הסדרי נגישות
עמוד הבית > מדעי החברה > תקשורת > עיתונות ועיתוניםעמוד הבית > ישראל (חדש) > שלטון וממשל > דמוקרטיה ישראליתעמוד הבית > מדעי החברה > אזרחות ומדע המדינה > תקשורת ודמוקרטיהעמוד הבית > ישראל (חדש) > תשתיות > תקשורת
מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית


תקציר
כתיבה עיתונאית; הקשר בין עיתונות וצנזורה - אילו סוגי צנזורה קיימים ומה תוכנו של "הסכם הצנזורה" בין הצדדים.



סוגי צנזורה
מחברים: פרופ' אריה ווהל; שרה ליפקין; הגר אנוש


מוסד הצנזורה הוקם בימי הביניים על-ידי הכנסייה הנוצרית, כדי למנוע פרסום דברים שהיו עלולים לפגוע, לדעתה, באמונה הדתית. לאחר מכן ניצלו את המוסד הזה שליטים, שרצו למנוע פרסום דברים שהיו עלולים לפגוע ביוקרתם או לערער את שלטונם.

כיום מבחינים בשלושה סוגים עיקריים של צנזורה: מוסרית, ביטחונית (צבאית) ומדינית. יש ארצות שבהן אין צנזורה כלל. בישראל פועלות שתי צורות צנזורה: מוסרית ובטחונית.

הצנזורה המוסרית מופעלת רק על סרטים. בעבר הובאו בפני "המועצה לביקורת סרטים ומחזות" גם מחזות שעמדו להיות מוצגים בתאטרונים. היום מטפלים חברי המועצה רק בסרטים. הם מגבילים סרטים ל"רק למבוגרים", פוסלים להקרנה קטעים מסוימים ואף פוסלים את הסרט כולו, אם לדעתם הוא פורנוגרפי, מציג אלימות קיצונית, מסית לגזענות או פוגע בדרך אחרת ברגשות הציבור.

הצנזורה הביטחונית מופעלת על כל כלי התקשורת (עיתונות, רדיו וטלוויזיה) ועל ספרים העוסקים בנושאים ביטחוניים. הצנזורה הצבאית הופעלה מיום הקמתה של מדינת ישראל. מכיוון שהמדינה הייתה נתונה במצב של מלחמה בלתי פוסקת עם שכנותיה, היה חשוב מאוד למנוע פרסום ידיעות שהיו עלולות להביא תועלת לאויב. גם תהליך השלום שהחל בתחילת שנות התשעים אינו מבטל את הצורך בשמירה על סודות צבאיים. כל מדינה רוצה לשמור על סודות כאלה, גם אם היא חיה בשלום ובשלווה עם כל שכנותיה. ואולם, גורם חדש מעמיד בספק את המשך קיומן של צנזורות צבאיות בכל רחבי העולם: המהירות והקלות של העברת מידע מקצה אחד של העולם לקצהו השני באמצעות טלפון, בתקשורת מחשבים ובשידור באמצעות לווייני תקשורת. עקב כך, חייבות הצנזורות הצבאיות להקפיד מאוד ולהשתמש בסמכותן בזהירות רבה. כל כתב הפועל בארץ זרה, מתחייב לציית להוראות הצנזורה המקומית, אבל הוא עלול לעקוף אותן אם הן שרירותיות או מוגזמות בעיניו. לכן, על הצנזורות להקפיד ולפסול רק מידע, העלול לסכן חיי אדם או ביטחון של מדינה.

בישראל למדו את הלקח הזה במהלך פעולת חילוץ, שבסופו של דבר נכשלה. באירוע נהרגו שני חיילים. במשך כל שנות קיומה של ישראל היה מקובל שלא לפרסם שמות של חיילים שנהרגו בפעילות צבאיות, בתאונות ובאסונות טבע, לפני שהשלטונות הספיקו להודיע על כך לבני המשפחה של הקרבנות. הצנזורה הצבאית אכן עיכבה את פרסום הידיעה על הפעולה ועל נפילת החיילים. הסיבה לא הייתה צבאית אלא אנושית. תחנות הרדיו והטלוויזיה לא דיווחו על האירוע ועל ההרוגים במשך שעות אחדות. ואולם, הצנזורה לא יכלה למנוע את העברת המידע לרשתות טלוויזיה בין-לאומיות. אלה שידרו את הידיעה על כישלון הפעולה דקות אחדות לאחר התרחשותה. שידורי הלוויין של אחדות מאותן רשתות נקלטים גם בישראל באמצעות ערוצי הכבלים.

עקב כך, נחלק הציבור הישראלי לשתי קבוצות: אלה שצפו בשידורי התחנות הזרות בערוצי הכבלים קיבלו מידע בן-רגע, ואלה שצפו בשידורי הטלוויזיה הישראלית קיבלו את אותו מידע רק כעבור שעות אחדות. בינתיים, מאחר שישראל היא מדינה קטנה, החלו הטלפונים לצלצל. הורים לחיילים באותה יחידה התקשרו אלה לאלה כדי לברר מי הנפגעים, ופשטו שמועות כזב על מספר רב של הרוגים.


 

הסכם הצנזורה


עיתונות וצנזורה אינן חיות בשלום זו עם זו משום שיש להן מטרות הפוכות: העיתונות רוצה לפרסם כמה שיותר מידע בשם זכות הציבור לדעת. הצנזורה רוצה למנוע כמה שיותר פרסומים בענייני צבא בשם שיקולים של ביטחון המדינה.

כדי למנוע חיכוכים בלתי פוסקים בין אמצעי התקשורת לצנזורה, התקבל בשנת 1966 "הסכם הצנזורה" בין נציגי התקשורת לנציגי צה"ל, ולפיו התקשורת התחייבה לציית להוראות הצנזורה, ומערכת הביטחון התחייבה שלא לנצל את הצנזורה הצבאית לרעה.

בין השאר נאמר בהסכם כי:

  • מטרת הצנזורה למנוע פרסום מידע ביטחוני העלול להועיל לאויב או להזיק להגנת המדינה.

  • אין צנזורה על עניינים פוליטיים או על הבעת דעות והערכות, אלא אם כן יש בהן רמז למידע ביטחוני חסוי.

  • הצנזורה תודיע לעיתונות אילו נושאים טעונים אישור מטעמה. הרשימה משתנה מעת לעת, אך כוללת תמיד שני נושאים: ביטחון המדינה ועליית יהודים ממדינות העוינות את ישראל.


בעקבות כך הסכימו כלי התקשורת להגיש לביקורת הצנזורה כל חומר הנוגע לנושאים שברשימה. תלונות נגד פסילות שרירותיות התבררו בשנים הראשונות בפני ועדה מוסכמת, הכוללת נציגים ממערכת הביטחון ומכלי התקשורת. במשך הזמן החלו עיתונים לטעון, כי הצנזורה מפעילה שיקולים פסולים, כגון איסור פרסומן של ידיעות החושפות מעשים שליליים בצבא. במספר מקרים נאלץ הצנזור לאשר פרסום מידע בצו של בית-הדין הגבוה לצדק (בג"ץ). למערכת המשפט, ולבג"ץ במיוחד, נודע תפקיד חשוב מאוד בשמירה על חירות הביטוי.

בדרך כלל אין הקורא יודע האם הוא קורא ידיעה שלמה בעיתון או את מה שנותר ממנה לאחר פעולת "המספריים של הצנזורה". כאשר הצנזורה פוסלת קטע, נותן העורך הוראה למחשב, והוא מסדר את השורות מחדש כך שהמחיקה אינה נראית לעין. בשנים שבהן עבדו העיתונים באותיות עופרת, קרה לפעמים, שלא הספיקו לעשות סדר חדש לידיעה המקוצצת, אלא "גירדו" מלוח היציקה את המילים האסורות. במקומן נוצר שטח לבן בדף. עיתונים עשו לפעמים שימוש מכוון ב"חורים" כאלה. כך הם מחו על פסילות שלא שירתו, לדעת העיתונים, את צורכי הביטחון, אלא את המטרות הפוליטיות של מערכת הביטחון.

צנזורה מדינית (פוליטית) אסורה בישראל וברוב המדינות הדמוקרטיות, אבל היא נפוצה מאוד במדינות בעלות שלטון דיקטטורי. במדינות לא דמוקרטיות השלטון מאלץ את אמצעי התקשורת לבטא את דעותיה של המפלגה השלטת, ועיתונים המורדים נגד הכפייה הזאת, מוטרדים על-ידי השלטונות. הכתבים והעורכים נעצרים, נשפטים ואף נשלחים לכלא, ואילו העיתונים עצמם נסגרים. צנזורה מדינית המונעת פרסומים מכיוון שהם פוגעים במפלגה השלטת, היא סימן מובהק של שלטון לא דמוקרטי. עיתונות חופשית, המבקרת את השלטון וחושפת את מעשיו השליליים בלי חשש להתנכלות אישית לעורכים ולכתבים, היא סימן לשלטון דמוקרטי.



 

צנזורה פנימית


אם לא די במגבלות המוטלות על עיתון מכוח החוק או בשל נוהג, יש בכל עיתון גם מעין "צנזורה פנימית". אין ידיעה הנכנסת לעיתון במקרה. כל פרט עובר סינון ומיון, והכתבים והעורכים הממונים על תחום מסוים חייבים להכריע, כל פעם מחדש, בשאלות: האם לפרסם? כיצד לפרסם? באיזו צורה? באיזה חלק של העיתון?

לדוגמה, הטלוויזיה הישראלית משדרת סדרה דרמתית חדשה בהשתתפות שחקני קולנוע מפורסמים. לכבוד שידור הפרק הראשון מגיע לישראל גיבור הסרט ומכנס מסיבת עיתונאים. העיתונים המיועדים לציבור החרדי אינם מדווחים על מסיבת העיתונאים ועל שידור הסדרה, משום שרוב הציבור החרדי מתנגד לצפייה בטלוויזיה. זוהי צנזורה פנימית מובנת.

דוגמה אחרת: נהג שיכור גרם לתאונת דרכים קטלנית. כל אמצעי התקשורת מדווחים על המקרה בהרחבה, ורק בעיתון אחד מופיע דיווח קצרצר, חבוי באחד העמודים הפחות מעניינים של העיתון. מה קרה? בירור קצר מגלה את הסיבה: הנהג הדורס הוא בעלה של אחת מעובדות העיתון. זוהי צנזורה פנימית פסולה. לעיתון מסוים נודע, שפוליטיקאי ידוע חשוד בקבלת שוחד וכבר נחקר במשטרה. זהו סקופ - אבל הוא אינו מתפרסם. מה קרה? מתברר, כי ראשי מערכת העיתון תומכים בעמדותיו של אותו פוליטיקאי בנושאים חברתיים ואינם רוצים לפגוע בסיכוייו להיבחר לתפקיד חשוב. צנזורה פנימית מסוג כזה פוגעת בזכותם של הקוראים לדעת את האמת על אנשי ציבור. משום כך זוהי חובתו המקצועית של כל עיתונאי להיאבק בתופעות כאלה.

איננו מצפים לאובייקטיביות מלאה מעיתון פוליטי-רעיוני הנאבק להגשמת מטרותיו הפוליטיות, אבל אנו מקווים שעיתונים בלתי תלויים מפרסמים את כל הראוי להתפרסם ואינם מסתירים מאתנו מידע משיקולים של אינטרס פרטי. למעשה, הדברים נוהגים לעתים אחרת: עיתון מפלגתי לא תמיד מפרסם ידיעה הפוגעת בשמה של המפלגה הזאת, ועיתון מסחרי לא תמיד מפרסם ידיעה העלולה לפגוע בשמם וברכושם של הבעלים שלו.

כל העיתונים ירצו לדאוג לכך שנכסיהם לא יתמוטטו: יש להם אינטרס שהמסים על המבנים או על חומרי הגלם של המפעלים לא יעלו. יש עיתונים הנזהרים מכל ידיעה הפוגעת במפרסמים הקבועים שלהם. אחרים מעדיפים פוליטיקאי מסוים וידווחו על נאומיו בהבלטה מיוחדת. כל השיקולים האלה, שאנו מכנים אותם "צנזורה פנימית", פוגעים גם הם באפשרות שלנו לדעת את כל האמת.

לסיכום:
צרכן נבון צריך לדעת לא רק מה שהוא קונה, אלא גם מה שהוא אינו מקבל עם קנייתו. קורא עיתון צריך לדעת שלא תמיד הוא מקבל את כל המידע. החומר המגיע לעיתון עובר מיון וסינון וביקורת של צנזורה מסוגים שונים. קורא שאינו מודע לכך, לא יוכל להשתמש נכונה במידע המסופק לו.


לעמוד הקודם

ביבליוגרפיה:
כותר: סוגי צנזורה
שם  הספר: לקרוא עיתון ... ועוד איך! : קריאה ביקורתית בעיתון
מחברים: ווהל, אריה (פרופ') ; ליפקין, שרה ; אנוש, הגר
תאריך: 1996
בעלי זכויות : מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
הוצאה לאור: מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
הערות: 1. עיצוב ואיורים: וייס, יוסי.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית