ברית נשים

המקרא, שנכתב בעבור גברים ובידיהם, אינו מתעכב על תיאור יחסי נשים אלא אם הם תורמים להארת הדמות הגברית בעלילה. לפעמים מופיעים תיאורים קצרים על קשר נשי אולם הקורא מתוודע אליו דרך המספר, ועל פי רוב, התיאור נעדר מבע נשי.

מגילת רות יוצאת דופן בכך שהמגילה מתארת תלות הדדית בין שתי נשים. עיקר כוחה של האישה הוא בהרחבת בית האב של בעלה. עובדה זו נשמעת גם מהשוואתה של רות לבנים צאצאים, כעולה מדברי נשות בית לחם אל נעמי. יחסי רות ונעמי מצטיירים בפיהן כיחסי אם ובת.

במקרא יש רק שני תיאורים של יחסים שבין אם לבתה, עובדה המצטרפת לתופעת מיעוט העיסוק באישה במקרא. התיאור הראשון של יחסי אם ובת עולה מסיפור יוכבד בת לוי ומרים בִתה. שתיהן פועלות בשיתוף פעולה ובדאגה לגורל התינוק שנולד לאם, בעקבות גזרת פרעה: "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן" (שמ' א 22). כאשר המספר דן בשותפות הנוצרת בין מרים ואִמה, אין דיאלוגים ישירים בין שתיהן. תחילה מתוארת האם חסרת שם, העושה כמיטב יכולתה להצפין את הנולד עד לרגע הנחתו על שפת היאור, ואז מופיעה בִתה, גם היא חסרת שם, עומדת ומשגיחה על התיבה. אחר כך, הבת הצעירה משכנעת את בת פרעה בדרכי ערמה, להעסיק את אִמה בתור מינקת בעבור התינוק שנמצא. המקרא מתאר את השיח שבין הבת לנסיכה, ואינו מתעכב על המלל שבינה לבין אִמה.

עוד תיאור שבו מופיעות אם ובִתה הוא בסיפור עתליה המלכה (מל"ב יא 1–3, דה"ב כב 10–12). המלכה נחושה להשמיד את צאצאי בית המלך. יהושבע, (בדברי הימים יהושבעת) בִתה החורגת של עתליה, פועלת נגד רצון אִמה ומצילה את יואש. גם בתיאור זה אין קול הנשים נשמע. ¹

יחסי נעמי ורות מעוצבים בדרך שונה מתיאורי אם ובת במקרא, ודומה כי אכן הם שונים במהותם. למרות ראייתן בידי הנשים כאם ובת, ולמרות כינויה של רות "בת" בפי נעמי, יש להדגיש כי מערכת היחסים שבין הנשים מונעת מיחסי תועלת הדדית. יש ביניהן דיאלוגים ומתרחשת שותפות אינטרסים ארוכת טווח, שותפות השונה במהותה מיחסי אם ובת. הכינוי "בת" משמש את נעמי ליצירת דיאלוג עם כלתה, דיאלוג המכוון לקרב את רות כדי שתעמוד לצדה ותעזור לה במימוש רצונותיה. כבר בראשית העלילה רות מציעה ברית לנעמי חמותה, הכוללת שותפות לחיים ולמוות. ואולם, עם התקדמות העלילה, המחבר אורג מערכת יחסים הנרקמת בין שתי נשים אלמנות חסרות צאצאים, יחסים תלויי סיבה בנגלה ובנסתר. אין הנשים יריבות, והשותפות ביניהן עוזרת לשתיהן להתמודד עם מצוקתן.²

המיתולוגיה היוונית מספרת על יחסי אם ובִתה במיתוס של דמטר ובִתה פרספונה.³ דמטר, אלת היבול, ילדה לזאוס את פרספונה. האלה פרספונה שיחקה בשדה עם בנותיו של האל אוקיינוס, ואז נחטפה אל מעבי האדמה בידי מלך השאול האדס, שחשק בה. דמטר חיפשה את בִתה אך לשווא. לבסוף, דמטר משיגה פשרה עם האלים ולפיה פרספונה תחיה במחיצתה שישה חודשים בשנה, ובששת החודשים הנותרים תהיה עם האדס אל השאול, בעלה. המיתוס היווני קשור לחילופי עונות השנה, למעברים שבין בצורת, מות הטבע בשנת החורף והתעוררות לחיים בזמן שפע וצמיחה. ואולם, כאשר בוחנים את מערכת היחסים הנוצרת בין דמטר האם לבין פרספונה הבת, מתברר שהשתיים קשורות בקשר סימביוטי. כאשר פרספונה נמצאת עם בעלה האדס היא מתגעגעת אל אִמה ובוכה עליה. נוסף על כך היא דוחה את חיזוריו של בעלה. שהותה לצד בעלה מתבררת בתור מצב הנובע מחוסר ברֵרה. פרספונה נאלצה להישאר עם האדס מפני שלא עמדה בפני פיתוי אכילה: נאסר עליה לאכול בעולם השאול, אך על ידי מעשה ערמה אכלה פרספונה כמה גרעיני רימון ובכך גזרה את גורלה – יהיה עליה לשוב לשאול כל מחצית השנה. פרספונה נשארה עם האדס בעלה כל מחצית השנה לא מבחירה או מאהבה. דמטר היא אם שאינה מאפשרת את צמיחת בִתה ואת ההתפתחות העצמית שלה. המיתוס מתאר מערכת יחסים שאינה ניתנת להפרדה בין אם ובת, אין האחת יכולה להתקיים בלא רעותה.

בעלילה שלפנינו אין רמז ליחסים שכאלה בין רות לנעמי. מערכת היחסים הנוצרת ביניהן אינה מערכת של שני חצאים בלתי עצמאיים של ישות אחת כפי שמתואר במיתוס היווני.⁴ הסיפור המקראי מעצב שתי דמויות נשיות הקשורות ביניהן בקשר של חמות וכלה, המתפתחות כל אחת בדרכה שלה. אין הגבר בעלילה שלפנינו אוחז באישה שלא מרצונה, כי אם להפך. בועז הוא כמנוף להתפתחות לכל אחת מהנשים, המאפשר את צמיחתן והגשמתן.

בראשית המגילה, רות ונעמי אוחזות בבעלות על גבר אחד, מת, שנולד מנעמי אך השתייך לרות. בסיומה הן יאחזו שוב בבן אחד, שנולד מרות וישתייך לנעמי. נעמי ורות אינן מגלות עוינות זו לזו באף לא אחד מהאירועים, לעומת תיאור משפט שלמה, שבו מוצגת יריבות של שתי נשים האוחזות בתינוק חי אחד (מל"א ג 16–26). במשפט שלמה, שתי נשים זונות באות אל המלך למשפט ומבקשות לפסוק למי שייך הילד החי. האם שתינוקה מת, בפיקחון רב, מנסה לזכות בערמה בבן החי. בשל כאבן של הנשים ורצונה של כל אחת מהן לזכות בבן החי, הן זקוקות להכרעת המלך. במגילת רות שתי הנשים קשורות בקשר משפחתי שבו הבן המת של האחת הוא החתן המת של האחרת. בסיום המגילה נוצרת ביניהן שותפות אחרת, שבה שתי הנשים חובקות בן אחד. במגילה אין צורך במעשה ערמה או במשפט להכריע בין הנשים בבעלות על הוולד, ונראה כי על רקע הדמיון לסיפור משפט שלמה, השותפות בין רות לנעמי בולטת אף יותר.

במקום אחר, המספר המקראי מתאר ברית נשית הנוצרת בשעת רעב. הקורא נחשף לשותפות הנשית לאחר שאחת מהנשים פונה אל המלך בשעת ייאוש ומלינה על האישה האחרת. מתוך דברי האישה האחת מתברר כי בין שתי הנשים נוצרה שותפות מקאברית: "הָאִשָּׁה הַזֹּאת אָמְרָה אֵלַי תְּנִי אֶת בְּנֵךְ וְנֹאכְלֶנּוּ הַיּוֹם וְאֶת בְּנִי נֹאכַל מָחָר וַנְּבַשֵּׁל אֶת בְּנִי וַנֹּאכְלֵהוּ וָאֹמַר אֵלֶיהָ בַּיּוֹם הָאַחֵר תְּנִי אֶת בְּנֵךְ וְנֹאכְלֶנּוּ וַתַּחְבִּא אֶת בְּנָהּ" (מל"ב ו 28–29). האם המתלוננת בפני המלך היא אישה אומללה שמפאת רעב הגיעה לשפל מדרגה. על פי שותפות שנעשתה עם האם האחרת, אכלו הנשים את בן הדוברת, ועתה, הפרה האם האחרת את הבטחתה, והיא מסתירה את בנה ואינה מוסרת אותו לאכילה. האישה הפונה אל המלך בתור שופט צדק שישליט סדר, מתארת בפניו מקרה קיצוני המבטא את היפוכו של הסדר: אימהות אוכלות את ילדיהן.⁵ תיאור זה נשען על מודל מוכר של תיאורי רעב מן המקרא ומן המזרח הקדמון.⁶ . השותפות בין האימהות נשענת על קניבליזם, ברית בין שתי אימהות האוכלות את פרי בטנן, כאשר המלך מופיע ברקע בתור מי שאמור כביכול להושיע את האם המרומה. הברית בין הנשים האלה היא ברית הנשענת על אינטרסים משותפים ולמרות זאת היא אינה מתקיימת. לעומתה, השותפות בין רות ונעמי מבוססת אף היא על אינטרסים, שותפות שנולדה מתוך מצוקת רעב אך שואפת אל החיים ומצליחה להתקיים.

שותפות נשית שונה מתוארת במקרא במצבים שבהם השותפות תלויה בגבר. מלכתחילה, שותפות נשית בין כותלי הבית, יוצרת מתח, תחרות ועוינות. כך לדוגמה, שרה והגר החולקות באברהם, רחל ולאה המתחרות על אהבת יעקב, חנה ופנינה המחזיקות באלקנה. לעומת מקרים אלו, במגילת רות מתוארת שותפות מסוג אחר: שותפות שבין חמות לכלה, בין יהודאית לנכרייה, והגבר – בועז, אינו מושא לעוינות, אלא הוא גורם המסייע להתפתחות השותפות בין הנשים ולהעמקתה. לאחר שרות חוזרת ומספרת לחמותה על המפגש עם בועז, הקורא מצפה להיווצרות משולש רומנטי מתוח שבו שתי נשים אוחזות בגבר אחד. מתוך הדוגמאות דלעיל, מעניין להשוות את הדמויות במגילה לבית יעקב:

מלבד אזכורן של רחל ולאה במפורש במגילה, הדמיון בין שני הסיפורים מתייחד בכך שיעקב יוצא אל קרובי משפחתו ומתחתן שם, וכמוהו גם בועז, קרוב משפחת בעלה של נעמי, התחתן עם רות;
יעקב אינו יודע שפגש את רחל קרובתו; גם רות בפגישתה עם בועז, אינה מזהה כי הוא מודען;
רחל פוגשת ביעקב ליד הבאר, המסמלת חיים ופריון; רות פוגשת בבועז בשדה שעורים –השעורים מציינות פריון והן מקור חיים לאלמנות העניות;
רחל היא צעירה ונאה, ואילו לאה בכורה ועיניה כהות; גם בעלילה שלפנינו, שתי הנשים נבדלות זו מזו בגילן, ומכאן ברור שגם בהופעתן החיצונית;
כמו בסיפור לאה ויעקב, שבו לאה הבכורה זוכה בעליית כוחה ומעמדה על ידי לידת הבנים, גם נעמי תזכה באימהוּת שתשפר את מעמדה בחברה.

עוד נקודה להשוואה בין נשות יעקב למגילת רות, בולטת על רקע העובדה כי בסיפורי המקרא העוסקים בנשים האוחזות בגבר אחד, בדרך כלל אין הנשים מדברות ביניהן ישירות, לדוגמה: שרה והגר, פנינה וחנה. לעומתן, המקרא מתאר שיח המתנהל בין נשות יעקב:

בפעם הראשונה נשמע קולה של רחל כשהיא פונה אל אחותה ומציעה לה את עסקת הדודאים. פרי הדודאים נחשב מעודד פריון,⁷ ורחל מבקשת מלאה שתיתן לה את הדודאים ובתמורה תבלה בלילה בחיקו של יעקב. בעלילה שלפנינו, נעמי הבכורה, חושפת בפני רות את סצנת הפיתוי שתכליתו פריון;
ליעקב אין מה לומר בעסקה המתבצעת בידי נשותיו (בר' ל 16), הוא מנוצל, פסיבי, הופך לכלי משחק בידי נשותיו. לעומתו, בועז בולט ביכולתו להגיב במילים על המעשה הנועז של הצעירה;
בסיפור יעקב ונשותיו, כל אחת מן הדמויות קשורה למעשה ערמה: לאה ניתנה במרמה ליעקב, ורחל מרמה את אביה בגניבת התרפים, יעקב מרומה על ידי לבן ומרמה אותו. גם בעלילה שלפנינו כל אחת מן הדמויות נוהגת בערמה בדרכה שלה: נעמי שולחת את רות לפתות את בועז, רות מצייתת רק למראית עין ואינה מגלה לנעמי במדויק את שאירע, היא מגלה טפח ומכסה טפחיים. בועז יפעל אף הוא בערמה להשגת רצונו בשער העיר;
בסיפור רחל ולאה ברית האחיות מתקיימת ללילה אחד, כאשר רחל מוכנה לוותר על הלילה השמור לה עם יעקב לטובת אחותה (בר' ל 14–16). בין נעמי ורות נרקמים יחסי שיתוף ממושכים, ששיאם מבשיל במעשה רות בגורן בלילה אחד;
בעסקת הדודאים, לכל אחת מנשות יעקב משאלת לב גלויה: רחל מקווה להרות למרות עקרותה, ולאה מקווה להשיג עוד פרי בטן, ובכך לזכות בלב בעלה. גם בעלילה שלפנינו, במעשה הגורן, לכל אחת מהנשים תכנית משל עצמה: נעמי מקווה שרות תתעבר מבועז ובכך תעגן את זכויותיה בנחלתה, ורות מבקשת להינשא לבועז ובדרך זו להתקבל בחברה;
לעומת יעקב המגלה פסיביות, בועז מנסה לעודד את רות בזכות המעשה הנועז, אך מדבריו מתברר שהוא דבק בלא ידיעתו בתכניתה של נעמי לגאולת הנחלה.
רחל ולאה, נשים "צרות", מתחרות על לבו של יעקב ובכל זאת מצליחות שוב ליצור שותפות ביניהן. המספר מתאר את רחל, הדוברת גם בשם לאה, בשעה שהיא מתארת את תחושת הזרות שהן מרגישות בבית האב. לבן אביהן הונה אותן, והן מרגישות כנשים זרות, "הֲלוֹא נָכְרִיּוֹת נֶחְשַׁבְנוּ לו" (בר' לא 15). תחושת הזרות תאפיין גם את נעמי בשובה אל בית לחם לאחר היעדרות ממושכת ממנה, ואת רות שתרגיש עצמה נכרייה במובן החברתי-תרבותי, נוסף על זרותה האתנית.

השותפות בין רות ונעמי נמשכת במהלך העלילה. גם לאחר היעלמותה של רות מן העלילה, תאמץ נעמי את הבן שנולד לרות. נעמי מנהלת את הקשר שנוצר בינה לבין רות בתבונה רבה. רות יזמה את הברית אך ידה של נעמי תהיה בה על העליונה – נעמי היא המייעצת ורות בעיקר המבצעת. רות ממעיטה בדיבור לעומת נעמי ומרגע שבועז מבטיח את גאולתה היא משתתקת וקולה אינו נשמע עוד.⁸

המספר המקראי מתאר שותפות נשית אחרת, שגם בה, כמו במגילת רות, שתי הנשים שותפות לתכנית אחת שמימושה תלוי בגבר אחד. במקרה זה, שתי הנשים הן אחיות, בנותיו של לוט, המבקשות להחיות את עצמן על ידי אביהן, ובדרך זו הן מבקשות לפתור את מצוקת היעדר הזרע. בין האחיות נוצרת שותפות המתבטאת בדיאלוג, בדיבור ובמעשה:

וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל הַצְּעִירָה אָבִינוּ זָקֵן וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבוֹא עָלֵינוּ כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ: לְכָה נַשְׁקֶה אֶת אָבִינוּ יַיִן וְנִשְׁכְּבָה עִמּוֹ וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע: וַתַּשְׁקֶיןָ אֶת אֲבִיהֶן יַיִן בַּלַּיְלָה הוּא וַתָּבֹא הַבְּכִירָה וַתִּשְׁכַּב אֶת אָבִיהָ וְלֹא יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקוּמָהּ: וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל הַצְּעִירָה הֵן שָׁכַבְתִּי אֶמֶשׁ אֶת אָבִי נַשְׁקֶנּוּ יַיִן גַּם הַלַּיְלָה וּבֹאִי שִׁכְבִי עִמּוֹ וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע: וַתַּשְׁקֶיןָ גַּם בַּלַּיְלָה הַהוּא אֶת אֲבִיהֶן יָיִן וַתָּקָם הַצְּעִירָה וַתִּשְׁכַּב עִמּוֹ וְלֹא יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקֻמָהּ: וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת לוֹט מֵאֲבִיהֶן: וַתֵּלֶד הַבְּכִירָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מוֹאָב הוּא אֲבִי מוֹאָב עַד הַיּוֹם: וְהַצְּעִירָה גַם הִוא יָלְדָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן עַמִּי הוּא אֲבִי בְנֵי עַמּוֹן עַד הַיּוֹם (בר' יט 31–38).

האחות הבכורה יוזמת מפגש לילי שבו תשתתף גם האחות הצעירה, היא מציעה לה להיבנות מן האב. גם במגילת רות, נעמי המבוגרת היא היוזמת את המפגש בגורן. אמנם רות נוכחת ומממשת את התכנית אך לשון הפסוקים מדגישה את מעורבותה של נעמי ואת היותה שותפה למעשה;
בסיפור בנות לוט, הבנות דואגות להשקות יין את האב (בר' יט 32–33), ואילו בעלילה שלפנינו בועז אוכל ושותה ביזמתו עוד בטרם באה אליו רות;
האחיות הן בנותיו של לוט, וגם בועז מכנה את רות בכינוי "בתי" ( רות ג 10);
בסיפור בנות לוט, מצוקת הזרע רק נדמית כמצוקה בעיני הבנות, ואילו בעלילה שלפנינו מדובר במצוקה אמתית;
לוט האב הזקן מצוי בגילופין ואינו יודע את שנעשה בו. לעומתו, בועז מודע למתרחש והוא נוטל חלק פעיל בניהול הפגישה הלילית. הוא שואל לזהות האשה שלידו ורות עונה מיד.
הן במגילת רות הן בסיפור לוט ובנותיו, הפסוקים נוקטים בלשון הפועל ש-כ-ב, ונראה שהדמיון אך מבליט ומדגיש את השוני בין התיאורים:
במעשה בנות לוט, לפועל ש-כ-ב נלווית משמעות מינית בוטה וברורה, ואילו במגילה משמעות הפועל מעודנת וסמויה. על רקע הדמיון בין שני הסיפורים מודגש הקו העדין בתיאור הפגישה הלילית בגורן;
שותפות הגורל שבין בנות לוט נחשפת לראשונה כאשר לוט האב מנסה לפתור את מצוקתו דרכן. אנשי סדום מאיימים על ביתו ולוט מצדו מבקש להשקיט את ההמון הזועם בהציעו לתת להם את בנותיו. עתה, הבנות מתאחדות ופועלות ביזמתן נגד האב. ההתקשרות בין האחיות נראית כהתקשרות תועלתנית לצורכי השעה. לאחר לידת הבנים בנות לוט נעלמות מן המקרא ורק צאצאיהן, מואב ועמון, מזכירים בקיומם את המעשה הנתעב שהביא ללידתם. מואב ועמון הופכים סמל לעמים משוקצים (דב' כג 4–7), ואילו השותפות שבין נעמי ורות בת מואב נמשכת, וממנה נולד דוד המלך, שיהפוך לסמל המלכות.

נמצא אפוא, שלמרות הדמיון בין שני התיאורים, מגילת רות בולטת בהרמוניה הנוצרת בין שתי הנשים. אין זו ברית לשעה כי אם שותפות הנמשכת לאורך העלילה כולה.

לאור סקירת מערכות היחסים הנשיות במקרא, בולט ייחודו של התיאור במגילה, המצייר מערכת יחסים נבדלת ושונה לעומת שאר מקבילותיה בספר הספרים:

בתיאורים המציינים יחסי אם ובת לא נוצר כל דיאלוג ביניהן, והתיאורים שופכים אור על אירוע יחיד. לעומת זאת במגילה, יחסי רות ונעמי נובעים מקשר משפחתי אך הוא הולך ומתפתח במהלך העלילה כולה;
בשותפות שבין הנשים הקניבליות נתגלעה מחלוקת בין הנשים אף על פי שהייתה זו עסקה המכוונת רק לצורכי השעה. לעומתה בולטת ההרמוניה שביחסי רות ונעמי;
שרה, הגר ואברהם וכמוהם חנה, פנינה ואלקנה, יצרו מערכת משפחתית רווּיית מתח וקנאה. לעומתם, אפשר לראות כי הופעת בועז במגילה מפֵרה את התבנית השכיחה של המשולש המתוח – אין היא פוגמת ביחסי הנשים אלא מעצימה אותם. גם בחיי נשות יעקב, רחל ולאה, מתגלים רגעים של שותפות, אולם אין בכוחם לאחות את הקרע ולטשטש את המתיחות שבין האחיות.
במגילת רות נבנית מערכת יחסים נשית שבה כל אחת מהנשים תלויה בחברתה, שהרי אלמלא נעמי לא הייתה רות מגיעה אל יהודה, ואלמלא רות לא הייתה נעמי זוכה לגאולת נחלתה. רות מצליחה להינשא; למרות מוצאה, בועז מגלה כלפיה רוך וחיבה ומוכן לשאתה. נעמי מעודדת את הקרבה בין השניים, שדרכה תגשים אף היא את רצונה. נמצא, כי בעלילה שלפנינו, האחת זקוקה לאחרת, אך במגילה כל אחת מן הנשים מוצאת לעצמה פתרון נפרד לחייה, לצד שותפתה ובזכותה. נעמי נבנית וזוכה לבן, רות נישאת ומקימה בית. נעמי נהנית מפרי בטנה של רות וזוכה לאימהוּת מאוחרת, היא נפקדה – לא על ידי בשורה אלוהית אלא בעזרת כלתה. אין בנמצא כל רמז בעלילה לנרגנותה של רות או להתנגדותה לאימוצו של הנולד בידי נעמי. הפתרון שהמספר מציע במגילה הוא ייחודי ומפתיע. שתי נשים בחברה פטריארכלית אשר מצליחות לשרוד ולממש את שאיפותיהן, בעוד שהפטרון הגברי הוא רק אמצעי להגשמת תכניותיהן. וכך, לא זו בלבד שהנשים החתרניות מוצאות דרך לשרוד למרות המשטר הגברי ובאמצעותו, אלא שהן גם מצליחות לשקם את עצמן ולהיטיב את מצבן.

הערות שוליים:

על הדמיון והשוני בין שני הסיפורים, ראה: גלפז-פלר 2006, 202–207.
פולק תשנ"ד, 134.
שבתאי תש"ס, 20–23 ברנר 1988, 32–35.
ואחרת ראה: ברנר 2001.
גלפז-פלר 2006, 184–187.
אפעל, 1996, 124–130 וביבליוגרפיה שם. תיאור קניבלי של אם האוכלת את בנה אפשר למצוא אצל אובידיוס, על האם פרוקנה הרוצחת את בנה ומבשלת אותו לארוחה, ראה אובידיוס, מטמורפוזות, ספר שישי, שורות 630–660.
גלפז-פלר 2006, 72–73, 81–82.
נציין כי בועז הוא הדובר ב-21 פסוקים בעלילה, נעמי ב-17 פסוקים ורות ב-11 פסוקים.