עמוד הבית > מדעים > ביולוגיה > גנטיקה > הנדסה גנטיתעמוד הבית > מדעים > ביולוגיה > גוף האדם > רבייה והתפתחות
סיינטיפיק אמריקן ישראל


תקציר
הפריה חוץ-גופית נחשבה בעבר לאיום על עצם היותנו בני אנוש. שיבוט מעורר פחדים דומים.



התינוק של פנדורה
מחברת: רובין מרנץ הניג


ב-25 ביולי 2003 חגגה בחורה שהייתה פעם מיוחדת במינה את יום הולדתה ה-25. לואיז בראון, עוזרת-גננת בלונדית ממערב אנגליה, היא כיום בחורה שקטה וביישנית הנהנית מדי פעם ממשחק קליעה למטרה בפאב השכונתי ונראית כמו כל אישה צעירה אחרת. אבל בלידתה קידמו כותרות העיתונים את פניה בכינוי "תינוקת המאה." בראון היא תינוקת המבחנה הראשונה בעולם.

יש מי שזוכר את שמה, או את היותה בריטית, או שהופעת הרופאים שלה, סטפטו ואדוורדס, דמתה להצגת בידור. אבל רבע המאה שחלף מאז עמעם את הזיכרון לגבי אחד ההיבטים החשובים של בואה לעולם: רבים נחרדו ממנו. היו אפילו כמה מדענים שחששו מכך שפטריק סטפטו ורוברט אדוורדס רקחו צרה צרורה בצלחת פטרי. האם תתפתח ילדה נורמלית, או שמא גרם הטיפול המעבדתי לאי-סדר גנטי איום ונורא? האם הידיעה בדבר הדרך המוזרה שבה נוצרה תשאיר בה צלקות פסיכולוגיות? או אולי זוהי הסנונית המבשרת את בואו לעולם של גזע יצורים חדש ולא טבעי שבניו יעוצבו בסופו של דבר ככלי שרת בידיה של תכלית נפשעת?

כיום, לאחר שההפריה החוץ-גופית (in-vitro fertilization - IVF) הביאה, על פי המשוער, ללידתם של כמיליון תינוקות ברחבי העולם, נראים הפחדים הללו משונים ואפילו מגוחכים. אבל אותם חששות חוזרים ומועלים היום, לעתים אפילו מילה במילה, לגבי שיבוט אנושי. האם יצעד השיבוט בדרכה של ההפריה החוץ-גופית, מן המפלצתי אל היום-יומי? ואם יום אחד ייהפך השיבוט האנושי, כמו התערבויות גנטיות אחרות בהתפתחות העובר, לנוהל שגרתי של הבאת ילדים לעולם, האם עלינו לחשוש מכך או לאמץ את השינוי אל חיקנו? הלקחים שנלמדו מהניסיון שהצטבר לגבי הפריה חוץ-גופית יכולים להאיר את עינינו לגבי ההחלטות העתידיות שעלינו לקבל.

אז ועכשיו

כשההפריה החוץ-גופית עברה מן הכוח אל הפועל, היו שראו בה רברבנות מדעית ותו לא: "אפשר להשוות את פיתוח תינוקות המבחנה," לגלגו המבקרים, "לשיפור השתלות גלגלים ברגליהן של סבתות כדי שתוכלנה לנסוע." אבל היו שראו בהפריה החוץ-גופית עלבון מסוכן לדרך הטבע. כתב העת הבריטי "נובה" יצא בכתבת שער באביב 1972 בטענה שתינוקות מבחנה הם "הסיכון הגדול ביותר מאז הפצצה האטומית" ודרש שהציבור ירסן את פעולותיהם הבלתי צפויות של המדענים. "אם לא נקבל עלינו היום את האחריות להנחות את הביולוגים," כתבו העורכים של נובה, "מחר אנו עלולים לשלם על כך מחיר כבד - נאבד את חופש הבחירה, ויחד עמו גם את עצם היותנו בני אנוש. לא נותר בידינו זמן רב."

אחד האויבים הראשונים והבולטים של ההפריה החוץ-גופית היה לאון קס, ביולוג מאוניברסיטת שיקגו, שהתעניין באופן אישי בתחום החדש באותם ימים, הביואתיקה. אם החברה תתיר להפריה החוץ-גופית להתקדם, כתב זמן קצר לאחר לידתה של לואיז בראון, יעמדו כמה נושאים כבדי משקל על כף המאזניים: "רעיון האנושיות של חיינו ומשמעות התגלמותנו כבני אדם, קיומנו המיני ויחסנו אל אבות אבותינו ואל צאצאינו."

ועכשיו השוו למה שכתב קס, מן המזלזלים הבולטים בכל טכנולוגיית פוריות חדשה בשלושים השנים האחרונות, בניו יורק טיימס בשנת 2003: "[השיבוט] פוגע בכבודה של ההולדה האנושית, בהעניקו לדור אחד שליטה גנטית חסרת תקדים על הדור הבא. זהו צעד ראשון לקראת עולם של השבחת צאצאים, עולם אאוגני שבו יהפכו הילדים למטרות למניפולציה ולמוצרים על פי בחירה." כשפרשנות כזאת מגיעה מכיוונו של קס צריך להקדיש לה תשומת לב בגלל מעמדו המיוחד: קס עומד בשנתיים האחרונות בראש המועצה לביואתיקה הפועלת לצדו של הנשיא ג'ורג' בוש. הצעד הראשון שבו בחרה המועצה לנקוט היה לייעץ כיצד להסדיר את השיבוט האנושי.

ההפריה החוץ-גופית לא סללה כמובן את הדרך ליצירת גדודי ילדים תת-אנושיים, וגם לא נטלה חלק בתהליך התפרקות התא המשפחתי, תוצאות שמהן חששו אנשים כמו קס. מספר השיטות החדשות והמתקדמות לטיפולי פוריות שהוכנסו לשימוש בעשר השנים האחרונות הוא כה גדול עד ש"הפריה חוץ-גופית בסיסית", כמו זו שיצרה את לואיז בראון, נראית היום בעין חיובית כשיטה שגרתית. ואולם, מתברר שבאחת התחזיות המוקדמות היה טמון יותר משמץ של אמת. מבקרי ההפריה החוץ-גופית בשנות השבעים הזהירו במילים ציוריות, שהשיטה תדרדר אותנו במדרון החלקלק אל עבר שיטות מתוחכמות יותר, ובעיני אחדים גם ראויות יותר להתנגדות, לטיפול בפוריות - ושברגע שהסכרים ייפתחו ותותר הפריית ביציות אנושיות במעבדה לא יהיה אפשר עוד לעצור את הנפילה.

אם נביא בחשבון את כל השיטות שיאפשרו להשפיע על התפתחות העובר ושעשויות להיות זמינות בקרוב, עשוי להתברר לנו שמתנגדי ההפריה החוץ-גופית צדקו בהערכתם את מידת החלקלקות של המדרון. ככלות הכול, אף אחת מן השיטות להתערבות גנטית השנויות היום במחלוקת - אבחון גנטי של הורים, החדרת גנים לתאי מין ולעוברים כדי לתקן מחלות, יצירת שורות תאי גזע עובריים, והדבר ממנו כולם חוששים, שיבוט - לא הייתה אפילו בגדר אפשרות אלמלא למדו המדענים קודם לכן כיצד להפרות ביציות אנושיות בצלוחיות המעבדה.

אבל האם מתוך קיומו של מדרון חלקלק שכזה משתמע שהמחקר העכשווי בטכנולוגיות פוריות יוביל בהכרח להתפתחויות שיש הרואים אותן כנתעבות, כגון גידול עוברים כמקור לאיברים או אפילו ייצור תעשייתי מתועב אף יותר של בני כלאיים חצי אנושיים או כפילי אדם? ברור שרבים חוששים מכך, חשש שמסביר את המאמצים שמנהלת ארצות הברית כדי לקצץ ביכולתם של המדענים לטפל בעוברים, אפילו לפני שהמחקר החל. המאמצים הללו מעלים את השאלה האם אסור שמחקר מדעי יתבצע מלכתחילה, רק מפני שיש לו השלכות מוסריות ואתיות עמוקות. או אולי צריך לאפשר למחקר להתקדם תוך מתן תשומת לב קפדנית לכל התפתחות חדשה בתחומים מסוימים, כך שהחברה תוכל לקבל החלטות מושכלות לגבי הצורך בתקנות?

הפריה חוץ-גופית ללא מגבלות

השיגעון לנסות ולהסדיר את השיבוט, או אפילו לאסור עליו לחלוטין, הוא בחלקו ניסיון מכוון למנוע מן השיבוט ללכת בעקבות ההפריה החוץ-גופית, תחום שהמחקר בו התאפיין ב"בלגן" של פעילות ללא השגחה ממשלתית או אתית וללא תיאום מדעי. למרבה האירוניה, הסיבה שהפריה חוץ-גופית נפוצה היום כל כך בארצות הברית ואין עליה בקרה, היא שהמתנגדים לה, ובראשם מתנגדי ההפלות, ניסו לעצור אותה לחלוטין. ההתנגדות העיקרית שהביעו מתנגדי ההפלות להפריה החוץ-גופית נגרמה משום שהיא כרוכה ביצירת עודף עוברים, שבסופו של דבר יושמדו ללא טקס. על פי אמונתם זהו רצח-עם חמור יותר מכל ההפלות שנעשות במרפאות. הם סברו, לפיכך, שהאסטרטגיה הטובה ביותר תהייה למנוע מהמחקר בתחום זה כל מימון ממשלתי.

סדרת ועדות נשיאותיות שראשיתה ב- 1973, דנה באתיקה של ההפריה החוץ-גופית אבל לא הצליחה להבהיר את הדברים. היו ועדות ששקעו עמוק כל כך בבוץ הפוליטי של ההפלות עד כי לא הצליחו לארגן אפילו פגישה אחת. אחרות סיכמו שמחקר ההפריה החוץ-גופית הוא אתי כל עוד מכבדים החוקרים את מעמדו הייחודי של העובר כבעל "חיים אנושיים פוטנציאליים," סיכום שהוא הצהרה יותר מאשר קו מנחה. ב- 1974 עצר הממשל מימון פדרלי למחקר עוברים. כמו כן נאסר לממן מחקר בעוברים אנושיים בני פחות משמונה שבועות, מחקר הכולל בתוכו את ההפריה החוץ-גופית. ב- 1993 חתם הנשיא ביל קלינטון על חוק שמאפשר מימון פדרלי לחקר ההפריה החוץ-גופית. (ואולם ב- 1996 שב הקונגרס ואסר על מחקר בעוברים). בסופו של דבר הממשל לא נתן מעולם את חסותו אפילו למענק מחקר אחד בהפריה אנושית חוץ-גופית, למרות שכמה וכמה ועדות פדרליות לביואתיקה המליצה לאפשר לקבל תמיכה ממשלם המיסים למחקר ההפריה החוץ-גופית כל עוד מתקיימים סייגים מסוימים.

מכיוון שנמנעה התערבות ממשלתית, שהייתה משמשת בוודאי גם לקביעת מסלול המחקר בהפריה חוץ-גופית, נוצר ואקום כספי שאליו נשאבו מדענים בעלי יוזמה שנתמכו במימון פרטי. הסוכנים החופשיים הללו עשו למעשה ככל העולה על רוחם ובלבד שהשוק החופשי יכול היה לשאת זאת. כך הפך המחקר בהפריה חוץ-גופית למערב פרוע מדעי שהונע בכוח השוק והתקיים ללא קווים מנחים. אנשי המקצוע ניסו להסדיר את פעולתם בעצמם. ב-1986 למשל, פרסמה החברה האמריקנית לפוריות הנחיות אתיות וקליניות לחבריה - אבל הפיקוח החופשי הזה היה יעיל רק באקראי. ב- 1990 היו יותר מ- 160 מרפאות שעסקו בהפריה חוץ-גופית, אך איכותן לא הייתה אחידה, ולנזקקים לטיפול לא היה מספיק מידע אובייקטיבי שיעזור להם לבחור את הטובות שבהן.

היום, במה שנראה כניסיון להימנע מן הטעויות שנעשו לגבי ההפריה החוץ-גופית, הממשל הפדרלי מעורב בפועל בהסדרת השיבוט. ב- 1997, מיד עם פרסום ההמלטה של הכבשה דולי, היונק הראשון ששובט מתא בוגר, ייסד הנשיא קלינטון מנגנונים שיאסרו על פעולות דומות בבני אדם, מנגנונים שנותרו על כנם עד היום. הקונגרס האמריקני ניסה כמה פעמים להוציא את השיבוט האנושי אל מחוץ לחוק. הניסיון האחרון הוא הצעת חוק שעל פיה העונש על שיבוט אנושי יהיה קנס בסך מיליון דולר ומאסר עד עשר שנים. (בית הנבחרים אישר את הצעת החוק בחורף 2003-2002, אבל הסנאט עדיין דן בכך). בכך כרכו הפוליטיקאים יחדיו שני סוגי שיבוט שהמדענים ניסו להפריד ביניהם: שיבוט "טיפולי" או "מחקרי". השיבוט המחקרי מיועד ליצור תאי גזע עובריים שבעתיד יהיה אפשר לגרום להם להפוך לתאים בוגרים ברקמות אנושיות בעלות התמחויות מסוימות, כך שיהיה אפשר לטפל בעזרתם במחלות ניווניות. לעומתו שיבוט "למטרות רבייה", מטרתו המפורשת היא להביא לעולם אדם משובט. הצעת חוק נוספת העומדת לדיון בסנאט מנסה במפורש להגן על השיבוט המחקרי ולקבוע ששיבוט למטרות רבייה יהיה עבירה על החוק הפדרלי.

סיכוני ההפריה החוץ-גופית נחשפים

מכיוון שההפריה החוץ-גופית מתנהלת ניהול בלתי מוסדר, נדרשו כמעט 25 שנה כדי לאבחן שהילדים הנולדים בעזרתה אכן נמצאים בסיכון רפואי גבוה יותר. במשך רוב שנות השמונים והתשעים סברו שאין להפריה החוץ-גופית השפעה על תוצאות הלידה, מלבד בעיות הכרוכות בלידה מרובת עוברים: שליש מן ההריונות מסתיימים שלא בכוונה תחילה בלידת תאומים או שלישיות. זוהי תוצאה של הנוהל הנפוץ להשתיל ברחם שש, שמונה ואפילו עשר ביציות מופרות בכל סבב טיפולים בתקווה שלפחות אחת מהם "תיקלט". (השיטה הגסה הזאת מובילה מדי פעם גם להולדת רביעיות.) כשהמחקרים הראשונים העלו את החשש לסיכונים והראו שבהריונות שהחלו בהפריה חוץ-גופית שיעור ההפלות כפול, שיעור הלידות של ולדות מתים ושל מות ילודים גדול פי שלושה ושיעור ההריונות מחוץ לרחם גדול פי חמישה, ייחסו רבים את הבעיות להריונות מרובי העוברים ולא להפריה החוץ-גופית עצמה.

ואולם, בשנת 2002 לא היה אפשר עוד להתעלם מהצד האפל של ההפריה החוץ-גופית. במארס 2002 פרסם "כתב העת לרפואה של ניו אינגלנד" שני מחקרים שהראו שיש בעיות גם אם מביאים בחשבון את שיעור הלידות מרובות העוברים בהפריה החוץ-גופית. אחד המחקרים בדק את משקלם בלידה של יותר מ- 42,000 תינוקות אמריקנים שהורתם בטיפולי פוריות, כולל הפריה חוץ-גופית, בשנים 1997-1996 והשווה אותם למשקלם של יותר משלושה מיליון תינוקות שנולדו לאחר הריון רגיל. גם אם הוציאו מכלל חשבון את הפגים ואת הנולדים בלידות מרובות עוברים, נמצא סיכוי גבוה פי 2.5 שתינוקות מבחנה ייוולדו במשקל נמוך מהרגיל - פחות משני ק"ג וחצי. במחקר השני בדקו יותר מ-5,000 תינוקות שנולדו באוסטרליה בין השנים 1993 ו-1997, 22% מתוכם נולדו לאחר הפריה חוץ-גופית. נמצא שהסיכוי שתינוקות ההפריה החוץ-גופית יסבלו מפגמים מולדים חמורים, בייחוד מומים כרומוזומליים ומומים במערכת השרירים והשלד, גבוה פי שניים בהשוואה לתינוקות רגילים. החוקרים האוסטרלים משערים שהבעיות הללו נגרמות כנראה מהשימוש בחומרים מעוררי ביוץ או בתרופות המיועדות לשמור על ההיריון בשלביו הראשונים. בנוסף, גם הגורמים שתרמו מלכתחילה לאי-פוריות עלולים להגדיל את הסיכוי למומים ביילוד. ייתכן שהאשמה מוטלת גם על טכניקת ההפריה עצמה. באחת משיטות ההפריה מזריקים זרע לתוך הביצית, דבר המאפשר גם לתא זרע פגום, שבתהליך נורמלי לא היה מצליח לחדור לביצית, להפרות אותה, ולהביא לעולם תינוק שסובל ממומים התפתחותיים שלא היה נולד אלמלא ההפריה.

ברור שהסיבה לכך שסיכונים אלו נותרו עלומים במשך יותר מעשרים שנים של ניסיון בהפריה חוץ-גופית היא שמעולם לא הוקמה שום מערכת שתעקוב אחר התוצאות. "לו תמכה הממשלה בהפריה החוץ-גופית, התחום היה מתקדם הרבה יותר מהר," אומר דיואן אלכסנדר, מנהל המכון האמריקני לבריאות הילד ולהתפתחות אנושית. "אבל, כפי שהעניין התגלגל, המכון מעולם לא תקצב מחקר מכל סוג שהוא בהפריה אנושית חוץ-גופית." אלכסנדר מכנה את מה שקרה "לא יאומן ומביך".

למרות שהחסרונות הרפואיים של ההפריה החוץ-גופית מתחילים להתברר, לא התגשמו מעולם רבות מן התחזיות המבהילות ביותר שהתריעו על התולדות הצפויות של ההפריה החוץ-גופית. למשל, אחד התסריטים טען שהדבר יוביל לתופעה של "רחם להשכיר", מעמד נחות של נשים מדוכאות שיקבלו שכר כדי שישאו ברחמן את ילדי העשירות הלא-פוריות. אבל הפונדקאות התבררה כיקרה ומסובכת נפשית לכל הנוגעים בדבר, ומעולם לא נעשתה נפוצה.

גם השיבוט האנושי עשוי להתברר כפחות מפחיד ממה שאנחנו מדמיינים היום. השיבוט למטרות רבייה עשוי להתברר כדבר לא מעשי בגלל כוחות השוק, ולא נחוץ בגלל ההתפתחות המדעית. לדוגמה, ייתכן שנשים שלא מסוגלות לייצר ביציות, או גברים שלא מסוגלים לייצר תאי זרע ישקלו הבאת צאצאים בעזרת שיבוט. אבל הטכנולוגיה שפותחה עבור השיבוט עשויה לאפשר יצירת ביציות או תאי זרע מלאכותיים שיכילו את ה-DNA של האישה או של הגבר. אחר כך יהיה אפשר להשתמש בהם להפריה ביחד עם הביציות או תאי הזרע הרגילים של בת או בן הזוג. המונח "שיבוט" עשוי להתייחס בעתיד אך ורק למה שמכונה היום שיבוט טיפולי, שבסופו של דבר יהיה באמת ובתמים טיפולי במהותו: טכניקה מעבדתית להכנת תאים להצמחה מחדש של איברים פגומים, למשל. יש משקיפים המאמינים שהשימוש הנפוץ ביותר בשיבוט לא יהיה בכלל בבני אדם: היצור שסביר יותר שישובט הוא הכלב או החתול החביב על המשפחה.

ההיסטוריה של ההפריה החוץ-גופית חושפת את המלכודות הצפויות לשיבוט אם פשוט יימנעו מלקבל לגביו החלטות. אבל למרות הדמיון בתגובות החברתיות להפריה החוץ-גופית ולשיבוט, מבחינה פילוסופית שתי הטכנולוגיות שונות למדי זו מזו. מטרת ההפריה החוץ-גופית היא לאפשר רבייה מינית כדי ליצור אדם ייחודי מבחינה גנטית. רק המיקום שבו מתבצעת ההתעברות משתנה, מכאן ואילך העניינים ממשיכים להתנהל כפי שהם מתנהלים בדרך כלל. השיבוט מתעלם מהרבייה המינית, מטרתו אינה לחקות את התהליך אלא את הישות החיה שכבר קיימת. ואולי מוקד החרדות האמיתי שלנו הוא ההבדל הגדול ביותר בין הפריה חוץ-גופית לבין שיבוט: בשנות השבעים עיקר החשש היה שההפריה החוץ-גופית תיכשל, כישלון שיביא אחריו צער, אכזבה ואולי גם לידת תינוקות מעוותים. היום, הפחד הגדול ביותר לגבי השיבוט הוא דווקא האפשרות שיצליח.

משערורייה לקבלה

סיפורה של דוריס דל-ציו מדגים את האירוניה שנגרמה מהשינוי ביחס החברה כלפי הפריה חוץ-גופית בשנות השבעים. לאחר שנים שבהן לא הצליחה דל-ציו להרות פנתה עם בעלה לטיפולו של לנדרום שטלס מהמרכז הרפואי הפרסביטריאני קולומביה. בסתיו 1973 התכונן שטלס לנסות טיפול חפוז בהפריה חוץ-גופית בבני הזוג. הטיפול נקטע במפתיע על ידי ריימונד ונדה ויאל, הממונה על שטלס, שזעם על הרהבת העוז שלו, והטיל ספק באתיקה הרפואית של ההפריה החוץ-גופית. ונדה ויאל החרים את המכל שבו נשמרו הביציות והזרע של בני הזוג דל-ציו והקפיא אותו. בעיני בני הזוג מעשהו של ונדה ויאל לא היה אלא רצח: הם הגישו נגדו, ונגד עובדיו, תביעה על סך מיליון דולר וחצי.

צירוף מקרים הביא לבסוף את התיק של בני הזוג דל-ציו נגד ונדה ויאל לדיון בבית המשפט דווקא ביולי 1978, בדיוק בחודש שבו נולדה לואיז בראון. הולדת תינוקת המבחנה הראשונה בעולם האיר באור חדש את הניסיון הראשוני של שטלס בהפריה חוץ-גופית. לאחר הלידה נטו רוב האנשים, ובכללם שני הגברים וארבע הנשים שישבו בחבר המושבעים בתיק דל-ציו, לראות בהפריה החוץ גופית נס רפואי ולא איום על החברה בת התרבות.

המשפט ארך שישה שבועות, ובמהלכן שטח כל אחד מהצדדים את טיעוניו בדבר התבונה, הבטיחות וההגינות שבהפריה החוץ-גופית. לבסוף מצא בית המשפט את ונדה ויאל אשם בהתנהגות "שרירותית וזדונית" ופסק שהוא, והנתבעים יחד איתו, ישלמו לבני הזוג 50,000 דולר.

לאחר המשפט התפתחה ההפריה החוץ-גופית במהירות. במהלך חמש השנים הבאות נולדו עוד 200 תינוקות מבחנה - ובכללם אחותה של לואיז בראון, נטלי. [היום נטלי היא אמא, לאחר שהרתה היריון טבעי. נטלי היא ילדת המבחנה הראשונה שהייתה לאם.] לאחר שראה תינוקות מבחנה בריאים כה רבים שינה ונדה ויאל את דעתו בד בבד עם השינוי הכללי בדעת הקהל לגבי ההפריה החוץ-גופית. כשאוניברסיטת קולומביה פתחה בשנת 1983 מרפאה להפריה חוץ-גופית בעיר ניו יורק, התמנה ריימונד ונדה ויאל לאחד ממנהליה.

 

אם רצונך לדעת עוד

Moving toward Clonal Man: Is This What We Want? James D. Watson in Atlantic, Vol. 227, No. 5, pages 50-53; May 1971.

The Frankenstein Myth Becomes a Reality: We Have the Awful Knowledge to Make Exact Copies of Human Beings. Willard Gaylin in The New York Times Magazine, pages 12-13,41-46; March 5, 1972.

The Embryo Sweepstakes. David M. Rorvik in New York Times Magazine, pages 17, 50-62; September 15, 1974.

Remaking Eden: How Genetic Engineering and Cloning Will Transform the American Family. Lee M. Silver. Avon Books, 1998.

The Clone Age: Adventures in the New World of Reproductive Technology. Lori B. Andrews. Henry Holt and Company, 1999.

Free to Be Me: Would-Be Cloners Pushing the Debate. Rick Weiss in Washington Post, page A1; May 12, 2002.



אל האסופה רבייה3

ביבליוגרפיה:
כותר: התינוק של פנדורה
מחברת: הניג, רובין מרנץ
תאריך: דצמבר-ינואר 2003 , גליון 7
שם כתב העת: סיינטיפיק אמריקן ישראל
עורכי כתב העת: אייזנברג, אלי  (ד"ר) ; מנס, אלכסנדר  (ד"ר)
הוצאה לאור: אורט ישראל. המינהל למו"פ ולהכשרה
הערות: 1. סיינטיפיק אמריקן ישראל יוצא לאור על ידי אורט ישראל, וביוזמתו של הרצל לאור.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית