|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > תורה שבעל פה > אמונות ודעותעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > תורה שבעל פה > חיי אדם > מוותעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > תורה שבעל פה > מבוא לספרות התלמודית > עולמם של חכמים |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
השבת אנו מתוודעים שוב לרזי סיפור הבריאה בתורה. אחד הפסוקים שתמיד מעורר תחושת פליאה הנו: "ויברא א-להים את האדם בצלמו, בצלם א-להים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם" (א, כו). הוטב מזלם של לומדי דף היומי שסוגיה שבה נמצאת אגדה מופלאה על אודות האדם שנברא בצלם נלמדת בשבת זו ולמחרתה, ביום ראשון. רבי בנאה (חכם בבלי שעלה לארץ ישראל והקים בית מדרש בטבריה בתקופת עורך המשנה רבי יהודה הנשיא) הוה קא מציין (היה מסמן) מערתא (מערות קבורה). על פי המסופר, שני "החכמים" עסקו במקביל בעולם המתים, רבי בנאה בארץ ישראל והמכשף בבבל. שניהם היו מודעים לכך שיש חיים למתים – זאת על אף שעיסוקיהם שונים זה מזה באופן מובהק. רבי בנאה ביקש לתחום גבולות בין החיים לבין המתים כדי להזהיר עוברים ושבים מטומאת המת. על אף עוצמת הקיום של המתים, לגבי ילודי אישה שברכתם היא בחיבור שבין הנשמה והגוף, המוות מרחיק מברכת קיומם המהווה צינור בינם לבין בוראם. לעומתו, ה'אמגוש' הבבלי "מחטט" בקברים כדי להעביר מחידת קיומם המופלאה של המתים אל בני אנוש. רבי בנאה מבין שהיחס בין העולמות הוא שבני האדם החיים חייבים בעבודה על פשר חייהם ועל תוכנם כהכנה והכשרה למציאות האחרת, המופלאה, ולשם כך הוא תוחם את גדרי ההיטהרות בעולם של גוף. המכשף האמין שהיחס בין העולמות הוא הפוך, שחיוניותם החידתית של המתים מהווה שורש מאגי לחיוניותם של החיים; הוא מבקש להביא את כוחות המסתורין של המתים אל החיים. הגבולות שרבי בנאה תוחם בין המוות לבין החיים משקפים את תפיסתו לגבי חיוניותו של תיחום גבולות בתוך החיים עצמם, במיוחד בכל הקשור למימוש היצרים. גם ההקדמה לאגדה וגם האגדה עצמה מתמקדות ביצרים ובמיוחד, בסמוי ובגלוי, בהקשר המיני של הראייה בין איש ואישה. מחד, כאשר ביקש רבי בנאה לסמן את גבולות קברי האבות ונכנס פנימה לחלל הקבר הוא מצא את אברהם רכון בחיקה של אשתו, שרה, כאשר היא עוסקת במה שבדרך כלל מתואר בתלמוד כבדיקת שיער לשם פליית כינים. התיאור הנו אינטימי ביותר, אך מדברי עבד אברהם העומד בשער אנו למדים שאין בהתקשרות זו מן היצר. מאידך, גם בדיון ההלכתי הקודם לאגדה, דיון על שימוש של שניים בחצר משותפת, מובאת שמועה של רבי יוחנן בשם רבו, רבי בנאה: "בכול (בכל שימוש) שותפין (בחצר) מעכבין זה את זה, חוץ מן הכביסה (הנעשית בידי הנשים), שאין דרכן של בנות ישראל להתבזות על הכביסה (לכבס בנהר, ברשות הרבים), 'ועוצם עיניו מראות רע' (ישעיה לג, טו)". בהמשך מובאות הלכות שרבי בנאה לימד את רבי יוחנן על אודות תלמידי חכמים החייבים, לעומת עמי הארץ, להנהיג אורח חיים של צניעות במלבוש, בריהוט הבית ובאכילה. לאחר הקביעה על אודות צניעותן של בנות ישראל, רבי בנאה קובע גבולות לשם המתקת יצרי הגוף. חסידותם של בנות ישראל ושל תלמידי החכמים הנה פרוזדור לעולם ההוא, שם איש שוכב בחיקה של אשתו כאשר תנועת האינטימיות וההאחדה משוחררת מכפייתיות יצרית המחפשת את מימוש האגו.
מתוך ההקבלה בין סימון הגבולות שבין החיים והמתים לבין סימון גבולות בתוך יצרי החיים מפליגה האגדה לתיאור דמויות שונות המקרינות משהו מדיוקנו של האדם הראשון, מי שבעצמו מהווה על פי הנאמר באגדה "דיוקנו" של הבורא. מהו הקשר בין סימון קברי האבות של רבי בנאה וביקורו אצל אברהם ושרה לבין תיאורן של דמויות שהדרשן מקשר אותן לאדם הראשון, ודרכו לא-להים? פירושים שונים הוצעו לחלק הזה של האגדה, כולל קביעה של אחד מגדולי פרשני התלמוד, רבי שלמה בן אדרת (רשב"א), שאין לגלות את הסודות העמוקים הטמונים בה. כדרכנו נציע לעניות דעתנו פירוש על בסיס הנאמר בהלכה ובאגדה בסוגיה. פרק חזקת הבתים, אחד הפרקים המשפטיים–למדניים שבתלמוד, עוסק בתחום רחוק מאוד מדברי האגדה. הפרק מתמקד בהלכה הסבוכה על אודות תוקפה המשפטי של תפיסה בקרקע, שימוש לאורך שנים (המהווה "חזקה") ללא מחאה של אדם אחר, כראיה של בעלות מול ראיות משפטיות אחרות כמו עדים וחוזים כתובים. עיקר הדיון עוסק בתפיסת שדות ובתים. באופן חריג המשנה בדף נז מתייחסת לחצר של שותפים:
האם קברם של אברהם ושרה מחד ואדם וחווה מנגד הנו חצר של שותפים – והרי האגדה מתייחסת במפורש לשני קברים כ"חיצוני" ו"פנימי"? האגדה יוצרת תמונה של שותפים נוספים. ייחודה של המשנה, ונקודת העוקץ ההלכתית שבה, היא בשאלת הזבל - ארעיותו הנה דבר מקובל בעיני השותף, אך העדר מחאתו מול קיבועו של הזבל מהווה ראיה של ויתור על בעלות. והרי זוהי ממש נקודת העומק בהתייחסות הפלאית של שורש משותף כלשהו לדמות האדם בעל הגוף כדמותו וצלמו של בורא עולם, מי שאין לו גוף. בהקשר של השותפות הפלאית הנוצרת על ידי תיאור האדם כנברא בצלם א-להים, הרי גוף האדם הוא כמו אותו זבל המונח בחצר של שניים השותפים בזכות אותו "צלם א-להים". וכמו במשנה, היות שהזבל מונח שם רק באופן ארעי, עד מיתת האדם, אין השותף מוחה בכך. הבורא מקבל את המצב "הלא נוח" כמציאות המתחייבת מצורת הקיום של שותפו, האדם.
הנחת היסוד על אודות קיומה של שותפות זו מביאה את האגדה ליצור שרשרת של דיוקנאות נוספים, שרשרת שכמו ה"צלם" עצמו יוצרת יסוד משותף בהדרת פניהם של חכמים מוכרים בתלמוד עם הדרת אדם הראשון, שותפות אבל לא זהות ("מעין שופריה"). בנקודה זו מפליגה האגדה בעניין "צלם א-להים". נוצרת במדרש הקבלה בין זיקתם של הבורא, אדם ואברהם לבין זיקתם של החכמים לאדם הראשון. בכך מרומז שהזיהוי שהוגדר בין "מידת החיצונה" (קבר אברהם) לבין "מידת הפנימית" (קבר אדם הראשון) קיים גם ביחס שבין דיוקנאות החכמים לבין דיוקנו של אדם הראשון, וממילא לבורא עצמו. שני משפטי מפתח מחזקים הקבלה זו: "נסתכלת בדמות דיוקני (בפנים של אברהם הדומות לפני אדם הראשון), בדיוקני עצמה (בפנים של אדם הראשון) אל תסתכל", "נסתכלתי בשני עקביו (של אדם הראשון) ודומים לשני גלגלי חמה". השמועה הראשונה של רבי בנאה בסוגיה הסתיימה בפסוק "עוצם עיניו מראות ברע", אך כעת ההסתכלות היא מבורכת; היא חושפת סודות עולם. זוהי אופיה של ראיית רבי בנאה במציאות הפלאית שבה נחשפת טהרת הצלם שבאדם; זוהי אופייה של הסתכלות שרה המתבוננת בבעלה במה שמגלם את יופיו של אדם הראשון, הדרת פניו, כיסא חכמתו. שרשרת הדמויות המחברת בין יופיו של רב כהנא לזה של יעקב אבינו ואדם הראשון מתמקדת באור הפנים, מקום שיקוף החיבור בין הנשמה לגוף, בין הרוח לחומר באדם. על כן נאסר על רבי בנאה להסתכל בהדרת פניו של אדם הראשון המשקף את עצם שורש הצלם הא-להי באדם. מאידך, תפס רבי טובי דווקא את זקנו של המכשף וביקש להורידו. ועוד – אם שני עקביו של אדם הראשון, האברים הרחוקים מהראש והעוסקים בהליכה על האדמה, מסנוורים מכוח השתקפות האור הא-להי העובר דרך חומר הגוף, איך ישרוד אדם אם יביט ישירות בדיוקנו, שם מתגלה ה"צלם" באופן ממשי?! העולם כולו, כמו קבר האבות, הנו חצר גדולה שבה שוכנים שותפים. גם בצלם של הצלם של צלם א-להים ישנו משהו מן השורש, משהו שיש בו מן השותפות הפלאית. הקוף דומה לאדם רק באופן חיצוני, במהות השוני הוא מוחלט. ברובד פנימי לחלוטין האדם דומה לשכינה על אף השוני המוחלט שביניהם. אם כן, אחרון האדם יגלה בעצמו משהו משורש הקיום. במיוחד אור פניו יעיד על כך שגם גוף האדם המהווה קוף בפני השכינה, זבל השכן בחצר המלך, מסוגל להזמין הסתכלות והתבוננות לשם ראיית הא-להי. למאמרים נוספים מתוך מאגר המידע של אתר פשיטא.
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
