חודש שבט - חודשו של ראש השנה לאילן

מקור השם בבלי - shabâtu , קשור כנראה, ל - sbt = ש ב ט – מקל שמשמעותו 'להכות'.

חציו הראשון של חודש שבט שייך עדין לעונת הגשמים, המכים וחובטים את הארץ ואילו לאחר ט"ו בשבט מסתיימת עונת הגשמים ומתחילה התחממות. "חצי כסלו, טבת וחצי שבט- חורף, חצי שבט, אדר וחצי ניסן – קור..." (בבלי, בבא מציעא ק"ו ע"ב).

על כך מעידה אמרת הפלחים הערביים כי "שבט בושבוט ובחובוט וריחת א-ציף פיה" – שבט שובט וחובט וריח הקיץ בו.

ט"ו בשבט אם כן הינו מועד המסיים עונה אחת ומכריז על תחילתה של עונה חדשה: "הואיל ויצאו רב גשמי שנה ועדיין רב תקופה מבחוץ" (בבלי ראש השנה י"ד, ע''א)

ט"ו בשבט – חג ארץ ישראלי שנתפתח בגולה

בארץ ישראל:
הוא המועד בו גובר כוחה של חמה, השמש מגביה מסלולה, שעות האור מתארכות והלילות מתקצרים, באים וקרבים ימות החמה. בדיוק חצי שנה מיום ט"ו באב בו תשש כוחה של חמה, השמש מנמיכה מסלולה, הלילות מתארכים וימות הגשמים קרבים. בט"ו בשבט, פרחי עצי השקד משתבצים במרקם צבעים של פרחי הרקפות, הכלניות, האירוס הארץ ישראלי וציצי העצים האדמדמים המתחילים לבלובם לאחר תרדמת החורף.

לט"ו בשבט כחג אין אזכור במקרא גם לא מסורת בידי חז"ל. ט"ו בשבט נזכר לראשונה במסכת ראש השנה במשנה (פרק א'), כ"ראש השנה לאילן", לדברי בית הלל - והוא היום הקובע לתחילתה של שנת מס חדשה מפרי האילן, (מעשרות אלו מיסים שנהגו כשבית-המקדש היה קיים). ואילו לדברי בית שמאי א' בשבט הוא ראש השנה לאילן. מעצם המחלוקת ברור כי לא היתה בידי התנאים מסורת קדומה הקשורה ביום ט"ו בשבט, בדומה למסורות המובאות במשנה, בברייתא ובגמרא בענין ט"ו באב.

השינוי הגדול וההתעוררות באילנות הפרי בארץ חלים בחודש שבט. מתוך הדיון בגמרא אנו למדים כי המגמה היתה לקבוע את היום הממוצע שבו מתחילים לעלות באילן מי השנה החדשה . או כפי שאמר ר' זעירא: "עד כאן הן חיין ממי השנה שעברה מכאן ואילך הן חיין ממי השנה הבאה".

קביעת היום היתה חשובה לשם קביעת מועד חנטת הפרי. לאמור: פרי שחנט קודם היום הזה, ניזון ממי השנה שעברה ולכן יתעשר לשנת הפרי שעברה. פרי שחנט לאחר יום זה הריהו ניזון ממי השנה החדשה.

ט"ו בשבט - יום חג בגולה וכמיהה לטבע הארץ ונופיה.

הרמז העתיק ביותר לקיום רגשות חגיגיים בט"ו בשבט נמצא בשני פיוטים של ר' יהודה הלוי בן רבי הלל, שחי כנראה בארץ ישראל במאה העשירית. יש בו תהילות וברכות לאילנות שבארץ ישראל וכמיהה לשיבה אל הארץ. בתקופה זו הישוב היהודי בארץ ישראל כבר היה דליל ביותר ומרבית העם היתה בגולה. כנראה כי צמיחתו של ט"ו בשבט כחג היתה דווקא על רקע הניתוק הפיזי של העם מן הארץ.

לבן ואדום בט"ו בשבט

דחיפה חזקה לפיתוח ט"ו בשבט כחג ניתנה באמצעות פרסום הקונטרס "פרי עץ הדר" מתוך הספר "חמדת הימים" אשר נתחבר כנראה באמצע המאה השבע עשרה על ידי אחד מגדולי המקובלים בצפת.

"פרי עץ הדר" מוקדש כולו ל"תיקון ליל ט"ו בשבט" ובו פרטים על סדר אכילתם של שלושים מיני פירות תוך ברכות ותפילות, לימוד קטעים מן התורה, מן הנביאים ומן הכתובים.

אחד היסודות הבולטים בטקס זה הוא שתיית ארבע כוסות יין בין הפרקים השונים של סעודת הפירות. בכוס הראשונה מוזגים יין לבן, בכוס השניה – רובו לבן ומיעוטו אדום, בשלישית – חציו לבן וחציו אדום וברביעית – רובו אדום ומיעוטו לבן.

מה מסמלים צבעים האלה בארבעת הכוסות של סדר ליל ט"ו בשבט? ייתכן שהמפתח להבנת העניין הזה נמצא בעצם סדרן של הכוסות, המדגיש את המעבר מן הלבן אל האדום.

מעבר זה בולט לעין בטבע הארץ בתקופת ט"ו בשבט, והשפעתו היתה בוודאי רבה ועמוקה על המקובלים בצפת, אשר מתוכם צמח ה"תיקון" הזה לליל ט"ו בשבט. – שהרי נוהגים היו לצאת השדה ולערוך שם תפילותיהם, תוך התייחסות עם מעשי הבורא ועם כל בריותיו אשר ברא, בדומם בצומח ובחי. עד כדי כך, שהאילן נראה להם סולל דרך לגאולה ומצאו בו גם גימטריה למזיגת שמותיו של הקדוש-ברוך- הוא.

כוס ראשונה כולה יין לבן – על שום מה? / על שום לובן תפרחתו האצילית של החצב, / הזוקף קומתו בכל הארץ מימי ט"ו באב. / על שום החוחים המלבינים וחבצלות החוף, / הנראות כפנינים לבנות בתוך הנוף. / על שום יפי ארצנו בלובן הפריחה, את כוס ראשית הסתיו שתינו לברכה. מתוך הגדת ט"ו בשבט הוצאת נאות קדומים, התש"ס

הנה אילני המאכל, העומדים בשלכת בתקופת טבת: ענפיהם העירומים בולטים בצבע אפור-בהיר, הנראה לבן ובוהק באור השמש, במיוחד על רקע העננים הכהים או על הפני ירק-השדות. אולם בהתעוררם בעונת ט"ו בשבט מתחילם הם להוציא ציצים. והציצים, בהפתח ללולבים, מצטיינים בגווני אדום כל עוד הם צעירים וטרם פרשו לרווחה את עליהם. האדום עולה ומשתלט אפוא כל הלבן במרבית אילני הפרי, ומעבר זה מתחיל בעונת ט"ו בשבט.

הרבה לבן ומעט אדום – על שום מה? / על שום שמחודש כסלו ועד שבט, / הפריחה הלבנה עודנה שופעת. / אך אט אט, לצד נרקיס וכרכום, / נמהל הלבן במעט צבע אדום. / בין סלעים צומחות רקפות בישניות / ובשדות מתחילות להאדים כלניות / את כוסנו השניה שתינו לחיים, לארצנו הלובשת נופים חורפיים. הגדת ט"ו בשבט הוצאת נאות קדומים, התש"ס

אולם לא רק בעצים נראית תופעה זו. גם בשדות הבור בולטים בתקופת טבת בעיקר הפרחים הלבנים, או סגולים-בהירים, כגון אחרוני הכרכומים, המוני הנרקיסים והבהירות שברקפות.לקראת מחצית שבט מתחיל השקד להתכסות במעטה השלג הלבן של פרחיו, ובשדות מופיעות הכלניות: לבנות ואדומות – קצת יין אדום נמזג אל תוך היין הלבן... עד סוף חודש שבט מתרבות מאד הכלניות, ויש אשר תכסינה שטחים נרחבים במרבדים אדומים. עם הכלניות המאוחרות מופעים בשדות ה"צבעונים" למיניהם, אשר הבולט ביניהם באזור השרון הוא "צבעוני השרון", שהוגדר על ידי חנה ואפרים הראובני ב"חבצלת השרון" אשר בשיר השירים.

וכנגד כל האדומים האלה בולטים בשרון ולאורך עמק החוף כולו שיחי הרותם, העוטים לבוש לבן בפרחיהם כקטנים והריחניים בין ט"ו בשבט לפורים, ובכך מחזקים הם את רישומם הלבן של עצי השקד. אדום ולבן, לבן ואדום, ובכוס השלישית נמזג היין חציו לבן וחציו אדום...

כוס יין שלישית – חציה אדום וחציה לבן – על שום מה? / על שום גוני האדום והלבן / הנראים בנוף ארצנו בחודש שבט: / אדום הוא צבעם של ענפים רכים בעצים המתעוררים ומלבלבים, / לבן הוא צבע פריחת הרותם בואדיות, במדבריות ובחופים. / מרחבי שדות מאדימים בצבעונים ובמרבדי כלניות / ובעצי הגן משמע כל עין לובן פריחת השקדיות. / את כוסנו השלישית חציה אדום חציה לבן, שתינו בברכה לראש השנה לאילן. הגדת ט"ו בשבט הוצאת נאות קדומים, התש"ס

רק לאחר מכן, בסוף אדר ובניסן, נפרשים מרבדי האודם הבהיר והנוצץ של הנוריות ומתפרצים נחלים אדומים-כהים של הפרגים. רק אז משתלט האדום בכל יפעתו, תוך דעיכת לובנם של פרחי השקד ופרחי הרותם. - אכן בכוס הרביעית נמזג היין שרובו אדום ומיעוטו לבן...

כוס רביעית כולה יין אדום – על שום מה? / על שום גוני האדום המכסים את נוף ארצנו / מסוף שבט ועד ראשית אייר: / אדומים פעמוני פרחיו של הרימון / ואודמות כאש נוריות בהמון. / ועם בוא חג האביב – / אודם הפרגים כל עין מרהיב. / את כוסנו הרביעית שתינו בברכה, לארצנו הזוהרת באודם הפריחה.הגדת ט"ו בשבט הוצאת נאות קדומים, התש"ס

יש לזכור, שתיאור זה אופייני לאזורים שאינם מעובדים, אשר עליהם משתלטים צמחי הבר ואמנם זה היה מצבם של חבלים נרחבים בארץ במאה השבע עשרה, וכך נספגה תמונה זו בנפשם של המקובלים ובתורתם: חילופי צבע מן הלבן אל האדום, כאשר עונת ט"ו בשבט נמצאת בנקודת המפנה.

מצב דומה, יש להניח, היה בארץ בימי שיבת ציון מגלות בבל. עשרות שנים של עזובה באזורים חקלאיים לאחר חורבן בית ראשון עשו בוודאי את שלהן, וצמחי הבר השתלטו על שדות וכרמים, מי בקוציו ומי בפרחיו, מי בצבע כחול וסגול בקיץ, כקוצי החרחבינה והקפודן, ומי בצבעי הלבן והאדום וחילופיהם בעונת ט"ו בשבט.

מסתבר אפוא, כי נופים אלה משתקפים בחזון אשר נראה לזכריה הנביא "בְּיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לְעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ הוּא חֹדֶשׁ שְׁבָט":

"...רָאִיתִי הַלַּיְלָה וְהִנֵּה אִישׁ רֹכֵב עַל סוּס אָדֹם וְהוּא עֹמֵד בֵּין הַהֲדַסִּים אֲשֶׁר בַּמְּצֻלָה וְאַחֲרָיו סוּסִים אֲדֻמִּים שְׂרֻקִּים וּלְבָנִים. וָאֹמַר מָה אֵלֶּה אֲדֹנִי וַיֹּאמֶר אֵלַי הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי אֲנִי אַרְאֶךָּ מָה הֵמָּה אֵלֶּה. וַיַּעַן הָאִישׁ הָעֹמֵד בֵּין הַהֲדַסִּים וַיֹּאמַר אֵלֶּה אֲשֶׁר שָׁלַח ה' לְהִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ. וַיַּעֲנוּ אֶת מַלְאַךְ ה' הָעֹמֵד בֵּין הַהֲדַסִּים וַיֹּאמְרוּ הִתְהַלַּכְנוּ בָאָרֶץ וְהִנֵּה כָל הָאָרֶץ יֹשֶׁבֶת וְשֹׁקָטֶת. וַיַּעַן מַלְאַךְ ה' וַיֹּאמַר ה' צְבָאוֹת עַד מָתַי אַתָּה לֹא תְרַחֵם אֶת יְרוּשָׁלַיִם וְאֵת עָרֵי יְהוּדָה אֲשֶׁר זָעַמְתָּה זֶה שִׁבְעִים שָׁנָה. וַיַּעַן ה' אֶת הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי דְּבָרִים טוֹבִים דְּבָרִים נִחֻמִים. וַיֹּאמֶר אֵלַי הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי קְרָא לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת קִנֵּאתִי לִירוּשָׁלַיִם וּלְצִיּוֹן קִנְאָה גְדוֹלָה. וְקֶצֶף גָּדוֹל אֲנִי קֹצֵף עַל הַגּוֹיִם הַשַּׁאֲנַנִּים אֲשֶׁר אֲנִי קָצַפְתִּי מְּעָט וְהֵמָּה עָזְרוּ לְרָעָה. לָכֵן כֹּה אָמַר ה' שַׁבְתִּי לִירוּשָׁלַיִם בְּרַחֲמִים בֵּיתִי יִבָּנֶה בָּהּ נְאֻם ה' צְבָאוֹת וקוה וְקָו יִנָּטֶה עַל יְרוּשָׁלִָים. עוֹד קְרָא לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת עוֹד תְּפוּצֶינָה עָרַי מִטּוֹב וְנִחַם ה' עוֹד אֶת צִיּוֹן וּבָחַר עוֹד בִּירוּשָׁלָיִם. (זכריה א', ז'-י"ז)

הסוסים הם שליחים "אשר שלח ה' להתהלך בארץ", והנה הם מתאספים אל "בין ההדסים אשר במצלה" ומודיעים: התהלכנו בארץ והנה כל הארץ ישבת ושקטת!" ברור כי השקט האמור כאן הוא "דממת מות", ולא שקט של שלווה, כי תגובתו של מלאך ה' לבשורה אשר בפי הסוסים היא קריאת זעקה "עד מתי אתה לא תרחם את ירושלים ואת ערי יהודה אשר זעמת זה שבים שנה!" והימים ימי סוף שבט (עשרים וארבעה בו), והסוסים באים מסיורים בארץ "אדמים שרוקים ולבנים" – כאילו נושאים עליהם את הצבעים המאפיינים בעונה זו את שדות הבור, אשר אינם מעובדים "זה שבעים שנה".

ואולי לא נרחיק לכת אם נהרהר באפשרות שחזון העשרים וארבעה בשבט של זכריה, שנראה לו בצבעי העזובה "השוקטת", התמזג בנפשם של מקובלי צפת אשר יצאו בראש השנה לאילן אל אודם צבעים בשדות הבור, וכך נמזג גם הוא בתוך כוסות היין הלבן והאדום בין הברכות על הפירות והכיסופים לגאולה ולהתגשמות אחרית החזון "עוד תפוצינה ערי מטוב וניחם ה' עוד את ציון ובחר עוד בירושלים".

[מתוך ספרו של נגה הראובני, טבע ונוף במורשת ישראל, עמודים ( 114-116 )