הכרובים

א.

בלב לבה של האמונה הישראלית שורה חידה. איך עמדו דמויות עשויות זהב במקום הקדוש ביותר לבני אמונה שהמחזיקים בהבנה שלא-ל אין גוף ולא גויה ושאמונתם אסרה בציווי חמור עשיית צורות, אפילו אם לא נעבדו? מה סמלו או גלמו הכרובים שעמדו על הכפורת בקודש הקדשים? אך חיברו בין שמים לארץ? ולמה שני כרובים? האם עובדה זו אמורה ללמד משהו על מהות החידה?

סוגיה קצרה בדף צח – צט מבררת את עניין הסתום והפלאי הזה שביטא משהו ממהות המקדש, את שורשי אמונתו והעבודה שבו. הסוגיה עושה המרה מרחיקת לכת בהבנת משמעותם של הכרובים לעומת מה שנאמר במקרא. התייחסות לכרובים במובנם המקראי עלולה להביא לאיסור החמור של עבודה זרה. דילמה זו מתבטאת במדרש: " 'אלהי כסף ואלהי זהב (לא תעשון אותי'), למה נאמר? (הרי איסור עבודה זרה כבר כתוב בעשרת הדברות). לפי שהוא אומר, 'ועשית שניים כרובים זהב' (שמות כה, יח) – אמר (אם אין איסור בכך), הריני עושה ארבעה! תלמוד לומר, 'אלהי כסף ואלהי זהב' – אם הוספת על שנים הרי הם כאלהי זהב". (מכילתא, פרשת בחודש, פרשה י).

מהמקרא עצמו משתמע שהקיום של עם ישראל בארצו מותנה ביכולתו להחזיק בסתירה בשורש אמונתו: ה' שוכן בעולם של חומר, אך מציאותו היא מעל לכל מידה וגבול, מציאות הרחוקה מהחומרי באופן מוחלט. ומתוך כך יסוד עבודתו: להוריד שמים לארץ. לא תמיד הסתדרו אבותינו עם התובנה הבלתי אפשרית הזאת – וכי איך חפץ העשוי מאבנים או מתכות או עץ יכול להקרין את הא-להות או להשליך את הכרת האדם לעברה, כאשר אין בה א-להות ממשית עצמית?

ההחלטה של "זקני ישראל" להביא את ארון הברית מהמשכן בשילה אל הקרב נגד הפלשתים הייתה הגיונית ביותר. אם הארון הוא "ארון ברית-ה' צב-אות יושב הכרובים", אז למה אי אפשר להביא את יושב הכרובים אל המחנה, "ויבוא בקרבנו ויושענו מכל אויבנו" (שמואל א, ד, ח).

הבלבול והמבוכה שהביאה הופעתו של בורא העולם שאין לו גבול ומידה בכלים עשויים זהב בידי אדם – ובאדם עצמו - הוא אשר הביא את הגלות עצמה על פי הנביא הושע. "ויאמר אליה (אל זונה שהנביא נצטווה לחיות אתה) ימים רבים תשבי לי לא תזני ולא תהיי לאיש וגם אני אליך. כי ימים רבים ישבו בני ישראל אין מלך ואין שר ואין זבח ואין מצביא ואין אפוד ותרפים. לאחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה' א-לאהיהם ואת דוד מלכם ופחדו אל ה' ואל טובו באחרית הימים" (הושע ג, ג-ה).

מטרת הגזרה של היציאה לגלות על פי נבואה זו הייתה של ניקיון והיטהרות. תתעצם האמונה בה' על ידי הפרדה בין שמיים לארץ, בין גוף ונשמה, בין חומר לרוח. זו הייתה תרופה חריפה שטיהרה את האמונה של העם היהודי ואת עבודת ה' שבו. נדמה שבתחייה הרוחנית הצומחת בתוכנו מתוך מגע מחודש עם חיות החומר יש לחזור ולהתבונן בשפה בה דברו אבותינו על אודות הקשר עם ה' במקדש.

ב.

מבין שני הכרובים שמעל הכפורת שמע משה את קול ה' יוצא לקראתו, קול שהתהווה בתוכו. "ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר (חיריק תחת לאות "מ") אליו מעל הכפרת אשר על אר(ו)ן העד(ו)ת וידבר אליו" (במדבר ז, פט). חשיבותם של הכרובים בהקשר של הופעת הנבואה התבטא בכך שבנוסף לכרובים שעל ארון הברית, במקדש של שלמה עמדו עוד שני כרובים בגודל של כ5 מטר על רצפת קדש הקדשים לפני הארון.

בסוף ימיו דוד מתאר בלשון שירה אירוע בעל דמיון רב להתגלות ה' בהר סיני: "ויט שמים וירד וערפל תחת רגליו. וירכב על כרוב ויעף וירא על כנפי רוח" (שמואל ב, כב, י-יא). ועוד, בחזון יחזקאל מתוארת מרכבה המהווה בסיס לכסא הכבוד. שם נאמר: "וישאו הכרובים (ה"חיות" שבפרק א) את כנפיהם והאופנים לעומתם, וכבוד א-להי ישראל עליהם מלמעלה" (יחזקאל יא, יב). איך שלא יובן פשר החזון, הוא מתאר את "ההרכבה" עצמה, משהו מהדרך שהא-להי שאין לא גבול ולא מידה מורכבת – רוכבת על הבריאה החומרית. ובמרכזו של התיאור המפליא של הנביא פועלים "כרובים" הנושאים מעליהם את כסא הכבוד עצמו.

העמדת הכרובים מעל ארון הברית מהווה ביטוי ממשי למציאות שראה יחזקאל בחזון נבואתו. במקום של גילוי השכינה, של הופעת הקול הא-להי שהיה שורש הנבואה לאדם הועמדו דמויות של כרובים כמי שנשאו את כסא הכבוד בלב לבה של המקדש. זוהי משמעותו של הביטוי, "ארון ברית ה' צבא-ות יושב הכרובים".

כך גם הבינו גדולי חכמי המשנה את העמדת הכרובים על הארון: "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר" – מאוהל מועד? - יכול מכל הבית, תלמוד לומר "מעל הכפרת". אי מעל הכפורת' יכול (אני לחשוב) מעל הכפורת כולה? – תלמוד לומר, "מבין שני הכרובים", דברי רבי עקיבא. אמר רבי שמעון בן עזאי: אני איני כמשיב (מקשה) על דברי רבי, אלא כמוסיף על דבריו. "הכבוד" שנאמר בו, הרי 'את השמים את הארץ אני מלא' (ירמיהו כג, כד). ראה חיבתן של ישראל – להיכן גרמה לכבוד הזה? כביכול דחק להיות מדבר מעל הכפרת מבין שני הכרובים" (ספרא, ויקרא, דיבורא דנדבה, פרק ב).

משהו מתוכן העניין הנעלה אך הסתום הזה אפשר ללמוד מהסתירה שבפסוק המתאר את העמדת הכרובים על הארון והמדגיש את אופן מבטם באופן הנראה כבלתי אפשרי: "והיו הכר(ו)בים פ(ו)רשי כנפי(י)ם למעלה ס(ו)ככים בכנפיהם על הכפ(ו)רת ופניהם איש אל אחיו, אל הכפ(ו)רת יהיו פני הכר(ו)בים. (שמות כה, כ). הכרובים פונים גם "איש אל אחיו" וגם "אל הכפורת"! מה פשר הדגשת המבט המופנה לשני כיוונים בבת אחת? העמדת הכרובים משקפת משהו מיסודות האמונה והעבודה: הופעת "הכבוד" מותנית בשתי תנועות שונות המשלימות זו את זו - יניקת חיות מהתורה ("כמו שכתבת על ידי משה עבדיך מפי כבודך כאמור") מתוך גילוי המתהווה רק בחברותא.

ג.

על רקע הנאמר במקרא ובמדרש אפשר לפנות לתוכן הסוגיה בפרקנו על אודות הכרובים. המשנה בדף צח: דנה בעניין פרוזאי לחלוטין. אם אדם מבקש לשכור שטח לצורך בניית מבנה, ולא פירשו הצדדים את גודל השטח שיושכר, המשנה קובעת סטנדרטים להכרעת היקף העסקה. המקרים שנידונו במשנה הם: רפת בקר, אהל חתנות, מבנה קטן או גדול למגורים ומבנה מפואר המכונה "טרקלין".

אך שני רמזים במשנה – אחד דק ואחד מפורש – מחברים את המשנה למקדש. פתיחת המשנה היא, "השוכר מקום". בלשון המשנה ככלל, המילה "מקום" הנה כינוי מובהק לקדוש ברוך הוא . המשנה גם קובעת סטנדרט אדריכלי: "רומו (גובהו) כחצי ארכו וכחצי רחבו; ראיה לדבר: רבן שמעון בן גמליאל אומר - כבנין ההיכל". (במקדש שלמה – אורך ההיכל היה ארבעים אמה רחבו עשרים ורומו שלושים).

האדריכל פלאדיו, בן המאה השש עשרה קבע ב"ארבעת הספרים על אודות האדריכלות" שתחושת הרמוניה נוצרה בעת העתיקה על ידי שימוש במידות סימטריות, כמו עשרים – שלושים – ארבעים, במבנים בעלי תפקיד ממלכתי או פולחני. הוא מתאר איך המטרה המובהקת של יצירת הרמוניה זו הייתה "להוריד שמים לארץ". (תודה לתלמידי, האדריכל אוריאל רוזנהיים). זהו הרקע לדיון בגמרא על אודות הכרובים – איך האדריכלות של העמדת הכרובים בחלל קדש הקדשים אכן הוריד שמים לארץ.

בסוגיות אחדות בתלמוד נוסחה חשבונאות האדריכלית שהובאה בשם רבי לוי ובשם שמואל בסוגיתנו: "דבר זה מסורת בידנו ובאבותינו – מקום ארון וכרובים אינו מן המידה". רוחב קדש הקדשים במקדש שלמה היה עשרים אמה. כל כנף של שני הכרובים שעמדו על הרצפה היה של חמש אמות - שתי כנפיים של שני כרובים = עשרים אמה. יוצא מכך שגוף הכרובים לא תפס שום מקום – "עמדו בנס". חשבון דומה נעשה לגבי הארון. מסורת זו מתרחקת במידת מה מהראייה שכל "החפץ" במקדש הוא התגלמות של "החפץ" שאין לא גבול ולא מידה המחיה כול. הרי הדרך "האדריכלית" להוריד שמים לארץ היא רק בשבירה של חוקי הטבע ולא בסימון החיבור בין המעבר לטבע לתוך גבולות הטבע.

מה שמייחד עוד את סוגיתנו הנו שלב נוסף של הרחקה מהנאמר במקרא. אחרי הבאת המסורת שעמדו הכרובים בנס, מופיעה סדרה של חכמים מרכזיים ביותר בתלמוד הבבלי המסבירים שאפשר לפתור את "הנס" האדריכלי באופנים אחרים – הכנפיים יצאו מאחורי הגב כמו אצל תרנגולים, הכרובים עמדו במקביל ולא זה לצד זה, הם עמדו באלכסון, סוף כנף של כרוב אחד היה משולב בכנף של כרוב אחר, ועוד. חכמי התלמוד בקשו להפוך את חלל קודש הקדשים עצמו לביטוי של "לא בשמים היא". את הפלא אפשר להסביר ללא כל צורך בהתרחשות ניסית.

אם לא מורידים את השמים לארץ בהופעת הנס השוברת חוקי טבע, מה היא משמעותם של הכרובים? העמדת סתירה המתארת את זווית המבט של הכרובים מוצעת כהסבר לכך. הגמרא זונחת את הסתירה שציינתי למעלה הכתובה בצורה מפורשת בתיאור העמדת הכרובים במשכן משה – "איש אל אחיו" ו"אל הכפורת". במקום זה הגמרא מעמידה את הביטוי, "איש אל אחיו" הנאמר בכרובים על הארון מול ביטוי המתאר את הכרובים במקדש שלמה שעמדו על הקרקע, "פניהם לבית" (דברי הימים ב, ג, יב). העובדה ששני הפסוקים אינם מתייחסים לאותם הכרובים נידונה באופנים שונים במפרשי התלמוד. מה שברור הוא שהעמדה מתמיהה זו של שני התיאורים השונים זה מול זה מנטרלת את היות הכרובים מלאכים הנושאים את כסא הכבוד במקדש כמקום גילוי השכינה וכשורש הנבואה.

הגמרא מציעה שני תירוצים לסתירה על אודות שני כיווני מבט של הכרובים. המכנה המשותף של שני התירוצים הוא שהכרובים מייצגים את הקדוש ברוך הוא ואת עם ישראל, כאשר היחס ביניהם הנו של בושה, פעם שלילית ופעם חיובית. אם ישראל עושים רצונו של מקום הדמויות מסתכלות זו בזו; אם לא, הדמויות פונות "לבית", מסתכלים במבט של תוכחה לכיוון העזרה בה נמצאים באי המקדש. על פי התירוץ השני המבט הצדה לכיוון "הבית" מבטא יחס של הכנעה וכבוד שהעם מייחס לקדוש ברוך הוא. אין להסתכל ישירות לכיוונו אלא להתייחס אליו מתוך צניעות ובושה.

בשני התירוצים הוחלפו הדמויות שבמערכת הקוסמוס הרוחני שתפקידם הוא לחבר בין הא-להי לבין הארצי בסימבול של המרחק בין הא-להי לארצי. הרצון הא-להי שיש לקיימו והיחס של הכנעה וכבוד משקפים כאן את הפחד מעבודה זרה העלולה להיגרם מהרמז ל"הרכבה" של האין סוף על עולם החומר.

למאמרים נוספים מתוך מאגר המידע של אתר פשיטא.