|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > עליות לארץ ישראל ולמדינת ישראל > עלייה חמישיתעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > מיישוב למדינה > כלכלה חברה ותרבותעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > מיישוב למדינה > כלכלה חברה ותרבותעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > עליות לארץ ישראל ולמדינת ישראל > עלייה חמישית |
|
|||||||||||||||||||||||||||||
|
כדי להבין את מקומה של תרבות הגולה כנוכחת-נפקדת בחייהן של שלוש העולות הצעירות שעליהן נסב הדיון, יש לשוב להגדרת הזהות של המהגר שהציעו הזוג גרינברג. מוקד הזהות הראשון – האינטגרציה המרחבית – קשור בהיבטים פסיכולוגיים של דימוי: הדרך שבה תופס המהגר את סביבתו והמקום שבו הוא רואה את עצמו בתוך אותה סביבה. מדובר כמובן בתהליך דינמי שנמשך מיום עלייתן של הצעירות ועד למותן. אולם לעתים קרובות נקבע הדפוס בעניין זה דווקא בחודשים הראשונים לאחר העלייה, בפרק הזמן שבו נתגבשה הגישה כלפי הארץ ותושביה. מטבע הדברים חשו הצעירות מיד עם עלייתן זרות, אך לאחר זמן ביקשו להשתלב בנורמות הסביבתיות. אין למצוא אצלן את התופעה של עולים אשר החליטו שאין ברצונם להשתלב במרחב אלא במינימום הנדרש לקיום, תופעה שמצא מירון במחקרו על יהודי גרמניה בארץ-ישראל.66 גם לא התעוררה אצל השאלה 'מה אני בכלל עושה כאן?', שאלה העולה לדברי הזוג גרינברג אצל מהגרים לא מעטים. ארבעה ימים לאחר שהגיעה ארצה כתבה חנה סנש: 'סוף סוף הגעתי הביתה, לארץ ישראל... האווירה של הארץ כה טובה והאנשים כה ידידותיים!',67 וכעבור שישה שבועות: 'אני אוהבת את הארץ, או יותר נכון, אני רוצה לאהוב, כי אינני מכירה אותה די'.68 אצל שתי העולות הצעירות יותר הייתה כמיהה להידמות ככל האפשר לבני הארץ. 'ברכה רצתה להיות ארץ-ישראלית והצליחה', אמרה חברתה עדה רונן, 'עבדנו יחד על כתב היד שלא ייראה של עולות חדשות. רצינו מאוד להיות בפנים והצלחנו'.69 ועל בן-ארי העידה חברתה שולמית קפלן: 'השאיפה הגדולה שלנו הייתה להשתלב, שאף אחד לא ירגיש מאין אנחנו באות ולהיות ארץ-ישראליות במלוא מובן המילה. בעינינו אז, מי שהיה פה שלוש שנים הייתה צברית אמתית'.70 גם בתי הספר שבהם למדו הצעירות עשו הכול כדי להחיש את השתלבותן בארץ, ותכנית הלימודים דאז בספרות ובהיסטוריה הייתה בנויה בצורה שחיזקה את האתוס המקומי ולא העניקה מקום של ממש לתרבות יהודית מהגולה.71 נראה אפוא כי הקשר שהיה לשלוש הצעירות לתרבות הגולה, לא הפריע כלל לאינטגרציה המרחבית שלהן. בכך הם מייצגות את מרב העולים הצעירים מכל התקופה, אשר למעט יוצאים מן הכלל מעטים ביקשו להשתלב מהר ככל האפשר בתרבות הסובבת. לעולים הצעירים, שלא כמו לעולים מבוגרים רבים ממרכז אירופה, לא היה כל קושי לפתח תחושת שייכות, אף שתרבות הגולה שלהם – שהייתה למעשה שילוב של תרבות יהודית וכללית, או ליתר דיוק תוצאה של העברת התרבות הכללית הסובבת דרך מסננים יהודיים כדי להעניק לה גוון מיוחד – לא כללה אלמנטים שיסייעו להם בקליטתם ביישוב אלא להפך.72 גם אצל בן-ארי, היחידה שביקשה תחילה שלא ללכת בתלם, ושבמקום להיות פעילה בתנועת נוער נמשכה לנוער העירוני, ניכר יחס חיובי כללי לנורמות המקומיות, ובסופו של דבר היא השתלבה בסביבתה. אמנם השאיפה להשתלב נבעה לא רק מהחלטה אישית אלא גם מהשפעת הסביבה הקרובה, כגון המשפחה, אולם דומה כי עיקר ההחלטה בעניין זה הייתה של הצעירה עצמה. מרבית הצעירים יוצאי גרמניה (ובמקרה של סנש, הונגריה) הצליחו להתעלות מעל לתרבות הגולה שלהם, שבזה לתרבות הארץ-ישראלית כנחותה, והחליטו שברצונם להשתלב באופן מוחלט בתרבות הסובבת. ולפיכך נראה כי הגורם האישי היה דומיננטי מן הגורם התרבותי בקביעת הצלחתה של האינטגרציה המרחבית. בנוגע למוקד הזהות השני – האינטגרציה הטמפורלית – יש לבחון ארבעה אלמנטים בולטים: שפה, קריאה, לבוש ובית (הכולל נהלים, ריהוט וחפצים אחרים). אמנם התופעה של מהגרים צעירים המדברים בחוץ בשפת המקום ובבית בשפת ארץ המוצא היא כמעט אוניוורסלית, אך היא לא הייתה נפוצה עד אז ביישוב, שדרש מכולם לעבור לשפה העברית בכל מקום מהר ככל האפשר. עניין השפה היה בעייתי ביותר אצל עולי גרמניה, כפי שציינה מרים די-נור במחקרה על שפה ולשון בקרב בני העלייה החמישית, מאחר שזו הייתה העלייה הראשונה שלא כל עוליה למדו עברית באופן אוטומטי.73 רבים מן העולים המבוגרים, אף מי שידעו עברית, המשיכו להשתמש בקנאות בגרמנית בבית, והתייחסו אליה כאל שפה מתורבתת בעוד שהעברית נחשבה שפה נחותה ותפקדה בהתאם. בשונה מכל העליות שהיו עד אז, כולל העלייה המזרח-אירופית של אותם ימים הרי רבות מבין העולות למדו עברית פרגמנטרית בלבד והמשיכו לדבר עם בני משפחתן וסביבתן גרמנית שנים רבות. שלא כמו העולים הצעירים יוצאי מזרח אירופה, אשר גם כשדיברו אליהם בבית בפולנית או ביידיש נהגו במשך הזמן לענות להוריהם בעברית, נדרשו רבים מיוצאי גרמניה הצעירים לדבר בבית אך ורק גרמנית, בניסיון לשמר את המרכיב הלשוני של 'תרבות אמתית' בארץ שנחשבה לפרימיטיווית.74 הצייתנות שהייתה מרכיב מרכזי בחינוך היהודי-גרמני הקשתה על רבים מיוצאי גרמניה הצעירים למרוד בהוריהם בעניין זה, וכתוצאה מכך במשפחות לא מעטות ממרכז אירופה דיברו בני הדור הצעיר עם הוריהם בגרמנית גם לאחר ארבעים שנה בארץ.75 בן-ארי למשל דיברה גרמנית בבית עם אמה וסבה למרות שנותיה הרבות בארץ. העברית שבפיה הייתה תמיד דקדוקית להפליא, אך ביומנה האישי, השזור בביטויים בגרמנית, יש עדות לתפקיד שהמשיכה שפה זו – שפת הבית – למלא בחייה.76 גם פולד חייתה באותה דיכוטומיה, ועברה מטמורפוזה לשונית כל פעם שחצתה את סף ביתה. אולם חודשים ספורים לאחר עלייתן כבר דיברו שתי הצעירות עברית עם חברותיהן, והשתדלו לקרוא ספרי קריאה בשפה זו, עדות למאמצים שעשו כדי להשתלב בחברה הארץ-ישראלית. בדומה למרבית העולים הצעירים ממרכז אירופה, לא ניכרה אצלן ההתרפקות על 'ארון הספרים הגרמני' שרווחה בין הוריהם.77 'ברכה דיברה עברית ללא מבטא, עברית יפה מאוד', ציינה חברתה רחל ניר, 'אם היה משהו ייקי בשפה שלה, זה היה בכך שהיא ניסתה להיות 100 אחוז בכל דבר, לא פחות. כך בשפה, כך בכתיבה, כך בקריאה'.78 ואכן ממחברותיה של פולד מימי לימודיה בגימנסיה 'בלפור' מצטיירת בחורה בעלת יכולת לשונית יוצאת דופן. המשפטים הקצרים ששרבטה לעצמה או לחברותיה בשולי הדף במהלך השיעורים נכתבו תמיד בשפה שבה למדה באותו רגע, אולי שריד למעבר הלשוני שנכפה עליה בהגירתה מגרמניה לאנגליה, ורק לאחר מכן לארץ-ישראל. בשיעורי היסטוריה היא רשמה לעצמה תזכורות בעברית, בשיעורי צרפתית – בצרפתית, בשיעורי אנגלית – באנגלית, ןבשיעורי ערבית – בערבית.79 חרף רצונן של הבנות להיטמע לשונית בחברה הארץ-ישראלית, השימוש התדיר בשפה הגרמנית בבית היה עדות מתמדת לתרבות הגרמנית שבה גדלו, ושאמהותיהן המשיכו לטפח גם בארץ. 'מההתחלה ניסינו בכוח לדבר עברית', העידה שולמית קפלן על עצמה ועל פולד, 'קראנו רק בעברית. בחודשים הראשונים, אולי שלושה או ארבעה חודשים, קראנו ספרים בגרמנית. ברגע שהיינו יחד אף אחת לא קראה כבר בגרמנית, או אם עשו לא סיפרו, ההפך, התביישנו בהורים שקראו בגרמנית. גם ברכה התביישה בזה, לא היה נעים מזה כשההורים לא ידעו עברית'.80 פן אחר של השפה היה העולם האסוציאטיווי הקשור בה. אצל בן-ארי ופולד מדובר בעולם החינוך הגרמני, על נורמות ההתנהגות שבהן גדלו. עניין זה קשור להיבט של הבית שבו אגע בהמשך. ברומן ביוגרפי שכתבה שרי גל על חייה של פולד מסופר על עולה צעירה שפגשה בימיה הראשונים בארץ – צעירה זו אולצה ללמוד כל שבוע שיר של גתה בעל פה ולדקלם אותו לפני בני משפחתה המבוגרים בכל שבת בצהריים. המטרה בכך הייתה כפולה: להרחיב את הידע של הילדה בשפה הגרמנית ולהעמיק את שורשיה בתרבות הגרמנית – תרבות הגולה של אותה משפחה – גם בהיותה בארץ. יש לזכור כי התרבות היהודית המרכז אירופית כללה אלמנטים רבים מהתרבות הסובבת, כמו במקרה שלפנינו, ויהודי גרמניה התגאו בכך שהידע שלהם בקלסיקה הגרמנית עלה לעתים על זה של הגרמנים הלא יהודים. בסיפורה של אותה עולה צעירה נקשרה בעיה נוספת: חוסר נכונות לתאם בין שעון התרבות הארץ-ישראלית לבין מה שנקבע בבית. מאחר שההורים לא היו מוכנים להזיז את שעת הדקלום, נאלצה הילדה לוותר על הפעילות בתנועת הנוער שהתקיימה באותה שעה. כך נוצרה התנגשות של ממש בין אחד מסמלי תרבות הגולה של יהודי גרמניה לבין מרכיב מרכזי בתרבות הארץ, תנועת הנוער, התנגשות שלא נמצא לה פתרון.81 נוקשות בלוח זמנים לא הייתה ממאפייני התרבות היהודית של יוצאי מזרח אירופה, וקשה לדמיין סיטואציה דומה בקרב עולים מפולין באותה תקופה. אצל סנש היה המצב שונה במקצת. בהיותה רחוקה מהבית ומדוברי הונגרית, היא השתלבה מיד בעולם של דוברי עברית, אם כי לפעמים בחרה להמשיך לכתוב בשפת אמה. כמה חודשים לאחר עלייתה כתבה 'כעת גם השפה חסרה. הונגרית – כבר לא. עברית – עוד לא'.82 גם בחירתה להצטרף לקיבוץ שבו לא היו דוברי הונגרית חיזקה את אחיזתה בשפה ודרבנה אותה לקרוא בשפה העברית. אולם שלא כמו שתי העולות הצעירות יותר, דבק בעברית שלה כל ימיה שמץ של מבטא הונגרי. עובדה זו תואמת את התוצאות של מחקרים על שפה והגירה: מהגר עד גיל עשר בדרך כלל מדבר בשפת המקום החדש ללא מבטא; מהגר אחרי גיל חמש-עשרה יישאר כמעט תמיד עם מבטא כלשהו; ובין שני גילים אלה מידת ההצלחה להיפטר ממבטא תלויה בכישרונו של המהגר הצעיר.83 גם בעניין עולם התרבות האסוציאטיווי שקשור בשפה היה מצבה של סנש שונה מזה של בן-ארי ופולד. בהיותה בוגרת יותר ובת של סופר הונגרי ידוע קרובים היו מאוד ללבה סמלי התרבות ההונגריים והספרות ההונגרית, שעליהם התחנכה שנים רבות. מאחר שלא גדלה במילייה ציוני היו נקודות ההתייחסות התרבותית שלה לא שירי ביאליק וטשרניחובסקי, שלמדה בארץ, אלא המשוררים ההונגרים והקלסיקה האירופית, שהיו התשתית התרבותית שלה בילדותה ובנעוריה. עובדה זו באה לידי ביטוי בשירים שכתבה בהונגריה ובמידה פחותה באלה שנכתבו בארץ. אולם בדברים ממכתביה בפרוזה שכתבה בארץ, גם בעברית, יש התייחסויות רבות לעולם התרבות ההונגרית שבו גדלה, ושממנו לא התנתקה גם לאחר עלייתה. לבוש הוא מרכיב נוסף שבאמצעותו ניתן לבחון את האינטגרציה הטמפורלית של המהגר. מהר מאוד למדו הצעירות שאם ברצונן להשתלב בחברה הצעירה היישובית, עליהן לאמץ את דפוסי הלבוש הנהוגים בארץ. סיפרה בעניין זה שולמית קפלן: 'הלכנו ברחוב [כ]שרק הגענו, היה לי תיק יפה מעור שעליו היו מוטבעות באותיות כסף האותיות של שמי בלועזית. ואז ניגשו אלי שתי ילדות ואמרו "את לא מתביישת ללכת עם דבר כזה? תורידי את זה מיד". הפכתי את התיק מהר ויותר לא נגעתי בו'.84 חרף רצון אימותיהן שימשיכו להתלבש כמו נערות גרמניות, עברו בן-ארי ופולד במהרה לדפוסי לבוש שהיו מקובלים בקרב צעירי הארץ, אף שבן-ארי סירבה שנים רבות לנעול נעליים חצאיות שנעלו מרבית הגימנזיסטיות. לדברי רחל ניר 'ברכה התלבשה כמו כולנו, ניסתה להיות ישראלית לחלוטין, רק הייתה קצת יותר מסודרת, קצת יותר לבושה טוב כי הבית היה עם יכולת ולא היו מקבלים את זה אחרת אצלה'.85 ארץ-ישראלית, ובכל זאת קצת אחרת, קצת לא מכאן. גם בעניין זה היה המתח בין עולים צעירים יוצאי גרמניה להוריהם קשה יותר מאשר בין מקביליהם יוצאי מזרח אירופה להוריהם. עקב הנוקשות והצייתנות שאפיינו את בתיהם של העולים מגרמניה לא היה עבורם אימוץ הלבוש הארץ-ישראלי עניין של מה בכך, אלא היה כרוך במאבק עיקש שדרש מהם למרוד ולו באופן חלקי בתרבות הגולה שהייתה נהוגה בביתם. סנש, אשר לבשה לרוב בגדי עבודה או בגדים שהוכנו עוד בהונגריה בהתאם לדרישות בית הספר החקלאי, התקשתה פחות בסוגיה זו, מאחר שלא היה לה צורך להתעמת עם אמה כשנוצרו פערים בין הנורמות שעליהן גדלה בגולה לבין הלבוש שנדרש ממנה בארץ. הבית, שאף הוא מרכיב של האינטגרציה הטמפורלית, כולל בתוכו עולם ומלואו, הרבה מעבר לארבע קירות והתכולה שביניהם. לעומת סנש, אשר לקחה עמה רק חפצים מעטים מביתה שבבודפשט, התגוררו בן-ארי ופולד בתל-אביב בבתים שהיו מרוהטים בריהוט גרמני כבד, ושהיו מפוזרים בהם חפצים אשר הובאו מאירופה. אך יותר מאשר הריהוט והחפצים, ששימשו עדות חזותית לכך שמדובר בבתים ייקיים, חשובה העובדה הבתים המשיכו להתנהל על פי ערכים בעלי משמעות מתרבות הגולה, כגון סדר, דייקנות וצייתנות. שתי הצעירות נאלצו לתת דין וחשבון על שעות פעילותן ולהימנע מפעילויות שהיו נורמטיוויות לנוער הארץ-ישראלי – כגון יציאות לסרטים או למחנות עבודה – או לחלופין להסתיר אותן מהוריהן. אסתר יונס סיפרה על מקרה שבו ביקשה בן-ארי ללכת לסרט עם חבר, ואמה אסרה עליה את הדבר: 'החברות סיכמו שנחגוג לה יום הולדת אצלנו ואחר כך נלך לסרט. אמא שלה הבינה משהו ולכן מירה אמרה לה שהיא נשארת אצלנו בבית. האמא עקבה אחרינו עד לקולנוע "אופיר" וכשרצינו להיכנס לקולנוע היא עמדה בחוץ ומירה קיבלה ממנה סטירת לחי ונלקחה הביתה. זה היה החינוך הייקי של הבית'. רק ביציאות לעבודה בקיבוצים בחופשות מהגימנסיה נשמה בן-ארי לרווחה. 'אז היא הבינה ש[היא] לא יכולה להישאר בבית ולכן היא התחתנה בגיל צעיר. היא סיימה את התיכון, הגיעה לשורשים, ועוד לפני החתונה נכנסה לחדר עם אליקים, החבר שלה, אבל כמובן לא סיפרה להוריה'.86 תופעה דומה הייתה אצל פולד, שראתה בגיוס לפלמ"ח לא רק חובה לאומית אלא פתרון לדיסוננס הקשה, הבלתי אפשרי כמעט, שנוצר בין הנורמות בבית – תרבות הגולה – לבין החיים הנורמטיוויים בארץ. רק לסנש לא היה מאבק בין בית של ממש לבין דפוסי התנהגות ארץ-ישראליים, אך אצלה התנהל מאבק פנימי, בינה לבין עצמה, בין הנורמות שעליהן גדלה, של הדחף לחינוך ולמצוינות, לבין המציאות המחייבת של חיי שיתוף בקיבוץ. לבטים אלה באו לידי ביטוי ביומנה, שבו הסבירה כי הבחירה בחיי קיבוץ היא כנראה זמנית בלבד. געגועיה לאמה ולביתה באו לידי ביטוי ברצונה להמשיך בדרך החינוכית של הבית ובתרבותו, וזאת שלוש שנים לאחר שעזבה את בית נעוריה.87 על כך יש להוסיף את ההיבט המגדרי. נורמות ההתנהגות המקובלות של בנות בתרבות המרכז אירופית היו נוקשות מנורמות ההתנהגות שהיו מקובלות לגבי בנים. אם במודע ואם בתת-מודע ציפו מן הבנות באופן מסורתי להיות כלי לשיבוט תרבות הבית, קרי התרבות האירופית, ולדאוג להעברתה לדורות הבאים, וזאת על רקע מה שנראה בעיני ההורים כתת-תרבות ארץ-ישראלית, על כל המשתמע מכינוי זה מבחינה ערכית. ההזדהות הטבעית של בנות עם אימותיהן, אשר היו לרוב אלו ששימרו את התרבות המרכז אירופית בבית בכל הנוגע לשפה ולסדר יום, יצרה דיסוננס נוסף בחייהן של הצעירות שביקשו להיות 'כמו כולן'. אף כשדמות האם נעדרה פיזית מהסביבה, כפי שהיה במקרה של סנש, התחולל מאבק פנימי בנפש הצעירה שביקשה להשתלב בנורמות של הסביבה ונאלצה להעביר את מוקד ההזדהות שלה מדמות האם וערכיה לדמותה האמורפית של האומה העברית שהולידה את הצבר. הדרך המקובלת שבה מתגברים מהגרים על בעיות באינטגרציה הטמפורלית היא על ידי יצירת תחושת המשכיות באמצעות שילוב שפה, חפצים וערכים בעלי משמעות מחייהם בעבר בתוך חייהם החדשים. אך החברה היישובית, שהייתה מושתתת על תפיסה שחייבה אימוץ יסודות חברתיים וכלכליים מסוימים, התאפיינה גם בשלילת כל התארגנות על בסיס אתני ומשפחתי ובדרישה להתרכז בבניין האומה ולאמץ את התרבות המקומית ואת השפה העברית.88 כל ניסיון לפעול בצורה אחרת הצטייר כאנטיתזה לחברה היישובית. אי לכך הקושי באינטגרציה הטמפורלית בקרב חלק מהעולים הצעירים בעלייה החמישית היה קשור קשר הדוק להפרעות באינטגרציה החברתית שלהם ובניסיון להשתלב בסביבתם. האלמנטים המרכזיים באינטגרציה החברתית של העולים הצעירים בעלייה החמישית היו תחומי החינוך וההתארגנות החברתית. אצל המהגר המבוגר הפרעות באינטגרציה החברתית הטמפורלית באותו לידי ביטוי באבדן מקומו המוגדר בחברה, אך העולים הצעירים סבלו מכך פחות. הם גם לא חשו את הקשיים שבהם נתקלו העולים המבוגרים יוצאי מרכז אירופה בעלייה החמישית במגעיהם עם היישוב ומוסדותיו, שרובם ככולם היו מייסודם של יוצאי מזרח אירופה. הייתה זו התנגשות ערכים בין מי שבאו מתרבות הומניסטית ואוניוורסלית לבין אידיאולוגיה, אורח חיים ומוסדות בעלי דגש קולקטיבי מובהק. העולים הצעירים יוצאי תרבות מרכז אירופה לא היו כה עוינים כלפי ה'אוסט-יודן' כהוריהם, והדבר הקל עליהם במגעיהם עם תרבות היישוב, שהייתה מושתתת על אלמנטים מזרח אירופיים.89 עם זאת הצעירות שמאמר זה דן בהן נאלצו למצוא את מקומן במסגרות חינוכיות וחברתיות חדשות תוך כדי התמודדות עם הדרישות המשפחתיות והנורמות התרבותיות שהובאו מאירופה, ושעדיין שלטו בביתן או בנפשן. אצל כל אחת מן השלוש ניכרה השאיפה למצוינות חינוכית שעליה גדלו, ושהייתה אופיינית לעולים מהמעמד הבינוני מכל ארצות אירופה. אולם במקביל נאלצו שתי הצעירות מגרמניה להתמודד עם מצב ייחודי שהיה קשור במוצאן: הייתה זו הנחה מובנת מאליה שהן תקבלנה את רצונם של המבוגרים במשפחה ותהיינה מוכנות לוותר בנקל על אלמנטים נורמטיוויים מחיי הצעירים בישוב, כגון חברות בתנועת נוער, אם הדבר יתנגש בסדר היום המשפחתי, שנחשב לקדוש. בן-ארי פתרה את הבעיה בכך שבראשית הדרך בחרה בתנועת ספורט ('מכבי') ולא בתנועת נוער, אולם לדברי בעלה וחברותיה, ההתקרבות המאוחרת שלה ללח"י ולאחר מכן הבחירה לצאת לחיי קיבוץ היו שלבים בדרכה להתנער מהנורמות התרבותיות הנוקשות שהיו נהוגות בביתה. בעלה סיפר על שיחה עמה כאשר השניים התגוררו בליפט בקיבוץ ניצנים והוריה אמורים היו לבוא לבקרם: 'אמרתי למירה שאי אפשר לקבל שם את ההורים, ושניקח אוהל כי הגשם היה נכנס והיה חורף. מירה ענתה בהחלטיות "דווקא אני רוצה שהם יראו את זה!" זו הייתה נקמה בהם במשהו. אז כנראה היא כן התייחסה לייקיות שלהם וזו הייתה הדרך שלה להיות צברית, למרוד בהם, לגור בליפט דולף בחורף כשהם באים'.90 גם פולד התקשתה להשתלב בתנועת נוער תוך כדי שמירה על נורמות הבית והתרבות הגרמנית. 'היא לא הייתה ישראלית ממש למרות שהייתה חמש שנים בארץ', סיפרה חברתה רחל ניר, 'עד גיל 18 "עשו לה את המוות" בבית ביחס לתנועה'.91 כל חברותיה של פולד שאליהן פניתי במסגרת המחקר היו שותפות לדעה שחרף מאמציה היא לא הצליחה להיות ישראלית ממש בגלל המתח בין ביתה הגרמני הנוקשה לבין דרישות החברה הארץ-ישראלית. מעניין הדבר שלמרות התמורות הדמוגרפיות שחלו ביישוב בשנות השלושים, ושהביאו לכך שחלק לא קטן מבני היישוב הצעירים בראשית שנות הארבעים היו יוצאי מרכז אירופה והתמודדו עם בעיות דומות לאלה של פולד ובן-ארי, לא השתנה אותו דפוס אידאלי של הצבר ששאפו לחקות, ולא נעשה ניסיון להתאימו יותר למציאות חייהם. סנש, אשר יכלה לקבל החלטות על עתידה מבלי לבקש רשות מאמה שבהונגריה, התמודדה עם נורמות ההתנהגות ועם השאיפות החינוכיות שהוטמעו בה בשנים שבהן גדלה בתוך התרבות היהודית-הונגרית. חוסר הצלחתה להשתלב בחברה הקיבוצית בא לידי ביטוי בקטעים רבים ביומנה ואולי אף בהחלטה להצטרף לפלמ"ח ולצאת למשימה באירופה.92 נראה אפוא שהאינטגרציה החברתית לא יכלה להיות מנותקת מהאינטגרציה המרחבית והטמפורלית של הצעירות, ושכל שלושת האלמנטים נשענו בצורה זו או אחרת על התרבות האירופית, שהמשיכה ללוות אותן במשך כל חייהן הקצרים בארץ. לחלקים נוספים של המאמר: הערות שוליים:
|
|||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
|||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
