בית דין בעיר אחת – פלג מורין כדברי בית שמאי ופלג מורין כדברי בית הלל' (יד ע"א). אולם בכך אין די בכדי לברר את ה'עובדה ההיסטורית', האם עשו בית שמאי ובית הלל כדבריהם, או שמא מחלוקות הבתים היו נחלת בית המדרש ולא יצאו משם לרחובה של עיר.
|
ניסיון נואש |
התלמוד מביא סדרה ארוכה של עדויות לכאורה (שלוש עשרה!) שמהן עשוי להשתמע כי אכן בית שמאי (וחכמים נוספים) עשו כדבריהם. נביא אחת מהן, העוסקת בחיוב קטן בסוכה (טו ע"א):
מתיב מר זוטרא: מעשה וילדה כלתו של שמאי הזקן, ופיחת את המעזיבה (רש"י: טיח טיט שעל התקרה) וסיכך על גבי מטה בשביל קטן (רש"י: דסבירא ליה לשמאי, קטן הצריך לאמו חייב בסוכה), ש"מ: עשו?!
התם, הרואה אומר לאפושי אוויר קעביד (להרבות אוויר עושה).
מר זוטרא מנסה להוכיח משמאי עצמו, שנהג בניגוד לדעת הלל, שאכן מחלוקות הבתים היו גם למעשה. התלמוד דוחה זאת בכך שאת פתיחת הפתח בתקרה וכיסויו בסכך מעל גבי הרך הנולד ניתן לתלות בצורך לאוורור ולאו דוקא בצורך בסוכה, ולכן נהג כך שמאי. אך בדרך כלל, שמאי (וביתו) לא נהגו את הלכתם למעשה. אם נבחן את סבירותו של התירוץ ניווכח שאין הוא משכנע ביותר; האם פתיחת פתח בתקרה מעל תינוק בן יומו היא מעשה שבכל יום? אכן, ניתן לומר שרוב – אם לא כל - התירוצים המנסים לדחות את הראיות שבית שמאי נהגו כדבריהם דחוקים למדי. לבסוף, בקושיה השלושה עשר, נסתתמו גם מעיינות התירוצים (טז ע"א):
תא שמע: בימי רבי דוסא בן הרכינס הותרה צרת הבת לאחין; שמע מינה עשו, שמע מינה.
(צרת הבת – כאשר אדם היה נשוי לאחייניתו, הרי שכאשר הוא נפטר בלא בנים אחיו צריך לייבם לכאורה את בתו שלו. זאת כמובן לא ייעשה, אך השאלה היא מה דינה של צרתה. לפי בית הלל, הצרה פטורה מן הייבום ואף אסורה; לפי בית שמאי, היא חייבת בייבום – וזהו שאומרת הגמרא שבימי דוסא בן הרכינס 'הותרה צרת הבת לאחים'.) ההוכחה הקצרה והחד משמעית מעלה בהכרח את התהייה, מדוע לקח לתלמוד זמן כה רב להגיע אליה? התשובה השגורה היא שכך דרכו של תלמוד; שהרי אם יבחר תמיד בדרך הקצרה יינטל עוקצו של השיח התלמודי!
אלא שתשובה זו שטחית מדי, ובמידה רבה מונעת מן הלומד לתהות על קנקנה של הסוגייה ובעיקר על מגמתה. במקרה שלפנינו ברור שקשה לאמוראי בבל במאות השלישית, הרביעית והחמישית, לתאר לעצמם מציאות של שתי אסכולות הלכתיות כל-כך שונות, החולקות בעניינים קרדינליים העשויים לאיים על שלמות האומה. כיוון שכך, מתאמץ התלמוד ליישב את העובדות המורות בעליל כי 'בית שמאי עשו כדבריהם'. יתר על כן, על אף שברור לה לסוגיה שתירוציה דחוקים ובסופה היא תצטרך להגיע למסקנה המתבקשת ש'עשו', היא מאוד מעוניינת להעביר את אי-שביעות רצונה מכך. שנים עשר תירוצים יעידו על כך.
ראינו אם כן שהתמונה המציאותית המצטיירת לאמוראים אינה סימפטית. התורה, כדברי ר' יוסי, 'נעשית כשתי תורות', וההלכה אינה מהלכת בדרך אחת כבושה. זאת המציאות, ואין הסוגיה מכסה על כך – 'עשו'! אולם אין הדבר אומר שעלינו לקבל זאת כתורה מסיני, שהרי אחת היתה כשניתנה שם למשה. תחושת אי-נחת זו מנסה התלמוד להעביר ללומד, אם-אך ישכיל להטות אוזנו אליו.
למאמרים נוספים באתר פשיטא
