בין פטיש הלאומנות לסדן הציוני

הפעילות המחתרתית בסוריה ובלבנון למען קרן קיימת לישראל

ציונות במסווה חינוכי-ספורטיבי

אולי דווקא בעיצומה של אווירת הנכאים הכללית במלחמת העולם הראשונה, ובהשפעת המנהיגים הציונים שגורשו מארץ ישראל, הוקמו בסוריה ובלבנון באותן השנים ממש בתי ספר ותנועות נוער ציוניים, דוגמת "התחייה", "קדימה", "המכבי", "הצבי", "החלוץ" ו"הפועל", ואלו היו בסיס לפעילות הקרנות הלאומיות בקהילות המקומיות בשנים שלאחר מכן.

תלמידי בתי הספר העבריים וחברי התנועות הפיחו רוח חיים בקהילות ששכנו בקן הלאומנות הערבית בחלב ובדמשק. כך למשל, הנהגת הקהילה המקומית בדמשק תמכה בתנועת "המכבי", שמאות מחבריה צעדו בחוצות דמשק במדי כחול לבן, בשירה עברית ובתזמורת. התלמידים וחברי התנועות, מצדם, עסקו בפעילות ספורטיבית, אך בעיקר בפעילות לאומית-ציונית: גיוס תרומות לקרנות הלאומיות, מפעל השקל הציוני ועוד. כך הוקמו במסגרתן ועדות שונות, כגון ועדת קרן קיימת, ועדת שיעורי ערב לעברית, ועדת ספרייה והרצאות וועדת עזר להחזקת היתומים שנותרו אחרי המלחמה.

חברי "המכבי" אף עודדו את הקהילות לרכוש קרקעות בארץ ישראל, ובמקביל הקימו חברי אגודת הסטודנטים היהודים "קדימה" בביירות, בתשרי תרע"ט (1919), את "קלוב לאומי קדימה", במטרה "לרכז סביב הרעיון הלאומי את מיטב הצעירים והצעירות, ולהשפיע על עיצוב אופיין הלאומי של הקהילות". במועדון פעלו יותר ממאה נערים ונערות, והללו סייעו באיסוף כספים למען הקרנות הלאומיות, באירועים לאומיים, בחגיגות ובנשפים, כמו גם בסיוע למהגרים ולקהילות במצוקה. גם חברי אגודת "הפועל" בדמשק ובביירות עסקו באיסוף הכספים, וכך גם אגודת נשים "התחייה", שאספה כספים בבזארים למען קרן קיימת.

המפגש עם התנועה הציונית העמיד את הקהילות בדילמה בשאלת נאמנותן והזדהותן, בין אזרחותן הסורית לבין תמיכתן בית הלאומי העברי. ואולם ההנהגה עצמה נסחפה אף היא בגאווה הלאומית, וכך הכריעו מנהיגי הקהילות לטובת התנועה הציונית. לפיכך התמקדה פעילות הקהילות בהחדרת השפה העברית, בקליטת מגורשי ארץ ישראל, בסיוע ל"לשכה הערבית" של המחלקה המדינית ובמגביות למען הקרנות הלאומיות.

ציונות בקו הלאומנות

בהתחשב במאבקם המתפתח של הלאומנים הסורים לעצמאות, ובמאבק המתפתח במקביל בארץ ישראל, היה לעתים סיכון רב בפעילות ציונית זו. י' קובריני, מרכז ועדת קרן קיימת בירושלים, תיאר את המצב בקיץ 1921:

המאורעות בארץ-ישראל העיבו את זוהר הציונות, וגרמו לאדישות והתנכרות, שהתבטאו בפחד ובאימה מפני השכנים הערבים. השלטון הצרפתי עוין את הציונות בסתר ובגלוי [...] העיתונות הערבית מביטה באיבה על עבודת הציונים כאן, המביאים למהפכה בסדרי חייהם של יהודי דמשק.

במהלך המרד הסורי שפרץ בשנת 1925 גברה עוד יותר מצוקתן הכלכלית והביטחונית של הקהילות, כפי שדיווחה קרן קיימת ללשכה הראשית שבהאג: "התעמולה לטובת הקרן הקיימת נפסקה בזמן האחרון, בגלל רדיפת השלטון העוין את התעמולה הציונית".

הפעילות הציונית עוררה חששות גם בקרב מנהיגי הקהילות. בעקבות המתיחות בתחום המדיני בסוריה וגירוש פייצל מדמשק גברה אי-הוודאות, ונציגי הקהילות ביקשו מן הלשכה הראשית של קק"ל להפסיק את לחצה להגברת התרומות הכספיות במקום, ותחת זאת לפעול במישור הפוליטי להבטחת שלומן:

העבודה הציונית בכלל, וזו של הקרן הקיימת בפרט, נמצאת בסוריה במצב קשה מאד, בשל רדיפות השלטונות נגד העסקנים הציוניים. נשמח מאד אם הנהלת ההסתדרות הציונית תאחז באמצעים מתאימים, לשינוי יחס השלטונות לטובה, ולהודיענו על התוצאות.

תהליך העברת המסרים היה סבוך: ועדת קרן קיימת בדמשק שלחה את הבקשה ללשכה הראשית בירושלים, זו העבירה את הבקשה ללשכה הראשית בהאג, שפנתה להנהלת ההסתדרות הציונית בלונדון. אך ההסתדרות הציונית חששה "להתערב בענייניהן הפנימיים של סוריה וצרפת", ולא היה בכוחה לסייע לקהילות. במקביל מנהיגי הקהילות, גם חברי "המכבי", דרשו מן המוסדות הלאומיים בארץ "יותר התעניינות בגולה היהודית המזרחית", ואף איימו להפסיק את פעילותם למען הקרנות הלאומיות.

כדי למנוע את חשיפת הקהילה להסתה לאומנית, הציע ב- 1927 יוסף פרחי, נשיא לשכת "בני ברית" בדמשק, לשליח קק"ל הרב מנחם שמואל הלוי, לוותר על נאומי ההתרמה בבית הכנסת תמורת 20 לירות זהב. סכום זה לא סיפק את הרב, והלה התעקש לערוך את המגבית על אף המתיחות הפוליטית. בסיכומו של דבר אספה המשלחת בדמשק, בביירות ובצידון סך של 137,207 לירות במזומן, ו- 261,450 לירות בהתחייבויות. נוסף על משלחות מטעם הקרנות הלאומיות, פקדו את הקהילות גם שליחי "כוללים" ומפיצי "שקלים".

במצב העדין של המאורעות, עשו הקהילות כל שביכולתן כדי להתרים במהירות את חבריהן, ולהחזיר את המשלחות ארצה מחשש לביטחונן.

"קיבוץ כספים כאותם שליחי הכוללים": בין חינוך לאומי לתמיכה כספית

מתברר כי לא תמיד היו היחסים בין הקהילות היהודיות למוסדות הציוניים כה פשוטים. במארס 1927, למשל, הגיע פינחס נאמן לביירות במטרה לייסד ועדות קבועות לקרן קיימת ולאסוף כספים במלאת חצי יובל לה. ועד הקהילה הבהיר לנאמן את אי-הנוחות שנגרמה לקהילה מן הביקורים התכופים של המשלחות, והציע לקיים מגבית פנימית מרוכזת לכל הקרנות והמשלחות.נאמן השתכנע מנימוקי ועד הקהילה ותמך במגבית המשותפת: "הכספים יועברו לחשבון מיוחד בבנק האנגלי (אפ:ק) לטובת הקרן לבנין ארץ-ישראל ללא הבחנה בקרנות". אך את סיכומו נאמן עם ראשי הקהילות דחתה הלשכה הראשית של קרן קיימת וקרנות אחרות, והמשלחות המשיכו בהתרמות השוטפות.

וכך, גם במאי 1927 פקדו משלחות מטעם הקרנות השונות את חלב וביירות, על אף התנגדות מנהיגי הקהילות בשל העיתוי הבלתי מתאים. נציגי המשלחות התריסו, מצדם, שלא הקהילות יקבעו היכן לבקר ומתי... באותה השנה, אגב, תואמו המגביות לחודש מאי, לפני יציאת הנופשים לעיירות הקיט בעליי, וכן לנובמבר, עם שובם של הנופשים. אלא ששליחי הקרנות הגיעו אף על פי כן גם לעליי עצמה, כמדווח: "הקופסאות הופצו בעיר עליי בליווי תעמולה ומקווים להרקה מוצלחת".

תלמידי בתי הספר העבריים, שהיוו את הבסיס לפעילות למען הקרנות הלאומיות, הפיצו בדמשק באותה התקופה כ- 1,200 קופסאות של קרן קיימת, בצירוף "איגרת אל התלמיד העברי", שבה נתבע למלא את חובתו הלאומית: "אתה נתבע להכניס קופסת הקרן הקיימת אל ביתך ולדאוג להכנסותיה יום יום". ואולם, חרף חשיבותם ופעילותם הציונית, עמדו בתי הספר במהלך שנות ה- 20 לא אחת בפני סגירה, בהחלטת ועד החינוך הארץ-ישראלי. יהודה בורלא, מנהל בתי הספר, התריס בתגובה על חוסר ההבנה של המוסדות הציוניים:

תרומת הקהילה לקק"ל מסתכמת במאות לירות מצריות בכל שנה, וכן לקרן הגאולה, על כן יש לקחת בחשבון גם את ההפסד החומרי, שיתבטא עם הפסקת הפעילות החינוכית. ניתן ליהדות זו את הנפש והיא תיתן את הרכוש [...] זה יהיה כשלון גמור ופשיטת רגל לציונות במזרח, יהיה זה חטא וכתם עוון בפני הציונות בביטול חלק מהאומה, שיכול למלא תפקיד חשוב במכונת תחייתנו הלאומית.

על אופי היחסים בין הקהילות לקרנות התריס גם אברהם אלמליח:

עד לפני שנים אחדות לא באו לכל הארצות ההן שום שליח ושום ציר בשם תנועתנו הלאומית, חוץ משליחי הכוללים מ"ארבע ארצות הקודש". ופתאום לפני שנים אחדות זכרו הקרן הקיימת וקרן היסוד את הארצות האלה ויפקדו אותם בצירים, לא לשם הפצת השפה העברית וידיעת ארץ-ישראל, לא לשם הטפה לתרבות עברית והשתתפות בבנין הארץ ובתנועה הלאומית, ולא לשם חינוך לאומי והכשרתם לעבודה כבירה לתחיית העם בארצו, אלא סתם לשם קיבוץ כספים כאותם שליחי הכוללים, שהם לפחות ברכו את התורמים, ואילו צירי הקרנות אכלו בשר פיגולים בפרהסיה [...] התנועה הציונית ריכזה את כל כוחותיה החומריים ברוסיה ובגליציה, וליהדות המזרח וצפון אפריקה לא שמה לב.

לפיכך הציע אלמליח למסד את פעילות התנועה הציונית באזור באמצעות הקמת לשכות מקומיות והסדרת הקשרים באמצעות אישים קבועים. אלה יחליפו את המשלחות שפקדו את הקהילות לביקורים חטופים ונשאו נאומים מרגשים באספות "הקהל" ובבתי הכנסת, אך הסתלקו כשהם מותירים אחריהם אכזבה ותחושת ניצול. הצירים הקבועים יכולים היו להעמיק את המודעות הלאומית ולהגביר את התרומות, ואילו הצירים הנודדים והמשלחות המזדמנות לא הכירו את תנאי המקום ופנו בבקשות לאישים שהיו חסרי השפעה על בעלי ההון ומנהיגי הקהילות.

ואכן, קרן קיימת למדה מניסיון העבר וביקשה עתה לגייס לפעולותיה את תאופיק עטיה, בעל רשתות מסחר בין-לאומיות, כדי לסייע בריכוז המגביות ובארגון מבצעי ההתרמה בעליות לתורה, בהכרזה על שבתות תרומה, בשימוש במאורעות לאומיים ומשפחתיים לרישום בספר הזהב, בנטיעת עצים, בהרקת קופסאות ועוד.

ברל כצנלסון, שהתלהב מפגישותיו עם תנועות הנוער הציוניות בסוריה ובלבנון בקיץ 1981, המליץ אף הוא בפני נתן ביסטריצקי (אגמון), מנהל מחלקת הנוער של קרן קיימת, להקציב "100 לא"י לצורך פעולה בין הנוער העברי בסוריה". הוא דאג לשלוח לארגוני הנוער ספרים בעברית, ואף חיפש "שליחים המוכנים להסתגל לסביבה היהודית המזרחית". גישתו חיוותה מפנה ביחסם של אישים מהיישוב בארץ לפעילות הציונית בסוריה ובלבנון, אך בפועל הועברו בשנת תרצ"א רק 30 לא"י כתמיכה בפעילות זו, והמדריכים לא נשלחו על אף הפצרותיו של כצנלסון.

בהמשך פנה ביסטריצקי עצמו אל ליאו הרמן מן הלשכה הראשית של קרן היסוד, בדבר שיתוף פעולה בארגון הפעילות בסוריה, ותשובת קרן היסוד הייתה חיובית ומעודדת: "בעניין העבודה הציונית בסוריה, הרי גם דעתנו כדעתכם שמן הראוי ליתן סוף סוף את הדעת על המצב בארצות המזרח ובעיקר בסוריה, ולהביא להתעוררות ציונית מתמידה, שתגרור אחריה גם הכנסות לטובת הקרנות". בעקבות ישיבות אחדות בהשתתפות ראשי הלשכות ונציגי המחלקות והקרנות השונות, הסכימו המשתתפים לבסוף על שיתוף פעולה מלא, ואף דיווחו על כך להנהלה בלונדון. מנחם אוסישקין, שהאמין בסיכום שהושג, מינה בזמן שהותו בביירות במארס 1933 את אליהו אפשטיין לרכז את הפעילות למען שתי הקרנות. אלא שקרן היסוד הפרה את ההסכם ושלחה משלחת מאחורי גבו לסוריה, ובתגובה קיבל אפשטיין הוראה לארגן בדחיפות מגבית למען קרן קיימת בלבד...

"מופת לצעירים היהודים בארצות אחרות": ציונות בצל המאורעות

החלטת הקונגרס הלאומי הסורי ב- 10 בינואר 1936 על הזדהותו עם מאבק ערביי ארץ ישראל, נכונותו להילחם בציונות "המדכאת", דרישתו לשחרור "סוריה הגדולה" למען האחדות הערבית, ושלילתו את הצהרת בלפור והכרזת מלחמה על הבית הלאומי היהודי, היו מפנה נוסף לרעה ביחס הסורים כלפי השאלה הארץ-ישראלית, והקצינו את עמדת המופתי והלאומנים כלפי הקהילות והציונות. ואולם, דווקא באווירה זו הגבירה קרן קיימת את לחצה על יהודי דמשק ועל חברי תנועת "החלוץ הצעיר" להגדיל את תרומותיהם לקרן.

גם שבוע לאחר מותו של הברון רוטשילד פנתה קרן קיימת בקריאה לרשום את הברון בספר הזהב ולערוך מגבית בקהילות, בבנקים, בבתי הכנסת, בחוגים ובאגודות הנוער. קהילת דמשק נענתה והביעה את כאבה ואת תנחומיה ללשכה הראשית:

ועד קהילת יהודי דמשק מביע בזה, בשם היהדות הדמשקאית, את הרגש הנעלה בהוקרה ובהערצה לנדיב המיוחד בעם ישראל – המנוח הברון אדמונד רוטשילד, שבמשך עשרים וחמש שנה תמך בכספו בבית-החולים הצרפתי בדמש'ק, ולאות הכרת תודה אנו תורמים סך 25 לא"י לרשום את שמו בספר הזהב ותרומה מיוחדת של 6 לא"י.

מאורעות הדמים שפרצו בארץ באפריל 1936 נוצלו גם הם כמנוף על ידי קרן קיימת להגברת לחצה על הקהילה: "החלוץ הצעיר" נענה ואסף בתנאי מחתרת קשים סך 1500 מא"י (משכר של 5-2 מא"י ליום עבודה!) ואף התנצל בפני הקרן על התרומה: "בטח תאמרו שזה מעט מאוד, הננו ילדים קטנים ועובדים, ורק מעט מאוד, הננו ילדים קטנים ועובדים, ורק מעט כסף מקבלים אנו מעבודתנו, וממעט זה שילמנו". התנצלות מרגשת זו ציינה הלשכה הראשית כמופת לילדי ישראל: "למרות התנאים המיוחדים בדמשק ולמרות מצבכם הכספי הקשה, אין אתם מפסיקים את עבודתכם למען גאולת הארץ. דוגמתכם תשמש מופת לצעירים היהודים בארצות אחרות שמצבם טוב יותר".

רדיפת היהודים בגרמניה והתנכלות הלאומנים הסורים לקהילות היהודיות בארצם בינואר-מארס 1936, המריצו גם הם את תנועות הנוער המקומיות דווקא להגביר את הגבייה, כפי שצוין ב"קרננו", ביטאונה של הלשכה המרכזית בקק"ל:

דווקא בימים אלה של ימי פרעות בארץ, וימי הרס בנינינו הלאומי, עוברת גם על קהילת סוריה שנאה ליהדות ולציונות, ולמרות זאת, מתנהלת בדמשק בפינה קטנה שבגטו היהודי, פעולה רחבה למען הקרן הקיימת. ילדי החלוץ הצעיר אספו ממשכורת של 2 מא"י ליום עבודה, 1,500 מא"י למען קרן גאולת הקרקע וקרן גאולת העצים.

בדיווחיו ציין גם אחד השליחים את מסירותם הלאומית של חברי התנועות הציוניות:

ניכר שהם ערים מאוד לשאלת ארץ-ישראל ולקריאה להתנדבות. מספר האנשים המתנדבים עלה על אפשרות השימוש בהם, והיינו נאלצים להשיב פני מתנדבים רבים ריקם. למרות המצב הפוליטי הקשה שגבל בסיכון פיזי, נעשתה פעולה חשאית, מחשש שירגישו בנו שאנו אוספים כספים בשביל ארץ-ישראל.

בניגוד לגישה זו, נרשמו לעתים גם התייחסויות אחרות לבני הקהילות. כך למשל, בעוד ביירות סוערת מהמהומות שפרצו בין המוסלמים לנוצרים בשאלת הרכב המשלחת הלבנונית לשיחות פריז על עצמאותה של לבנון, ערך "המכבי הצעיר" בביירות נשף חנוכה עבור קק"ל. אלא שתרומת ביירות בסך 100 לא"י לא השביעה את רצון הלשכה הראשית, שהטילה על קהילת ביירות מכסה בסך 1,000 לא"י לשנה.

הפעילויות הציוניות נערכו בעיצומו של מסע הסתה אנטישמי שהתנהל במרבית העיתונות בסוריה ובלבנון בניצוחו של המופתי הירושלמי: איומיהם של תומכי המופתי היו מוחשיים ביותר ברובע היהודים, וכך נאלצו הפעילים הציונים להשמיד מסמכים ורישומים מחשידים, ולהחביא חלק גדול מקופסאות קרן קיימת בעליית הגג של בית הכנסת "מגן אברהם". גם השלטונות הצרפתיים, שעצרו את מארגני המגביות הכספיות למען ערביי ארץ ישראל, לא יכלו להתעלם מפעילות הקרנות: לאחר שהעצורים הערבים וסנגוריהם האשימו את הצרפתים בהתעלמות מתמיכתם של יהודי ביירות בציונות, נפטר א' נח מהמסכמים שהעידו על תרומות הקהילה למפעל הציוני, ומתוך חשש לחייו אף התפטר מתפקידו.

ייחודיותן של הקהילות היהודיות בסוריה ובלבנון באותן השנים הייתה בכך שפעלו בין פטיש הלאומנות הערבית והסדן הציוני, ובין שתי נאמנויות נדרשות, שהביאו לפעילות לאומית וציונית מסוכנת: ארגון ומתן שיעורי ערב לעברית, מופעי ראווה בדמשק ובביירות ומפעל השקל הציוני. המוסדות הציוניים והקרנות הלאומיות לא תמיד השכילו לנצל את הלהט הציוני שפעם בלב הקהילות, בנוער הציוני ובתלמידי בתי הספר העבריים בסוריה ובלבנון, והחמיצו בכך גשר לאומי לעולם הערבי. זאת מאחר שנדרשו בעיקר לכספי הקהילות, התעלמו פעמים רבות ממצבן הביטחוני, והסתייגו ממיסוד הפעילות החינוכית והלאומית; כל זאת על אף הבקשות, ההנמקות והדרישות של מנהיגי הקהילות, המורים העבריים, ובאי כוח הקרנות הלאומיות במקום.

* ד"ר נחום מנחם, יליד העיר קאמישלי שבסוריה עלה לארץ בעלייה בלתי חוקית בשנת 1944 ושימש מושל צבאי בסוריה ובלבנון. כתב את עבודת הדוקטור באוניברסיטה העברית בירושלים בנושא "יהודי סוריה ולבנון בין הלאומיות הערבית והתנועה הציונית", ושימש מרצה במכללת וינגייט ובטכניון.