החסידה היא אחד מן העופות הטמאים המוזכרים בפרשתנו (ויקרא יא יג-יט): 'ואת אלה תשקצו מן העוף לא יאכלו... ואת החסידה האנפה למינה...' ובפרשת 'ראה' (דברים יד יח). עם זאת, זיהוייה במקרא אינו מוחלט. מאיזכוריה השונים במקרא ניתן להעלות את הנתונים הבאים: היא ניחנה ביכולת תעופה מרשימה (איוב לט יג: 'אם אברה חסידה ונצה'); יש לה מוטת כנפיים המאפשרת דאיה (זכריה ה ט: 'והנה רוח בכנפיהם ולהנה כנפים ככנפי חסידה'); היא עוף נודד המופיע בשמי ארץ ישראל במועדים קבועים (ירמיהו ח ז: 'גם חסידה בשמים ידעה מועדיה'); והיא מקננת במקומות גבוהים (תהלים קד יז: 'חסידה ברושים ביתה').
תרגום השבעים (ספטואגינטה) והוולגאטה מתרגמים את המילה 'חסידה' באופנים שונים, מה שמעיד על כך שאין בידם מסורת זיהוי ברורה. לעומת זאת, בתרגומים הארמיים הזיהוי הוא עקבי: 'חוריתא' או 'דייתא חוורתא'.
התלמוד הבבלי ממשיך את מסורת התרגומים הארמיים: 'אמר רב יהודה: החסידה זו דיה לבנה. למה נקרא שמה חסידה? שעושה חסידות עם חברותיה' (חולין סג א). רש"י מסביר שהחסד הוא שהיא 'מחלקת מזונותיה' עם חברותיה ומזהה אותה עם ה'ציגוניה' (Ciconia). יש מי שהסביר שהכוונה היא שמאכילה את גוזליה עד הגיעם לבגרות. בעולם העתיק שימשה החסידה כסמל לכיבוד הורים ומסירות, ובשל כך כינוה הרומים: Avis pia (=עוף חסיד). הזיהוי של רש"י התקבל על ידי רוב החוקרים המודרניים ועל בסיס קביעה זו זכתה החסידה המוכרת לנו לשמה.
לעומת זאת, רס"ג זיהה את החסידה עם מינים מסויימים ממשפחת הדורסים - שחלקם נודדים וכולם מצטיינים ביכולת תעופה ודאיה מרשימה - ובמיוחד עם הבז. לאור קביעה זאת יתכן שהחסידה המוכרת לנו אינה עוף טמא. ואכן, ישנם פוסקים מבין הראשונים המתירים את אכילתה!
שנינו: 'סימני בהמה וחיה נאמרו מן התורה וסימני העוף לא נאמרו, אבל אמרו חכמים: כל עוף הדורס - טמא, כל שיש לו אצבע יתירה וזפק וקורקבנו נקלף - טהור.' (משנה חולין ג ו). מכאן לכאורה, שכל עוף ניתן לבדיקה ואם נמצאו בו סימנים הרי שניתן לאוכלו.
בסוף המאה ה-11 מתאר בעל מדרש 'לקח טוב' את החסידה כמי שיש לה סימני טהרה ואף על פי כן אסורה באכילה: '"ואת החסידה" - הוא העוף הלבן הבא קרוב לחג המצות וכה"א "גם חסידה בשמים ידעה מועדיה"... ואע"פ שיש לה סימני טהרה שקורקבנה נקלף, לפיכך נזכרו אלו העופות, מלמד שיש מהם שיש להן סימני טהרה והן אסורין, כגון הגמל והשפן והארנבת והחזיר. ועוף טהור נאכל במסורת דור אחר דור, כגון האווז ואווז בר ותרנגולת.' מדבריו נראה שהוא מקדיש מקום ניכר לדחיית האפשרות שהחסידה טהורה היא, משום שהוא מכיר גישה הפוכה המכשירה אותה. עיקרון חשוב בדבריו הוא שהוא אינו מסתפק בזיהוי הסימנים ומחייב קבלה במסורת בדבר כשרותו של עוף בטרם יותר לאוכלו. יתכן שהצורך בקבלה נובע מהעובדה שאין לנו זיהוי מלא של כל העופות הטמאים במקרא - שלחלקם יש את סימני הטהרה - ואם-כן יש חשש שזהו אחד מהם.
למרות זאת, נראה שמסורת אכילת החסידה נמשכה לפחות עוד כמאתיים שנה: בתחילת המאה ה-14 מכשיר רבינו ירוחם, פוסק ידוע מבעלי התוספות, את העוף: 'הסיגוניא, המקננת בבתים הגבוהים היא טהורה, שיש לה כל סימני טהרה, כמו אווז ממש, וגם כף רגלה רחב כמו אווז וידוע שאינה דורסת. וקבלתי שהוא עוף טהור וראיתי כמה מקומות שנוהגים בו היתר...'
למרות חשיבות פסיקתו ועדותו של רבינו ירוחם, קיבלו רובם המכריע של הפוסקים את דעת רבו, הרא"ש: 'ששאלתה על החסידה... דע כי בארצנו ובספרד אין אוכלין עוף המקנן על הבתים... ומה נעשה למקומות שאוכלין אותו, הם יאמרו לך עוף טהור נאכל במסורת ואנו מקובלין שהוא טהור. אבל טוב לחקור אחר קבלתם שמא אדם אחד סמך על חכמתו ובדק בסימניו והכשירו ואין לסמוך על זה, כי שמא דורס הוא. ועוד, כי יש תשע עשרה מיני עופות טמאים שיש לכל אחד ג' סימני טהרה... הילכך אין לסמוך על עופות על בדיקת סימני טהרה...'. ואכן, אין עדויות נוספות לאחר ימיו של רבינו ירוחם על אכילת חסידה בקהילות ישראל.
מקור עיקרי: זהר עמר, 'הפולמוס על כשרות החסידה (Ciconia) בימי הביניים', סיני קכח (ניסן-אלול תשס"א), עמ' קלה-קמו.
