בן גוריון וקביעת ירושלים כבירת ישראל: 1949- מהכללה בפועל עד הכרזה כבירה

גם בשנת תש"ח, שנת הלחימה של מלחמת העצמאות, מדיוני אונסקו"פ ועד "הפסקת האש הכנה" בירושלים עבר בן גוריון כברת דרך ארוכה ביחסו לנושא ירושלים: מהשלמה עם בנאום ועד הכרזה (אמנם בפורום סגור) כחלק מן התחום העובדתי של תחום המדינה ועד רמז פומבי בדבר היותה בירת המדינה. בחודשים הראשונים טרח הרבה כדי למצות האפשרות שהאו"ם אכן ישגר כוח בינלאומי לירושלים. כדי שביטחון העיר - להבדיל מביטחון המדינה - יחול על כתפי הארגון הבינלאומי. בו בזמן גם נאחז בכל הזדמנות ושמץ של הזדמנות והגיע להפסקות אש ולשביתות נשק מקומית בתיווך גורמים בינלאומיים. בגלל קוצר היריעה לא תוארו כאן כל הנסיונות האלה. רובם נכשלו: אבל אחדים מהם הצליחו. הבולט שביניהם היה זה שעניינו פירוז הר הצופים. הסכם זה עמד בתוקפו במשך שנים רבות.

עם הנסיונות הבלתי נלאים להוציא את ירושלים אל מחוץ לתחום המלחמה הפעילה, עם הנכונות לוותר עליה – לפחות למשך עשר השנים הבאות – כחלק מן המדינה, ואין צריך לומר כבירתה, דאג בן גוריון יותר מכל חבריו לשמירת היש היהודי בירושלים: הגנת אוכלוסייתה, שמירה על מקומות היישוב היהודיים, הבטחת הדרך אליה, משלוח מזון, תחמושת והזרמת מים אליה. דאגה זו עמדה בראש מעייניו של בן גוריון והוא שהה בירושלים יותר משאר חבריו בהנהלת הסוכנות. שתי ההתערבויות הבוטות שלו בשיקולי המטה הכללי – בנושא נחשון – התערבות שזכתה לשבחים – ובנושא לטרון – אשר נידונה בקיתונות של רותחין. שתיהן היו כרוכות בנושא ירושלים. היה בכך משום ביטוי לחשיבותיה של ירושלים בעיניו: אם תיפול העיר, "ספק אם תקום מדינה יהודית ביתר חלקי הארץ", אולם היה בכך גם יותר משמץ של ביטוי ליחסו הדו משמעי לאוכלוסיית ירושלים, וספקותיו לגבי כוח עמידתה, ספקות אשר חוזקו בדברים ששמע בירושלים, בין היתר ממפקד העיר: "האלמנט בירושלים 20% נורמליים, 20% מיוחסים (אוניברסיטה ועוד), 60% משונים פרובינציאלים, ימי ביניים וכדומה".^30** דאגה זו לשמירה על היש ולהרחבתו באמצעים צבאיים ואף באמצעים כלכליים והתיישבותיים, כולל העלאת יישובים על הקרקע בפרוזדור ירושלים אף תוך כדי מלחמה – עברה כחוט השני בהחלטותיו בשנת תש"ח. אשר למעמד המדיני, בעיה שלא היתה בעיניו בעיה "בוערת" בתקופת המלחמה – הוא הסתגל במהירות ובגמישות למצבים המשתנים. לקראת סוף התקופה, ולאור נסיונה, הוא היה נכון לשינוי נוסף.

במשך כל שנת 1949 אנו מוצאים את בן גוריון מתמיד במאמצים לביצור העיר והדרך אליה – מזה: בהשארת הערפל המדיני מזה, תוך נסיון לבחון מדי פעם את "עומק המים" המדיני – מזה.

ב- 2 בפברואר 1949 בן-גוריון מבטל את תפקיד המושל הצבאי, "כי ירושלים אינה עוד שטח כבוש".³¹

ב- 14 בפברואר 1949 קיימה הכנסת הראשונה את ישיבתה הראשונה בירושלים: ושלושה ימים לאחר מכן מצהיר הנשיא הראשון, חים וייצמן, הצהרת אמונים בעיר, אך בהמשך קובעת הכנסת את ישיבותיה בתל אביב.

בשיחה עם שגריר ארצות הברית ביום 28 בפברואר 1949, כאשר גולדה מאיר מאשרת שאין מספחים את ירושלים, מוסיף בן גוריון ש"מכל מקום נתנגד לכל שלטון זר".³² הימים ימי המאבק על קבלת ישראל לאו"ם וכל אמירה מעבר לכך היתה עלולה לסכן את תמיכת ארצות הברית במהלך זה, שאכן מוצה במאי 1949 – בהתקבל ישראל כחברה בארגון.

הסכם שביתת הנשק עם ירדן, שנחתם ביום 3 באפריל 1949, שינה אמנם את המצב הטריטוריאלי בפרוזדור ירושלים – שטחו הורחב כך שקו מסילת הברזל לירושלים יימצא בתחום שליטתה של ישראל – אולם לא שינה את המצב בירושלים באופן מהותי. העיר נשארה חצויה. רוב חלקיה החדשים היו בידי ישראל והיתר – בידי ירדן. הבעיות האלה נותרו ללא פתרון עד לאחר מלחמת ששת הימים ב- 1967.

לקראת כינוסה של עצרת האו"ם, בסוף שנת 1949, גיבשה ועדת הפיוס של האו"ם (ארצות הברית, תורכיה וצרפת) הצעה בעניין ירושלים, שעיקרה חלוקת העיר לאיזור ערבי ולאיזור יהודי שיהיו בעלי שלטון עצמי מקומי: על העיר כולה יופקד נציב מטעם האו"ם, שיטפל בענייני המקומות הקדושים ובעניינים הקשורים בזכויות האדם. לידו היתה צריכה לפעול ועדה מיוחדת, שבה ייוצגו באופן שווה יהודים וערבים. מלבד אלה תיאסר הגירת אנשים חדשים לעיר, כדי שלא ישתנה הרכב האוכלוסייה היושבת בה.

תכנית זו היתה נוחה לישראל מקודמותיה, שכן קיבלה את העיקרון של חלוקת העיר למעשה בין שתי המדינות, מבלי לקבוע מסמרות בעניין הריבונות. יתר על כן, פיקוח האו"ם היה אמור להיות מוסב על המקומות הקדושים בלבד. אולם בפרטיה – ובעיקר בנושא העלייה – נגדה התכנית את תפיסת ממשלת ישראל ולו נתקבלה ובוצעה היתה מקשה ביותר על ביצוע תכניותיה של הממשלה – על כן הוחלט להתנגד לה ולנסות להכשילה.

בדיון בכנסת שהתקיים ב- 7 בנובמבר 1949 ,³³ בראשית כנס החורף אמר ראש הממשלה:

ירושלים לא תיבנה רק על ידי הכרזות פטריוטיות: עלינו לבנות קודם כל את הרי ירושלים. דבר זה יגביר את מעמדנו בעיר הבירה, יחזק את מצבנו המשקי, יחזק את מצבנו הפוליטי והמוסרי, יבצר היישובים שהקימונו בפרוזדור, יגביר ביטחון ירושלים... בקווי היסוד התחייבנו על פיתוחה של ירושלים והקמת רשת כפרים ויישובים סביבה, ובשטחים המחברים אותה עם השפלה ועמק החוף, מאז היווסד המדינה הוקמו 22 נקודות בפרוזדור. הכביש החדש העובר בשפלה במולדת שמשון תוקן ושוקם עכשיו... באוגוסט נפתחה תנועת רכבת משא בין תל אביב וירושלים. אנו בונים עכשיו כביש חדש, מקביל לכביש של שער הגיא: ... מתחילת 1949 הוקמו בירושלים כ- 70 מפעלי מלאכה ותעשיה, הוחל בהקמת כמה בניני תעשיה וכו'.

ובן גוריון סיים את נאומו באמרו:

הממשלה עמדה בפני כל נסיון להביאה לידי ויתור על איזה חלק שהוא משטח הנתון לריבונות ישראל. הממשלה עמדה ותעמוד על זכותה המלאה של ירושלים היהודית להוות חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל, והיא מציינת בסיפוק כי רבים באו"ם נוכחו לדעת כי תכנית בינאום ירושלים, על כל פנים במידה שהיא חלה על העיר החדשה, אינה ניתנת להתגשם, ואינה דרושה להבטחת חסינותם של המקומות הקדושים ולשמירה מלאה של זכויות הכנסיות הדתיות.

לאמור, ירושלים זכאית להיכלל בתחום המדינה (ודוק: אין הדבר נוגד את החלטת הבינאום, הדנה במשטר ביניים ל- 10 שנים): ביצורה הכלכלי והרחבת רשת הדרכים אליה הם בגדר עדיפות מידית, ירושלים כבירה נזכרת דרך אגב, ואם קיימות מחשבות בנידון, הרי הן בגדר חזון למועד.

בדיון שנערך בעקבות הודעת ראש הממשלה הודיע חבר הכנסת מנחם בגין, שבדעת סיעתו להגיש למושב זה של האסיפה המכוננת את "הצעת חוק ירושלים הבירה" וב-22 בנובמבר העלה שוב את נושא מעמדה המדיני של ירושלים. אולם בגין נענה לבקשת ראש הממשלה שלא "להעמיד את הצעתו למנין עכשיו". אין ספק, שהסכמת בגין ניתנה בהתחשב בדיונים שהחלו באותה עת בעצרת האו"ם.

על פי הדיווחים שנתקבלו במשרד החץ בעת ההיא נראה היה דבר הכשלת תכנית ועדת הפיוס כעניין קל יחסית. באוזני נציגי ישראל באו"ם ובבירות שונות הובעה ההערכה, שהתוכנית היא בלתי מציאותית ³⁴ ושניסיון לממשה יעיד פעם נוספת על אזלת היד של האו"ם ו"יגרום לו בזיון ופשיטת רגל".

אולם בינתיים הגישה אוסטרליה הצעת החלטה הקוראת לבינאום מלא של ירושלים, אשר לעומתה נראתה הצעת ועדת הפיוס מתונה ומציאותיות יחסית. ויחד עם זאת התמיד משרד החוץ, ושר החוץ משה שרת בראשו, להתבטא ברוח האופטימית בהערכותיו בסברו, שיש סיכויים טובים להביס את הצעתה של ממשלת אוסטרליה. בהתאם לכך המליץ משרד החוץ לאשר את פעילות המשלחת הישראלית להשגת תמיכה עקרונית בהצעת שוודיה, שקראה לבינאום תפקודי של ירושלים, מתוך כוונה שבדרך המשא-ומתן ניתן יהיה לצמצם בעתיד את תחולתו של עיקרון זה למקומות הקדושים בלבד.³⁵

אולם בן גוריון, שנמצא בארץ, לא היה שותף לאופטימיות זו ולכן הודיע לשרת, ב- 4 בדצמבר, שהוא יכנס את הממשלה למחרת ויציע לה "הצהרה שמדינת ישראל לא תשלים עם שום צורה של שלטון זר בירושלים היהודית וקריעתה מהמדינה, ואם נעמוד בפני הברירה של יציאה מירושלים או מאו"ם – נבכר לצאת מאו"ם".³⁶ הדחיפות שראה בן גוריון בהצהרה מלמדת, שעיקר כוונתו היתה להעמיד את האו"ם על כך שהחלטה ברוח ההצעה האוסטרלית תיתקל בהתנגדות נמרצת מצד ישראל, והיות שהיתה צפויה גם התנגדות ירדנית, הסיכויים להגשמתה קלושים. ואם בכל זאת תתקבל ההצעה, ישראל מוכנה לעימות עם האו"ם בשאלה חיונית זו. שרת התנגד להצעת הפעולה של בן גוריון שתוכיח, לדעתו, "עצבנות בלתי מוצדקת" ותהווה קריאת תגר על האו"ם. במיוחד התנגד שרת לאיום ביציאה מן האו"ם.³⁷

בישיבתה מיום 5 בדצמבר 1949 החליטה הממשלה על מעין פשרה בין שני כיווני הפעולה. נתקבלה הצעת שרת בדבר המשך הפעילות באו"ם כדי לסכל החלטה שלילית בנושא ירושלים וכן הוסר איום הפרישה מן הארגון: אולם אושרה הצהרה תקיפה של ראש הממשלה בכנסת, אשר חלקה העיקרי היה קביעה חד משמעית בדבר שייכותה של ירושלים למדינת ישראל (ודוק: לא הכרזתה כבירה).

בעקבות ישיבת הממשלה ב- 5 בדצמבר מסר ראש הממשלה בכנסת, בו ביום, הודעה "בדבר ירושלים והמקומות הקדושים" לאמור: ³⁸

כידוע לכם, דנה עכשיו עצרת האו"ם בבעיית ירושלים ומקומותיה הקדושים. ...חברותנו (באו"ם) מחייבת אותנו להגיד מכאן, מעל במת הכנסת הרשונה לישראל, לכל האומות המכונסות בעצרת האו"ם ולכל שוחרי שלום וצדק בעולם, את מה שבלב עם ישראל מאז היותו לאומה מאוחדת תחת שרביטו של דוד המלך לפני שלושת אלפים שנה – בדבר ירושלים עיר קדשו ובדבר יחסו לקדשי כל הדתות.

בהכרזתנו על מדינת ישראל המחודשת, מיום 14 למאי 1948, הצהרנו התחייבנו קבל ההיסטוריה והעולם, ש"מדינת ישראל תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות: תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות, ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות"...

...יחד עם זאת אנו רואים חובה להצהיר, שירושלים היהודית היא חלק אורגאני ובלתי נפרד של מדינת ישראל, אנו גאים על כך, שירושלים נתקדשה גם בעיני בעלי דתות אחרות, וברצון ובנפש חפצה נבטיח כל הסידורים וההקלות הדרושים, שכל בעלי הדתות האחרות יספקו צרכיהם הדתיים בירושלים ותינתן מצדנו כל העזרה לאו"ם להבטיח סידורים אלה.

אולם אין אנו מעלים על דעתנו שארגון האו"ם ינסה לעקור את ירושלים ממדינת ישראל או לפגוע בריבונותה של ישראל – כבירת הנצח של ישראל...

...אין אנו מניחים אף לרגע, שארגון האו"ם ינסה להוציא בכוח מידי ישראל, ואנו מצהירים, שישראל לא ייוותר (כך!) על ירושלים ברצונו הטוב, כשם שלא ויתר במשך אלפי שנה אל אמונתו, על יחודו הלאומי ועל תקוותו לשוב לירושלים ולציון – למרות רדיפות שאין משלן בהיסטוריה.

אומה אשר קיימה בנאמנות במשך אלפיים וחמש מאות שנה השבועה שנשבעו הגולים הראשונים על נהרות בבל, בל לשכוח את ירושלים, אומה זו לא תשלים לעולם עם הפרדת ירושלים, וירושלים היהודית לא תקבל לעולם על עצמה שום שלטון זר – לאחר שאלפי בניה ובנותיה שחררו בפעם השלישית מולדתם ההיסטורית וגאלו את ירושלים מהשמדה והרס...

לולא הצלחנו לעמוד בכוחנו אנו בפני התוקפנים שמרדו באו"ם – היתה ירושלים היהודית נמחית מעל פני האדמה, הישוב היהודי היה נשמד ומדינת ישראל לא היתה קמה. ואין אנו יכולים לראות עוד כל תוקף מוסרי בהחלטות או"ם מ 29 בנובמבר: לאחר שאו"ם לא הצליח לבצע החלטותיו, לדעתנו החלטה 29 בנובמבר על ירושלים בטלה ומבוטלת.

הנסיון לקרוע את ירושלים היהודית ממדינת ישראל – אינו עשוי לקיים השלום במזרח, ופחות מכל – בירושלים עצמה. ישראלים ימסרו נפשם על ירושלים לא פחות מאנגלים על לונדון, רוסים על מוסקבה ואמריקאים על ואשינגטון.

זוהי הפעם הראשונה בתולדות הארץ, שהמדינה השלטת בירושלים מקבלת על עצמה מרצונה החופשי העקרון של פיקוח בינלאומי על מקומות הקודש בעיר זו. אולי אין זה מקרה, שזה נעשה על ידי העם שעשה את ירושלים למרכז קדושה עולמית ובידי הממשלה הראשונה שנבחרה על ידי תושבי ירושלים. ואנו מקווים, שהדתות המכבדות קדושת ירושלים, והאומות הדוגלות כמונו בעקרונות השלום והצדק, יכבדו זכויות ישראל בירושלים, כשם שישראל מכבדת זכויות כל הדתות בבירת קדשה ובמדינתה הריבונית.

בעניין היות ירושלים חלק אורגני ובלתי נפרד ממדינת ישראל – הדברים ברורים, בעניין הבירה – בן גוריון נוקט לשון "בירת הנצח" ועדיין הדברים סתומים: אם בהכרזה מדינית אקטואלית מדובר, או בחזון העתיד לבוא.

בסופו של הדיון הקצר קבע יושב ראש הכנסת יוסף שפרינצק:
"למרות הדעות השונות, אני קובע כי הכנסת כולה מאוחדת בהצהרה שירושלים היא חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל ואין להטיל עליה שלטון זר בשום צורה ואופן. זוהי דעתה והודעתה של הכנסת הראשונה למדינת ישראל". "והבית קם על רגליו ושר את התקוה" – זו פעם ראשונה שהדבר אירע שלא במסגרת ישיבה חגיגית. ופעם אחת ויחידה – תוך כדי מהלך ישיבתה של הכנסת. ויצוין שוב, שבדברי שפרינצק אין זכר לירושלים כבירה.

הצהרה זו גרעה מקו הטיעון של המשלחת באו"ם, ועוררה את ביקורתו של שר החוץ. ב- 7 בדצמבר נתקבלה הצעת ההחלטה האוסטרלית ברוב מוחץ בוועדה המדינית: ההצעה השוודית אף לא הובאה להצבעה, כעבור יומיים, ב- 9 בדצמבר, זכתה ההצעה במליאת העצרת ברוב המחייב של 2/3 מן הקולות: 38 בעד, 14 נגד, 7 נמנעים. רוב גדול יותר משזכתה בו החלטת החלוקה.

הידיעה על הצבעה זו נמסרה לבן גוריון בשבת בבוקר, 10 בדצמבר, בעת ששהה בטבריה. אחרי התייעצות עם מומחי משרד החוץ הורה בן גוריון לכנס ישיבת ממשלה למחרת היו. משרד החוץ נתבקש לברר עם שרת, "לפני הצעד הבא של ראש הממשלה". מה תהיה גישת ארצות הברית לאחר ההצבעה, "עד איזה גבול תלך ארצות הברית בנסיון למנוע או ליישם את החלטת העצרת". אך מסתבר, שבלי לחכות לתשובת שרת גמלה בליבו של בן גוריון ההחלטה לצאת למאבק חזיתית נגד החלטת האו"ם, שיסיר כל ספק בדבר אפשרות מימושה של ההחלטה בדרכים מדיניות.

ביומנו ובפרוטוקול ישיבת מפא"י בכנסת ב- 12 בדצמבר 1949 מגלה בן גוריון אחדים מן החששות שגרמו לו להמליץ על צעד שנראה נועז. הסכנה הראשונה שחזה ביישום החלטת העצרת היתה פנימית:

שלטון בי"ל בירושלים פירושו אינטריגות בי"ל ושלטון אינטריגות אלו בישראל. לכל "צד" בירושלים יהיה "צד" בישראל. זה פיצול העם, נוסף על "שתי האוריינטציות" (הכוונה למחלוקת עם מפ"ם, ששוב לא היתה שותפה לממשלה, בדבר האוריינטציה על ברית המועצות או "אי הזדהות" המתקרבת לארצות הברית. נ"ל) המחבלות בנו גם עכשיו יהיו לנו מי יודע כמה אוריינטציות.³⁹

והחשש השני היה, שקבלת עקרון הבינאום של ירושלים ויישומו מהווה סיכון לשלמות הטריטוריאלית של ישראל:

... רוסיה מעוניינת לא רק בירושלים. היא עומדת על גבולות ה- 29 בנומבר, זאת אומרת לקחת מאתנו יפו, לוד, רמלה, מגדל גת (אשקלון), נצרת והגליל המערבי. זאת אומרת הרס המדינה. גם הוותיקן מעוניין ב- 29 בנובמבר מפני נצרת והמעטת שלטון ישראל המהווה סכנה תיאולוגית.

הנימוק השלישי עניינו הסכנה הדמוגרפית:

אם תיושם החלטת האו"ם יבוא אז גם דבר הפליטים, אם אפשר לעשות בנו נגד רצוננו – אין מניעה להחזרת הפליטים הערבים. לעמוד בפני הסכנות אפשר רק מהתחלה, בשאלת ירושלים. אם נכשיל החלטת האו"ם פה – חוסלה שאלת הגבולות, ולא ידרשו מאתנו פליטים. הצלחתנו בשאלת ירושלים פותרת כל בעיות בי"ל סביב מדינת ישראל.⁴⁰

החלטתו היתה קריאת תגר ברמה אסטרטגית כללית רק נגד סמכותו של האו"ם להכריע בשאלות הנוגעות לאינטרסים חיוניים ישראליים. ויחד עם זאת היא באה להקטין את יכולות המעשית לעשות זאת. ביומנו נתן לכך בן גוריון ביטוי גלוי לב לכאורה, המגלה טפח ומכסה טפחיים:

אני מכיר חברינו (בסיעת מפא"י בכנסת) ופחדיהם – ואני מכיר את עצמי, ואני יכול להגיד שאין ביניהם אף אחד שידמה לי בפחדנותו. אני הפחדן הגדול ביותר. אם כי אני מפחד לעיתים קרובות מדברים אחרים, שהחברים לא מפחדים מהם או לא שמים לב אליהם. לא תמיד אני מביע כל "פחדי" – כי אני מפחד שמא אפחיד יותר מדי חברינו והתנועה, ומתוך "פחד" אני מחייב הפרת החלטת או"ם מיד ובמעשים.⁴¹

החשש מתוצאות אי תגובה להחלטות האו"ם בנושא ירושלים היה גדול מן החשש לתוצאות תגובה ישראלית נוגדת. בן גוריון היה ער לחלוטין לסכנות הטמונות בכיוון הפעולה שהציע: הגדולה ואולי היחידה, לפיו, היתה זו של תגובה אמריקנית שלילית, ש"יכולה בנקל להחניק אותנו". הידיעות שארצות הברית לא קבעה את עמדתה ואין לדעת מה תעשה, הדגישו את יסוד ההימור בנקודה זו. לא פחות ברורה היתה, יחד עם זאת, הנכונות ליטול הימור זה.

מבחינה אופרטיבית חייב בן גוריון בסופו של דבר הצהרה פומבית בזכות הפיכת ירושלים למקום מושבה של הממשלה ויישומה לאלתר. הצהרה כזו היתה שינוי בולט מן הקו הישראלי בנושא ירושלים עד אז: היא נתקבלה בישיבת הממשלה שנכרכה ביום 10 בדצמבר.

שרת חלק על הערכות בן גוריון, הוא סבר, שאין לחתור תחת אשיות האו"ם, האמין בכוח האחיזה הממשי בירושלים וטען, שהטקטיקה הטובה ביותר היא להימנע מהצהרות ומצעדים פרובוקטיביים. לדעתו נוצר מצב חדש בו ניתן "להילחם בשב ואל תעשה" ... "אנחנו פה ואנחנו לא זזים. מה תעשה לנו?" שרת גם לא היה שותף לחששות הממשלה מהתקוממות פנימית ואף סירב לקבל את העיקרון של הכפפת מדיניות החוץ לשיקולים פנימיים במקרה זה.⁴²

תפיסותיו של משה שרת היו שנות מאלה של בן גוריון בכמה נקודות מרכזיות: ראשית, בעוד שבן גוריון ייחס משקל רב ליכולת האו"ם לפגוע בישראל באופן מעשי בעקבות החלטת העצרת, היה שרת משוכנע בחוסר יכולתו של הארגון להזיק בשאלת ירושלים. שנית, בניגוד לסטריאוטיפים שבהם נוהגים לעיתים לנתח את שני המנהיגים האלה, היה זה דווקא בן גוריון שייחס חשיבות עליונה להצהרה מילולית בעניין בעיית ירושלים, בעוד ששרת הבליט את המשמעות המרכזית של פעולה ונוכחות פיזית, שקטה ועקיבה. שלישית, בעוד שבן גוריון האמין כי ההכרזה על ירושלים כמקום מושב הממשלה תסכל את הסכנות הטמונות בהחלטת האו"ם, ראה בה שרת סכנה חמורה. רביעית, בין השניים היה פער גדול בכל הקשור להבנת המציאות הפנימית בישראל לנוכח החלטת העצרת.

בעקבות חילוקי דעות אלה הגיש שרת את התפטרותו מן הממשלה, אך בן גוריון הודיע שמשאלתו "בלתי אפשרית מבחינה אישית מבחינת כל שאר החברים, מבצעי ה- 14 במאי אסור להם להיפרד".

החלטת הממשלה מיום 10 בדצמבר 1949 היתה תגובה ישירה להחלטת העצרת. "לו הכיר האו"ם בזיקתנו הרגשית העמוקה לירושלים", העיר אבא אבן, שגריר ישראל באו"ם, שנים רבות לאחר מכן,⁴³ "אפשר שהדבר היה מספק, שכן רבים מבין מנהיגינו ראו בירושלים מרכז חינוכי ותרבותי, אבל לא בהכרח – אף לא באורח אידיאלי, בירה מדינית. היתה זו הפגיעה בזיקה בלתי גשמית זו, שדחפה אותנו לפעולה ע"י הכרזת ירושלים כחלק אינטגרלי מן המדינה, כבירתה".

יעקב הרצוג הגדיר את החלטת הממשלה כ"עמדה רפלקסיבית על זכויות ישראל", וזאב שרף, מזכיר הממשלה, ראה בהחלטת העצרת מאיץ, שזירז את החלטת ממשלת ישראל.

החלטת הממשלה מיום 10 בדצמבר היתה מרחיקת לכת, אך בהודעה שמסר בכנסת בעקבותיה, ביום 13 בדצמבר, הלביש לה בן גוריון לבוש פרוזה, יבש, כאילו אינה אלא חוליה בשרשרת ואין בה משום סטייה ממדיניות. וכך הודיע בן גוריון בכנסת:

אדוני היושב ראש, כנסת נכבדה, לפני שבוע ימים מסרתי לכנסת בשם הממשלה הודעה בדבר ירושלים. הודעתנו עומדת בתקפה ולא חל ולא יתכן כל שינוי בעמדתנו.

כידוע לכם החליטה בינתיים עצרת האו"ם ברוב גדול על שימת ירושלים תחת משטר בינלאומי בגוף נפרד. החלטה זו לא ניתנת לביצוע בשום אופן, ולו בגלל התנגדותם הנמרצת והנחרצת של תושבי ירושלים. יש לקוות שעצרת האו"ם תתקן במשך הזמן השגגה שיצאה הפעם מפי הרוב, ולא תנסה כלל להטיל משטר של כפייה על עיר הקודש.

אנו מכבדים ונכבד רצון כל המדינות המעוניינות בחופש פולחן וגישה חופשית למקומות הקדושים והרוצות להבטיח הזכויות הקיימות ביחד למקומות הקדושים והבניינים הדתיים בירושלים. התחייבותנו לשמור על זכויות אלה עומדת בתקפה ונמלא אותה בנפש חפצה, אם כי לא נוכל לתת יד להפרדת אונס של ירושלים, המקפחת ללא הכרח והצדקה זכות היסטורית וטבעית כאחת של העם השוכן בציון.

מאז כינון הממשלה הזמנית העמדנו הדאגה לשלומה, בטחונה וחיזוקה הכלכלי של ירושלים במרכז דאגותינו. בסערת המלחמה, כשירושלים היתה נתונה במצור, היינו נאלצים לקבוע זמנית מושב הממשלה בקריה, על יד תל אביב, אולם למדינת ישראל היתה ותהיה רק בירה אחת – ירושלים הנצחית. כך היה הדבר מלפני שלושת אלפים שנה, וכך זה יהיה, כפי שאנו מאמינים – עד סוף כל הדורות. מיד עם גמר הקרבות התחלנו בהעברת משרדי הממשלה לירושלים ובהתקנת התנאים הדרושים לעיר הבירה – דרכי תחבורה תקינים, סידורים כלכליים וטכניים. אנו ממשיכים בביצוע העברת הממשלה לירושלים, ואנו מקווים שתסתיים בהקדם האפשרי.

כשנפתחה הכנסת הראשונה בירושלים ב- 14 בפברואר 1949 (ט"ו בשבט תש"ט), לא היו עדיין הסידורים המספיקים לפעולתה הנורמלית בעיר הבירה, והיה הכרח להעביר זמנית ישיבות הכנסת לתל אביב. הסידורים הדרושים בירושלים הולכים ומסתיימים, ואין עוד כל מניעה לחזרת הכנסת לירושלים ואנו מציעים לכם להחליט על כך.

אין בכל הסידורים האלה כמובן מאליו לשנות אף במשהו מהזכויות הקיימות לגבי המקומות הקדושים, שיכובדו ע"י ממשלת ישראל במלואן, ומהסכמתה של ממשלת ישראל לפיקוח יעיל מצד או"ם על מקומות אלה כפי שהוצהר על ידי ממשלתנו בעצרת האו"ם.⁴⁴

בסופו של הדיון הקצר הודיע יושב ראש הכנסת שישיבות הכנסת אחרי חג החנוכה (הישיבה נערכה בכ"ב כסלו) "יתקיימו מחדש בירושלים". ודוק: אף על פי שרק ישיבותיה הראשונה של האסיפה המכוננת נערכו בירושלים וכל היתר, במשך קרוב לשנה, נתקיימו בתל אביב, מדובר כאן על חידוש הישיבות בירושלים, לאמור: אין כאן סטייה ממדיניות, כי אם רציפות במימושה.

לחלקים אחרים של המאמר
בן גוריון וקביעת ירושלים כבירת ישראל: שאלה מורכבת ואישיות רבת פנים
בן גוריון וקביעת ירושלים כבירת ישראל: תש"ח- מהשלמה עם בנאום להכללה בפועל
בן גוריון וקביעת ירושלים כבירת ישראל: 1949- מהכללה בפועל עד הכרזה כבירה (פריט זה)
בן גוריון וקביעת ירושלים כבירת ישראל: אחרית דבר

הערות שוליים

30*. רישום מיום 25.4.48, יומן המלחמה, עמ' 359.
31. ד' יוסף, קריה נאמנה, ירושלים ותל-אביב תש"ך, עמ' 335.
32. יומן המלחמה, עמ' 909.
33. כנסת ראשונה, ישיבה פ"א, דברי הכנסת III, עמ' 9 ואילך.
34. מצוטט אצל ביאלר (לעיל, הערה 26), עמ' 181.
35. מברקים של משה שרת, מיום 3 ומיום 4 בדצמבר, גנזך המדינה, 2329/17, 2202/5. מצוטט אצל ביאלר, שם, עמ' 184.
36. מברק לשרת, מצוטט אצל ביאלר (לעיל, הערה 26), שם.
37. מברק שרת מיום 4.12.49, אצל ביאלר, שם, עמ' 184.
38. דברי הכנסת, III, עמ' 221 – 222.
39. יומן, רישום מיום 14 בדצמבר, מצוטט אצל ביאלר (לעיל, הערה 26), עמ' 186.
40. שם, שם, ביאלר, עמ' 187 – 189.
41. שם, שם, ביאלר, עמ' 187.
42. מברקי איתן לשרת מיום 13.12.49, גנזך המדינה 2202/5, 3329/14 ומברק שרת לאיתן, מיום 12.12.49, מצוטטים אצל ביאלר, שם.
43. בראיון עם בריצ'ר, מצוטט אצלו (לעיל, הערה 14), עמ' 29.
44. דברי הכנסת, III, עמ' 232.