עמוד הבית > מדעי החברה > תקשורת > עיתונות ועיתונים
מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית


תקציר
כתיבה עיתונאית; עד כמה מהימנות הידיעות שאנו קוראים בעיתון? - על שאלת אמיתות המידע המדווח בעיתונים.



מהימנות עיתונאית
מחברים: פרופ' אריה ווהל; שרה ליפקין; הגר אנוש


כידוע, לא ייתכנו חיים על פני השמש. אם כן, כיצד הייתם מתייחסים לכותרת "יש חיים על השמש", המופיעה בעיתון שקניתם זה עתה? בוודאי הייתם מתחילים לפקפק במהימנותה של הידיעה, ושואלים את עצמכם: עד היכן אנחנו יכולים לסמוך על הדברים שמוסר העיתון? מתי עלינו להטיל ספק במה שכתוב? איך נוכל להעריך את מהימנותו של העיתון שאנחנו קוראים?


 

מהימנות, לפי מה?


מהימנות העיתון נמדדת לפי אמיתות המידע שהוא מפרסם. כאשר מתפרסמת בעיתון ידיעה שאינה נכונה, תמיד יימצא מישהו היודע את העובדות הנכונות. הדבר יתפרסם בוודאי ברבים, והתוצאה תהיה ירידת מהימנות העיתון בעיני הציבור.

דוגמה למקרה מעין זה אירעה בצרפת בשנת 1927. שני טייסים צרפתים עמדו לערוך את אחד הניסיונות הראשונים לחצות את האוקיינוס האטלנטי במטוס מצרפת לארצות הברית. מבצעם עורר התעניינות עצומה בצרפת, ואחד העיתונים ניצל זאת לרעה. העורך חישב את הזמן מרגע המראתם ועד לנחיתה המשוערת, וכאשר הגיעה השעה, שבה אמורים היו השניים להגיע לאמריקה, יצא העיתון בכותרת ראשית לאומה הצרפתית. כותרת זו בישרה, ששני הטייסים הגיעו ליעדם, וזכו בקבלת פנים נלהבת. גיליונות העיתון הזה נחטפו לאלפיהם. אולם חישוביו של העורך לא עמדו במבחן המציאות, שכן במקום להגיע לארצות הברית, נפל המטוס לים ושני טייסיו נספו.

כאשר נודע הדבר בצרפת, אותם המונים, שאך אתמול היו נלהבים ומלאי התפעלות מהעיתון הזריז, צעדו באלפיהם אל מערכת העיתון וניסו להעלותה באש. תפוצת העיתון ירדה מיד, ותוך זמן קצר הוא נסגר. כך הביע קהל הקוראים את דעתו על אבדן מהימנותו של העיתון.



 

טרומן ניצח – העיתון הפסיד


זהו סיפור על "ברווז עיתונאי" קלאסי: בבחירות לנשיאות שנערכו בארצות הברית ב-1948 התמודד הארי טרומן נגד פוליטיקאי בשם דיואי. כל משאלי דעת הקהל צפו ניצחון מוחץ לדיואי, ופרשני הרדיו והעיתונות כבר כינו אותו "הנשיא לעתיד". העיתון "שיקגו דיילי טריביון" החליט לקטוף את פרות הניצחון, ובטרם נסתיימה ספירת הקולות, הזדרז להוציא גיליון שהכריז באותיות ענק: "דיואי מביס את טרומן". רק למחרת התבהרו פני הדברים: טרומן ניצח את דיואי. בחגיגת הניצחון החזיק הנשיא טרומן את הגיליון שהודיע על "תבוסתו", והראה אותו לקהל המריע. לא לחינם נכנסה תמונה זו להיסטוריה של העיתונות.

מדד אחר למהימנות המידע הוא מקור המידע עצמו. לא תמיד קל לשמור על מהימנות. לעתים, העיתונאי מקבל מידע מוטעה, מבלי שלמוסר המידע הייתה כוונה להטעות אותו, ולפעמים האנשים המספקים את המידע מעוניינים להטעות את העיתונאי. לכן, העיתונאי חייב לעמוד תמיד על המשמר, וכאשר הוא מקבל מידע ממקור לא מוכר, עליו לבדוק ולאמת אותו אצל מקורות נוספים.

אין עיתון ואין עיתונאי שלא נפלו לפחות פעם אחת בפח של הטעיה מכוונת. אחד המקרים המפורסמים ביותר אירע בשנות השישים. לילה אחד התקשר אלמוני למערכות עיתונים אחדות והודיע להם שהכנר הרוסי המפורסם דוד אויסטרך הגיע ארצה לסדרת קונצרטים. באותם ימים היה בואו של מוסיקאי רוסי מפורסם כל-כך חדשה מסעירה לכל חובבי המוסיקה בארץ. עורך הלילה באחד העיתונים מיהר לפרסם את הידיעה המשמחת בהבלטה בעמוד הראשון של העיתון, כשהוא מלווה אותה בתצלום גדול ומרשים של הכנר. רק למחרת בבוקר התברר לו, כי נפל קרבן למהתלה.

מדוע התפרסמה ידיעה זו רק בעיתון אחד? הרי גם מערכות עיתונים נוספות קיבלו אותו מידע. התשובה לכך היא, שהעורכים האחרים היו, ככל הנראה, בקיאים ומנוסים יותר. הם לא הסתכנו בפרסום הידיעה בלי לבדוק את מהימנותה במקורות נוספים. ואכן, שיחה קצרה עם מנהל התזמורת שעמה אמור היה הכנר להופיע, העלתה שלא היו דברים מעולם.

העיתונאים ועורכי העיתונים משתדלים בכל מאודם להימנע ממסירת מידע לא מהימן. כדי לעמוד בזאת נערכת בדיקת מהימנות בשני שלבים:

את הבדיקה העיקרית עושה העיתונאי המדווח. הוא האדם המתמחה בתחום, הוא זה המכיר את מידת המהימנות של מקורות שונים, והוא גם יודע מי הם האנשים העשויים לאמת או להפריך את המידע. העורכים אינם אמורים לעסוק ב"פיקוח" על הכתב. בכל זאת, הם אינם פטורים מחובת הערנות. כאשר העורך נתקל בידיעה המעוררת בקרבו ספק, הוא פונה אל הכתב ומבקש ממנו לערוך בדיקה נוספת. לעתים אין העורך נרגע אפילו לאחר הבדיקה הזאת. כאשר מדובר בידיעה מרעישה מאוד בתחום הפוליטי או הכלכלי, מזעיקה המערכת כתבים נוספים לעזרה, כדי שגם הם יבדקו את מהימנות הידיעה עם מקורותיהם. למשל: לכתב כלכלי נודע על הסכם למכירת בנק מסוים. הכתב בודק את הידיעה עם כמה אנשים ומשתכנע שהיא נכונה. בכל זאת העורך מודאג, משום שהקונה, איש עסקים עשיר, מסרב לענות על שאלות. "אין תגובה", הוא אומר לפניית הכתב. 'מי יכול לעזור לנו?' שואל את עצמו העורך ומיד מוצא תשובה: הכתב המדווח על הפעילות במשרד האוצר ובבנק ישראל. כדי להפעיל בנק, צריך לקבל רישיון מן הממשלה. לכן, אם הידיעה נכונה, ודאי יודעים עליה בגופים האלה. לכתב המדווח על משרד האוצר ועל בנק ישראל יש מקורות משלו, והם יכולים לאמת את הידיעה. לאחר האימות הנוסף הזה, נרגע סוף-סוף העורך. למחרת בבוקר מופיעה הידיעה המרעישה הזאת בהבלטה רבה בעיתון.

תקלות מסוג אחר קורות, לעתים, בידיעות פחות חשובות. בדיווחים על מעצר חשודים במעשים פליליים נופלות מעת לעת טעויות בשמות העצורים. גם בידיעות על עניינים מקומיים יש לעתים טעויות בשמות של רחובות או במספר תושבים בעיר מסוימת. כתבים טועים לפעמים במועדי ההופעות של להקות אורחות או בנתוני הרווח או ההפסד של חברות כלכליות. אם טעות כזו עלולה לגרום נזק למישהו, נהוג לפרסם "הבהרה", "תיקון טעות" או "התנצלות" בעיתון. אבל העיתונים אינם ששים לפרסם תיקונים כאלה, ואם בכל זאת הדבר נעשה, הרי זה בדרך כלל אחרי משא ומתן ממושך עם האיש הרואה עצמו נפגע מהידיעה.

למרות כל המאמצים לדייק, נשמעות בציבור וגם בקרב עיתונאים טענות רבות על ירידה במהימנותם של העיתונים ועל ריבוי הטעויות. לפי טענות אלה, יש עיתונים שאינם מתאמצים לבדוק, לברר ולאמת את הפרטים כראוי. אדרבא, לגבי המתלוננים נדמה שהעיתונאים אימצו לעצמם כללי משחק חדשים האומרים: "אם יש לך סיפור טוב, אל תיתן לעובדות לקלקל אותו". כלומר: אם תנסה לבדוק את הפרטים, יש סיכוי רב שהסיפור המעניין שלך יתקלקל ויתגלה כמעניין הרבה פחות. לכן פרסם אותו, והרי לך סיפור עיתונאי טוב. במקרה שיתברר שהסיפור היה באמת לא נכון, תוכל לפרסם כעבור יום הכחשה – והרי לך עוד סיפור עיתונאי טוב.



 

מה אומר המקור?


בתחילת הספר (בפרק ב) דנו בקצרה במקורות המידע של עיתונים ושל עיתונאים. הזכרנו את הדוברים והמדליפים, המספקים לאמצעי התקשורת סוגים שונים של מידע. כעת ננסה לבדוק כיצד מקורות המידע האלה משפיעים על הידיעות המתפרסמות בעיתון, וכיצד אפשר לזהות את "טביעות האצבע" של מקורות שונים בדיווח העיתונאי. חשוב לזכור: כל מי שנותן מידע לעיתונאי, עושה זאת כדי לקדם עניין הקרוב ללבו. כשנלמד לזהות את הדוברים, נבין טוב יותר אילו אינטרסים הם מייצגים.

בדרך כלל בכל ידיעה מצוין לפחות מקור אחד שממנו היא נשאבה. כך, למשל: "ראש המשלחת הישראלית אישר אמש כי...", או: "הרמטכ"ל אמר ש...", או: "...כך אמר השר הממונה בתום יום הדיונים הארוך".

ציון המקור עוזר לראות את המידע באור הנכון. אם המידע נמסר מפי אדם שיש לו אינטרס, אנחנו יודעים שעלינו להתייחס לדבריו בזהירות. ניקח לדוגמה משפט תמים כמו: "המשחקים החינוכיים החדשים ממש מרתקים". כדי להחליט מה ערכה של אמירה כזאת, עלינו לדעת מי הדובר: אם סוחר הצעצועים אומר כך, אפשר שהוא מנסה לנצל את העיתון למכירת סחורתו, אם הילדים אומרים כך -ככל הנראה באמת מדובר במשחקים טובים.

יש גם מקרים שבהם העיתונאי מעוניין להסתיר את מקור המידע שלו. אפשר שהמקור הוא סודי, או שהמידע הגיע לעיתונאי באמצעות הדלפה. אפשר שהעיתונאי נמצא בראשית חקירה של פרשה כלשהי, ומוסר המידע עלול להיפגע אם שמו ייוודע. אנשים רבים מוכנים למסור מידע לעיתונאים, בתנאי ששמם לא יוזכר בעיתון. עיתונאי חייב לכבד בקשות כאלה גם מטעמי הגינות וגם כדי שלא "ישרוף" את המקורות שלו. במקרים כאלה ימצא העיתונאי ניסוחים עוקפים, כגון "פקיד בכיר", "מקור יודע דבר" או "מקורבים לצמרת הפוליטית". הניסוח הזה חשוב לעיתונאי כדי שהקוראים לא יחשדו בו, שהוא המציא את הידיעה. הבעיה שלנו, כקוראים, היא העובדה, שאין ערובה לקיומו בפועל של אותו "פקיד בכיר". ייתכן בהחלט שזהו "טריק" עיתונאי: המסווה את העובדה שהכתב לא הצליח לבדוק את אמיתות הידיעה עד תום. בתוך שאיננו מוסר את המקור, הוא מסיר מעליו חלק מנטל האחריות לאמיתות המוחלטת של המידע. לכן, כשמקור המידע מעורפל, יש להתייחס אל הידיעה בחשדנות מה.



 

ציון המקור



  1. "שר האנרגייה הודיע...", "יו"ר ההסתדרות הרפואית מסר...", "אריה כדורי, מאמן הנבחרת הודיע..." – כך תימסר ידיעה שהמוסרים אותה, השר או היו"ר או המאמן, נוטלים אחריות מלאה לגביה. הקורא יכול לסמוך על כך שהדברים המצוטטים אכן נאמרו. האם מה שנאמר הוא האמת לאמיתה? זה תלוי במידת המהימנות של מוסרי המידע עצמם.

  2. "דובר רשות הגנים הלאומיים הודיע..." - על הקורא לדעת, כי דובר של משרד ממשלתי או של גוף ציבורי, חברה או מפעל, תפקידו לעשות שירות טוב אומרים למעבידיו ולא למתוח עליהם ביקורת. אין זאת אומרת שהדוברים אינם אמת. להפך, תפקידם מחייב אותם להיות אמינים. אך מטבע תפקידם הם נוטים להציע לפרסום עיתונאי את הדברים הטובים והיפים המתרחשים בגוף המעסיק אותם ולא את הדברים השליליים. דוברים מוצלחים אינם משקרים, בדרך כלל, אבל הס "משפרים" את האמת: מדגישים את החיובי וממעיטים בחשיבותם של אירועים שליליים. לכן, יש להתייחס להודעות דוברים כאל אמת, אבל לא כאל האמת כולה.

  3. "מקורות בכירים במשרד החוץ", "חוגים המקורבים לשר האנרגייה", "פקיד בכיר", "מקורות רמי דרג", "מקורות יודעי דבר" - ציון מקור כזה חייב לעורר חשד מידי. הגדרה כללית כזו של המקור היא ניסיון כל המעורבים בידיעה שלא ליטול על עצמם אחריות מלאה. אם למחרת היום תתברר הידיעה כלא נכונה, אין כתובת ברורה שאפשר לכוון אליה אצבע מאשימה. העיתונות יודעת ש"מקור בכיר" במשרד ממשלה הוא, לעתים קרובות, השר עצמו - אבל אם הידיעה לא נמסרה בשמו, יוכל גם השר להתנער מכל העניין.





 

מהימנות של ידיעה


ננסה לבחון ידיעה ולמצוא את סוג השאלות שאנו צריכים לשאול את עצמנו בעת קריאתה:

כתבנו הפרלמנטרי מדווח, כי הכנסת אישרה ברוב קולות חוק להגנה על גנים ציבוריים. בחוק נקבע, כי כל הפוגע בצמחייה או במתקנים של הגנים הציבוריים, דינו שנה אחת מאסר וקנס בסך עשרת אלפים ש"ח. ח"כ מ' פלמוני אמר לכתבנו לאחר קבלת החוק: "זהו ניצחון גדול של מפלגתי, הדוגלת מאז ומתמיד בשמירה על הסדר הציבורי ובהטלת עונש כבד על הפוגעים בו. מפלגתי תמשיך בקו זה של פעילות, ותציע גם לאסור על ילדים להכניס כלבים, חתולים, אופניים וכדורים לגנים הציבוריים." כתבנו הפרלמנטרי מוסיף, כי שמועות המהלכות בכנסת אומרות, שהתוספת לחוק שהתקבל, אין לה כל סיכוי לזכות בתמיכה כיוון שהיא פוגעת בילדים, בהוריהם ובבעלי חיות מחמד.

עד כאן הידיעה. אפשר להבחין בה שלושה חלקים ברורים:
החלק הראשון כולל דיווח על תוצאות ההצבעה בכנסת ועל קבלת החוק. אנו יכולים לקבל חלק זה כעובדה. תוצאות של הצבעות בכנסת נמסרות בו במקום על-ידי יושב-ראש הכנסת או על-ידי אחד מסגניו. המידע הזה הוא רשמי ונמסר לכל אמצעי התקשורת. גם אם חמד הכתב לצון, הוא לא ימסור נתונים לא נכונים על אירוע כזה, כי לאחר השוואה עם עיתון אחר או עם חדשות הרדיו והטלוויזיה, נוכל לגלות את ה"שקר" מיד, ואז נאבד את האמון באותו כתב.

החלק השני של הידיעה מביא את דעתו של אחד מחברי הכנסת על החוק וכן את הצעתו לחוקים נוספים. אנו יכולים להיות בטוחים, כי את הדברים האלה אכן אמר האיש, כיוון ששמו מצוין בתחילת הקטע (ח"כ מ' פלמוני). הכתב לא יסטה מן הנאמר לו, כיוון שאותו חבר-כנסת יוכל להוקיע את הכתב כמי שמסר דיווח לא נכון. ציון שמו של מי שאמר את הדברים המובאים בידיעה משמש ערובה מסוימת, שאותו איש אכן אמר את הדברים הללו. לפעמים מתעורר ויכוח: ח"כ פלמוני, למשל, טוען "לא אמרתי," והכתב משיב: "הוא כן אמר." מי דובר אמת?

לא תמיד קל לדעת: לפעמים עיתונאים נכשלים בדיווח, ולפעמים מתעוררת סערה פוליטית עקב התבטאות של פוליטיקאי והלה מחליט, שכדי להרגיע את הרוחות, הכי פשוט יהיה להכחיש את הידיעה.

בחלק השלישי של הידיעה טמון לנו פח, ועלינו להיזהר שלא ניפול לתוכו. הכתב מספר על "שמועות המהלכות בכנסת". מה הכוונה ב"שמועות"? זו יכולה להיות דעתו האישית של הכתב, או העמדה של העיתון, או דעה המתהלכת אמנם בכנסת, אבל אין לדעת איזה משקל יש לייחס לה. כמה תומכים בדעה זו – שניים? שלושה? עשרה? ואולי שישים חברי כנסת? להבדל המספרי יש כמובן משמעות מכרעת, כי חוקים מתקבלים בכנסת בהצבעות של רוב. לכן, אם אין ציון ברור של מקור הדעה או של שמות האנשים המחזיקים בה, יש להתייחס לדיווח בכל הזהירות הדרושה.



 

זוויות ראייה


ודאי קרה לכם פעם שהשתתפתם באירוע מסוים וקראתם אחר כך את הדיווח עליו בעיתון. קרוב לוודאי שהדיווח לא מצא חן בעיניכם. אולי אפילו כעסתם על הכתב, ש"לא הבין שום דבר וסילף את הכול". אתם יודעים בדיוק מה קרה. הייתם שם, במו עיניכם ראיתם ובמו אוזניכם שמעתם. לכם נראה האירוע בצורה אחרת לגמרי...

האם הכתב באמת שיקר? הרבה יותר סביר להניח, כי השוני נובע מזוויות הראייה השונות. העיתונאי הסתכל על האירוע "מבחוץ". אתם ראיתם אותו "מבפנים". אתם הייתם שותפים לאירוע ומשום כך היה לכם חשוב שהוא יצליח.

לכן, שמתם לב לצדדים הטובים שבו והתעלמתם מפגמים. הכתב, לעומת זאת, היה אובייקטיבי, ומשום כך שם לב לפגמים. הם נראו לו בולטים, ולא הייתה לו סיבה רגשית להתעלם מהם.

לסיכום:
כאשר מדברים על מהימנות בדיווח, הכוונה היא למסירת מידע המבוסס על עובדות. בדרך כלל עיתונאי בודק ומאמת את המידע המגיע אליו בעזרת מקורות אחרים. נוסף על כך, העיתונאי המקבל את המידע חייב לשקול את מידת מהימנותו של מקור המידע עצמו. עליו לבדוק אם אפשר לסמוך על מוסר המידע, ואל לו לשכוח את הכלל החשוב:



 

חוסר מהימנות פוגע באמון!



אם יש חשש לחוסר מהימנות, העיתון מחליט לעכב את פרסום הידיעה עד לבדיקתה החוזרת.

ובכן, גם אתם הקוראים, כמו העורכים והכתבים, חייבים להתייחס בביקורתיות למידע המוגש לכם. כאשר אתם קוראים ידיעה או כתבה, כדאי לבדוק מי כתב אותן ומי נתן את המידע. האם הכתב נוקב בשם מקור הידיעה? האם המקור לידיעה הוא מקור מהימן, לדעתכם?


כאשר אתם נתקלים בידיעה המעוררת בלבכם ספקות בנוגע למהימנותה, תוכלו לחפש מידע נוסף בנושא זה בעיתונים אחרים. כאשר תקראו מאמרים הדנים בנושאים מיוחדים, אל תשכחו להעיף מבט על שמות האנשים והמקורות של מאמרים אלה. הדבר יעזור לכם לעצב את דעותיכם בנושאים השונים שבחדשות.

יכולתכם להעריך את מהימנותם של עיתונים תתחזק במשך הזמן, שכן לאחר מעקב ממושך תוכלו לעמוד על מידת אמיתותו של המידע בכל עיתון ועיתון. כך תוכלו לגבש יחס כלפי העיתונים וכלפי כתבים מסוימים הכותבים בהם.


לעמוד הקודם

ביבליוגרפיה:
כותר: מהימנות עיתונאית
שם  הספר: לקרוא עיתון ... ועוד איך! : קריאה ביקורתית בעיתון
מחברים: ווהל, אריה (פרופ') ; ליפקין, שרה ; אנוש, הגר
תאריך: 1996
בעלי זכויות : מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
הוצאה לאור: מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
הערות: 1. עיצוב ואיורים: וייס, יוסי.
הערות לפריט זה: 1. עיצוב ואיורים: יוסי וייס
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית