יהודי אירופה 2007-2000

אירופה כיום נתונה בתקופת מעבר. ודאויות ופרדיגמות כלכליות, פוליטיות וחברתיות ישנות משתנות או מתפוררות, ועדיין לא הוחלפו בחדשות. היבשת משתנה במהירות ולפעמים ללא היכר. ברגע מכריע זה, איש אינו יכול להיות בטוח לאן מועדות פני אירופה. שקיעה דמוגרפית, מדינות רווחה הכורעות תחת הנטל החברתי, מגזר ממלכתי גדל, קיפאון כלכלי, הגירת המונים מארצות האיסלאם, חילון, תהליך אינטגרציה של אירופה הנראה חסר כיוון ומשותק, מדיניות חוץ וביטחון רופסת ואנטי-אמריקניזם – כל אלה מאפיינים חלקים רבים באירופה, ועקב כך יש המתעלמים ממנה כליל. אבל זלזול ביבשת הישנה אינו במקומו, בהתחשב בכך שרוב הכלכלות האירופיות צוברות שוב תאוצה בשנים 2006-7, סדר יום חדש לרפורמות נרחבות מיושם או מתגבש בגרמניה, צרפת ואיטליה, ולאור חידוש התנופה בתהליך האיחוד האירופי, לאחר שעבר תיקונים. בעקבות רצח תיאו ואן גוך בהולנד, הפיגועים בלונדון והמחלוקת בעניין הקריקטורות של מוחמד, ניטשים כיום ברוב מדינות אירופה המערבית ויכוחים סוערים בשאלת ההלימה בין ההגירה המאסיבית לבין ערכי הדמוקרטיה המערבית. נראה שמתגבש קונסנסוס שבו המודל של חברה רב-תרבותית מפנה את מקומו למדיניות הגירה המציבה דרישות מחמירות לגבי השתלבות, שליטה בשפת הדיבור וקבלת ערכים מערביים. עניין אחרון אך לא פחות חשוב – עליית האוונגליזם ופעילות הכנסייה הקתולית לקראת "ניצור מחדש" של אירופה צוברים השפעה גוברת, שבה אפשר להבחין בהתפתחויות האחרונות באיטליה. הקהילות היהודיות הוותיקות והממוסדות באירופה מוצאות עצמן לכודות בהתפתחויות אלו, ביבשת שכמעט שום דבר בה אינו מוגדר כיום, ודברים רבים בה עוברים שינויים מפליגים ורצופי סתירות. על רקע זה עולים דילמות ואתגרים חדשים. לדוגמה: על סמך ניסיון העבר ואמונתם האידיאולוגית, יהודי אירופה ברובם המכריע נטו, עד העת האחרונה, להשקפה פוליטית ליברלית ותמיכה בשמאל, ותמכו בחברה רב-תרבותית. מתוך דאגה לביטחונם ולהישרדותם בטווח הארוך, שלדעת רבים מצויים כיום בסיכון עקב ההגירה המוסלמית ומה שמכונה 'האנטישמיות החדשה', יהודים רבים כיום תומכים במחנה הימין, ודוגלים בפיקוח הדוק על ההגירה בשילוב דרישות מחמירות להשתלבות והיטמעות. אף שמדיניות האינטגרציה החדשה עשויה להפחית את האיום האיסלאמי, מגמותיה הריכוזיות והלאומיות עלולות, בתורן, להקשות גם על שימור הזהות היהודית. דרישותיה עלולות להיות בעייתיות ואף הרסניות מנקודת מבט יהודית. היהודים לכודים בדילמה פוליטית.

שקיעה דמוגרפית

הקהילה הניצבת מול אתגרים אלה הולכת ומידלדלת, ולכן היא נחלשת ומאבדת את כוח ההשפעה הפוליטית המוגבל שממנו נהנתה מלכתחילה.

בשנת 2001 חיו באירופה 1.6 מיליון יהודים. מספר היהודים הלך והתמעט במשך עשורים רבים בגלל שיעורי ילודה נמוכים, התבוללות ונישואי תערובת וכן הגירה. במדינות ברית המועצות לשעבר חלה ירידה דרמטית במספר היהודים מאז 1990, כשכיום חיים שם רק כ-413,000 יהודים. ברוב הקהילות היהודיות באירופה, מאזן המיתות והלילות שלילי. אבל קצב ההצטמצמות של הקהילות שונה, כך שבערים הגדולות עדיין תיתכן צמיחה של הקהילות. בשנת 2001 עדיין הוערך גודל האוכלוסיה היהודית במדינות האיחוד האירופי בכמיליון איש, כאשר צרפת היא הקהילה היהודית הגדולה ביותר באירופה, ופאריס – הריכוז העירוני היהודי הגדול ביותר מחוץ לאמריקה ולישראל.

האוכלוסיה היהודית בבריטניה התמעטה בהתמדה מאז שנות ה-70', ובשנת 2001 נאמדה ב-275,000 נפש.

החריג הגרמני – האם מדובר ברנסנס בהתהוות?

גרמניה היתה המדינה היחידה שבה חוותה הקהילה היהודית גידול מאסיבי בשנות ה-90', הודות להגירה נרחבת ממדינות ברית המועצות לשעבר. הגירה זו קיבלה משמעות מיוחדת בשיח הציבורי היהודי בשנות ה-90', בעיקר בגלל המשמעות הסמלית שיש עדיין לגרמניה בזיכרון הקיבוצי היהודי, הן כארץ שבה נולדה והתרכזה המודרניות היהודית והן כמקום שבו נהגתה והוצאה לפועל התוכנית להשמדת יהדות אירופה.

ההגירה מברית המועצות לשעבר החיתה את הקהילות היהודיות בגרמניה והפיחה תקוות רבות לרנסנס גרמני-יהודי שנתפס כמרכזה של תחיה אירופית-יהודית כוללת. ארגונים יהודיים רבים הזדרזו אפוא להתבסס בגרמניה, ולמסד בה נוכחות סמלית או אף ממשית, באמצעות משרדים בפרנקפורט ובברלין או בהקמת מוסדות כגון סמינרים לרבנים.

הגידול במספר חברי הקהילה היהודית, מ-26,000 בשנת 1989 ל-102,472 בשנת 2003, אכן יצר תמונת מצב דינמית ביותר. דומה היה שהיהודים משגשגים בגרמיה. העובדה שבשנת 2000 היו בגרמניה 87 קהילות רשמיות והוקמו עשרות בתי כנסת ומרכזים קהילתיים חדשים, כשגרמניה הופכת למוקד העולמי של ארכיטקטורה יהודית, תרמה לרושם שאכן מתרחשת בה תחיה יהודית, בעלי תפקידים בארגונים ואינטלקטואלים יהודיים החלו לדבר על קהילה שיצאה מן המצב הזמני-תמידי של "ישיבה על מזוודות ארוזות", וסוף סוף היא נמצאת בגרמניה כדי להישאר בה, כחלק בלתי נפרד מגרמניה. כל זה הצטרף לעניין מחודש רק בקרב הציבור הכללי בכל דבר יהודי, ולהתחדשות העיסוק בעבר הנאצי של גרמניה. הוקמו מוזיאונים ואנדרטאות, שהמפורסמים שבהם הם אנדרטת השואה והמוזיאון מהיהודי בברלין, שיחד עם בית הכנסת ששוחזר חלקית באורניינבורגרשטראסה הפכו לאתרים מרכזיים בברלין. מרכזים ללימודי יהדות הוקמו והורחבו באוניברסיטאות רבות.

עם זאת, מה שרבים החמיצו הוא העובדה ש"תחיה" זו היתה בעיקרה במימון המדינה, ובעצם מלאכותית. היא נועדה לשרת את התדמית החיצונית ולא את המהות. ההגירה היהודית שניפחה את הנתונים הדמוגרפיים היתה תוצאה של קבלת החלטה פוליטית, שנועדה להרגיע את המערב אחרי איחוד שתי הגרמניות לגבי כוונותיה הטובות של גרמניה החדשה, הריבונות המלאה שהשיגה זה מקרוב והעוצמה הכלכלית והפוליטית האדירה שלה באירופה. זוהי אחת הסיבות העיקריות לכך שהרפובליקה הפדראלית הגרמנית המאוחדת החדשה המשיכה אחרי 1990 במדיניותה של הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית שקרסה במזרח-גרמניה, אשר בימיה האחרונים פתחה את גבולותיה ליהודים שכביכול נרדפו במדינות ברית המועצות לשעבר. בעוד שהסיבה לפתיחת השערים במזרח-גרמניה יכולה להיתפס כניסיון מאוחר ל'כפרה' (Wiedergutmachung), בעידוד ההגירה היהודית קיוותה גרמניה המאוחדת החדשה להוכיח לעולם החשדני כי היא בהחלט השתנתה מאז 1945. על-ידי חידוש נוכחות יהודית גדולה במדינה קיוותה גרמניה להוכיח כי התמודדה עם עברה וכי סוף-סוף תפסה את מקומה במערב הדמוקרטי. אם היהודים מוכנים "לשוב" ולתת אמון בגרמניה החדשה המתעוררת, הרי שגם האירופים, האמריקנים וכל שאר העולם יכולים לבטוח בה. שיקום החיים היהודיים בגרמניה שירת אפוא מטרה ברורה במדיניות החוץ הגרמנית. המטרה היתה הקמת מסגרת שתזכיר במשהו את ה"נורמאליות" ששררה בגרמניה לפני 1933, ולכן הוחלט לא ליישב את המהגרים בקהילות קיימות אלא לפזר אותם ברחבי הארץ כולה, כדי "להחזיר" אותם לערים ואפילו לכפרים שהחיים היהודיים בהם נפסקו מאז 1938.

מצד שני, הקהילה היהודית הקיימת ראתה בזרם המהגרים את הסיכוי היחיד לחיזוקה ולהבטחת שרידותה הדמוגרפית. כפליטים על פי הגדרת 'חוק מכסת הפליטים' (Kontingentuchtlingsgesetz) הגרמני, היו המהגרים היהודים חופשיים להיכנס לגרמניה ולהתגורר בה. כל מי שהגיע ממדינות ברית המועצות לשעבר ושבסעיף הלאום שלו שם היה רשום "יהודי", או שלפחות אחד מהוריו היה יהודי, היה זכאי להגר. גם בני זוג לא-יהודים, ילדים מתחת לגיל 18 וילדים בוגרים לא נשואים שהתגוררו בבית המשפחה הוגדרו כזכאים. מאחר שהמהגרים היהודים הוכרו כפליטים במסגרת אמנת ז'נבה בדבר זכויות הפליטים משנת 1954, הם היו זכאים להטבות ממלכתיות כגון דיור חינם, לימודי שפה וקצבאות סעד. לא הוצבה כל הגבלה על מספר המהגרים היהודים לגרמניה, פרט לכושר הקליטה של האזורים השונים בגרמניה (Lander). הם זכו לטיפול מועדף בהשוואה לפליטים אחרים, להוציא גרמנים אתניים שבאותה תקופה חזרו לגרמניה במאות אלפיהם ממדינות ברית המועצות לשעבר ומרומניה. עד סוף 2004 הגיעו לגרמניה כ-190,000 מהגרים מברית המועצות לשעבר במעמד של פליטים (Kontingentuchtlinge) יהודיים.

אין רנסנס

בתחילה דומה היה כי הקהילה היהודית בגרמניה אכן קמה לתחיה, והפכה לקהילה היהודית בעלת קצב הגידול המהיר ביותר בעולם כולו, פרט לישראל. אבל עד מהרה התברר כי שילוב המהגרים החדשים מהווה אתגר רציני, החורג בהרבה מן המשאבים האנושיים והכספיים של רוב הקהילות. עד 2006 ניצבו קהילות רבות על סף פיצול מוחלט בין 'חדשים' ל'ותיקים'. גם עצם יהדותם ועניינם ביהדות של רבים מן החדשים נותרו בספק. רק פחות מ-80,000 מתוך 190,000המהגרים הפכו לחברים בקהילות יהודיות מאורגנות. גם המדיניות של פיזור המהגרים ברחבי הארץ במקום לשלבם בקהילות הקיימות הוכחה כבעייתית. אנשים נשלחו למקומות שלא היתה בהם כל תשתית יהודית. נוצר מחסור ברבנים, מורים ועובדים קהילתיים, וזאת חרף הפעילות הענפה של חב"ד-לובביץ ושל קרן לאדור, שהקימו בתי ספר, בתי מדרש וישיבה, וסיפקו שירותי דת בסיסיים.

לעתים קרובות, אחרי תקופה ראשונית של השתייכות לקהילה וקהלת סיוע כספי, נדמה היה שהאנשים פשוט "התאדו". לכך יש להוסיף כי בתחילת 2005, על פי הערכת משרד הפנים הגרמני, בין 60 ל-85 אחוזים מכלל המהגרים היהודים עדיין קיבלו קצבאות סעד. רוב המהגרים ממדינות ברית המועצות לשעבר לא השתלבו בכלכלה, על אף כישוריהם האקדמיים הגבוהים בדרך כלל. לדעת המשרד, הסיבה לכך היתה אי ידיעת השפה הגרמנית וגילם המתקדם של מהגרים רבים. מבחינת הפקידים הגרמניים – כששוב לא היה צורך בהגירה יהודית כדי להמתיק את איחוד גרמניה בעיני שאר העולם – קשה היה להצדיק הגירה שהפכה מיידית לנטל על שירותי הרווחה, וזאת בתקופה שגרמניה התמודדה עם אבטלה גבוהה ועומס כבד על מערכת הרווחה והשירותים החברתיים. הלחץ על ממשלת ישראל היווה גורם נוסף בקבלת ההחלטה, ב-2005, להגביל את ההגירה היהודית.

מאז טופלו היהודים, כמו כל המהגרים האחרים, לפי חוק ההגירה החדש (Zuwanderungsgesetz), שנועד לווסת ולהגביל את כל ההגירה לגרמניה. החוק החדש מציב את יכולת ההשתלבות והסיכויים הכלכליים של המהגרים לפני כל שיקול אחר. מעתה נדרש כל יהודי שבכוונתו להגר לגרמניה להוכיח שהקהילה הקיימת תקבל אותו כחבר. פירוש הדבר היה שבתהליך המשפטי שולבו קריטריונים הלכתיים, שכן רוב הקהילות היהודיות המאורגנות במסגרת ה-Zentralrat משתייכות לזרם האורתודוכסי. כמו כן נדרשה ידיעה מוקדמת של השפה הגרמנית. על יהודים שרצו להגר הוטלה מעתה חובת ההוכחה כי לא יפלו למעמסה על שירותי הרווחה וכי הם מוכנים להשתלב בשוק העבודה בגרמניה. כבר במהלך 2005 חלה ירידה דרמטית במספר המהגרים היהודים מברית המועצות לשעבר, ומאז הירידה נמשכת. תקופת הצמיחה המהירה של הקהילה היהודית בגרמניה הסתיימה. הקהילות המאוגדות במסגרת ה-Zentralrat מונות כיום 105,000 חברים.

מאחר שזו עדיין קהילה יהודית שחלק גדול מחבריה מתקיימים על קצבאות סעד, שבה מוסדות יהודיים דתיים ולא-דתיים נאבקים על עצם קיומם, ושהצעירים מהווים בה שיעור זעיר, לא נראה שיש מקום לדבר על רנסנס בהתהוות.

מעמד חברתי

הדוגמה הגרמנית מוכיחה את חשיבות הנתונים החברתיים-כלכליים בהערכת עתידה של קהילה. פרט לחריג הבולט של גרמניה, קשה מאוד למצוא נתונים עדכניים לגבי המעמד החברתי-כלכלי של היהודים.

עדיין מקובל להניח כי יהדות אירופה מורכבת ברובה מבני המעמד הבינוני או המעמד הבינוני הגבוה. המקרה של קהילת יהודי גרמניה מוכיח שזוהי הנחה שגויה. לא ידוע הרבה על קהילות יהודיות אחרות באירופה בהקשר זה. אבל ניתן להניח בביטחון מסוים כי היהודים סבלו מהשפעות האבטלה הנרחבת והשפל הכלכלי בשנים האחרונות לא פחות מכל האחרים. אפילו בשווייץ, הנהנית משלושה אחוזי אבטלה בלבד ומשיעורי הכנסה גבוהים לנפש ועדיין נחשבת לאחת המדינות העשירות ביבשת, יותר ויותר יהודים נאלצו לפנות ללשכות הרווחה של הקהילה היהודית. בצרפת, יהודים רבים מתגוררים בפרברי המעמד הבינוני הנמוך – Banlieue – שספגו את הפגיעה הקשה ביותר עקב המשבר הכלכלי והחברתי שפקד את צרפת בעשור האחרון. יהודים רבים בצרפת חיים בקרבת מהגרים מארצות צפון-אפריקה. מאחר שפרברים אלה משמשים גם כחממות למחאה אלימה והסתה איסלאמית, היהודים שם מוצאים עצמם לעיתים קרובות חשופים לאלימות. באנגליה, מחירי הנדל"ן הגבוהים משנים את פניה של הקהילה הלונדונית. שם, כמו כמעט בכל מקום אחר, העלות הגבוהה של הדיור והחינוך היהודי מטילים עומס כבד על תקציב המשפחה היהודית, ולפיכך מאיימים על ההמשכיות היהודית. ואולם מאחר שאין בנמצא כמעט שום מחקרים על עוני, מעמד חברתי וניידות חברתית, לא ניתן להוכיח זאת במונחים כמותיים.

האנטישמיות להחדשה

לעומת זאת לא חסרים מחקרים על האנטישמיות במרבית ארצות אירופה העיקריות. הסיבה לכך היא, כמובן, עלייתה של התופעה המכונה 'האנטישמיות החדשה' מאז שנת 2000, שהיא תופעה כלל-אירופית. המרכז האירופי לניטור גזענות ושנאת זרים European Monitoring Centre on Racism and Xenophobia – EUMC – גוף של הקהילה האירופית – הזמין מספר דו"חות בסוגיית האנטישמיות במערב אירופה מאז 2002. גוף זה עוסק באופן ספציפי בקו המפריד ההולך ונעלם בין אנטישמיות לבין ביקורת חריפה על ישראל, המולידה שיח של דה-לגיטימציה של ישראל ושל העם היהודי גם יחד. בהגדרת העבודה שלו לאנטישמיות הגיע המרכז למסקנה שהתכחשות לזכות העם היהודי להגדרה עצמית, הפעלת 'סטנדרט כפול' כשמדובר בישראל וביהודים, וראיית היהודים כאחראים קולקטיבית לפעולות של מדינת ישראל, הם כולם גילויים של אנטישמיות. הצירוף של צורות קלאסיות של אנטישמיות עם האנטי-ישראליות של השמאל והדעות הקדומות העולות ברקע של קהילות מהגרים מוסלמיות ברובן, הוא העומד ביסוד האנטישמיות החדשה. זו בולטת במיוחד בצרפת. כפי שכותב החוקר הצרפתי ז'אן-איב קאמי, מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה הגידול בפעילות האנטישמית הוא מציאות יומיומית בצרפת, כפי שמוכיחים גם הנתונים הסטטיסטיים של משרדי הפנים והמשפטים הצרפתיים וגם אלה שאוסף הגוף המייצג של הקהילה היהודית בצרפת, הקרי"ף (CRIF-Conseil Conseil Representatif des Indstitutions Juives de France). מספר האירועים האנטישמיים האלימים בצרפת גדל דרמטית בין השנים 2004-2002. ואולם מאז – בעיקר עקב הגברת הפיקוח המשטרתי ומדיניות חוק וסדר נחרצת שהוביל שר הפנים דאז וכיום נשיא צרפת, ניקולא סרקוזי – חלה ירידה מסוימת בכמות התקריות. עם זאת ישנה תחושת אי-נוחות בקרב יהודי צרפת. לדעת קאמי, היא נובעת מן העובדה שלראשונה מאז 1945, בנוסף לאיום הימין הקיצוני שנותר על כנו, הופיעה צורה חדשה של אנטישמיות, שמקורה בפלח קיצוני של האוכלוסייה המוסלמית. פלח זה באוכלוסייה מצוי במגמת עלייה. בעוד שהקהילה היהודית מונה כיום כ-575,000 נפש, מתוך אוכלוסיה כללית של כ-58.5 מיליון, מספר המוסלמים כיום מוערך בין 3.7 ל-6 מיליון נפש. אף שהיהודים עדיין בולטים מאוד בחיים הפוליטיים והאינטלקטואליים של הרפובליקה הצרפתית, הם עתידים לאבד את השפעתם כתוצאה מהשינויים הדמוגרפיים. התוצאה של כל אלה היא שחל גידול בעלייה מצרפת, כמו גם בהגירה לקנדה, אף שרוב יהודי צרפת נשארים במקומם. העשירים יותר רוכשים דירות בישראל.

האנטישמיות גואה גם בבריטניה. כבר ב-2003 נרשמו 375 תקריות אנטישמיות, גידול של 7 אחוזים לעומת 2002. מאז גדל בהתמדה מספר התקריות. בשנת 2006 נשבר שיא בן 20 שנה, כאשר נרשם גידול של יותר מ-60% במספר התקריות בהשוואה ל-1986. מתוך התקריות הללו, 37% הוגדרו כאלימות. הן כללו מקרים של התעללות גופנית, חילול בתי כנסת ובתי קברות, איומים ותעמולה. מספר לא פרופורציונלי [לעומת חלקם באוכלוסיה] הגיע ממקורות אסלאמיים.

גם בגרמניה נמצאת האנטישמיות בעלייה, חרף המאמץ העצום שהושקע בעיסוק בזכרון העבר, או Vergangenheitsbewaltigung. כמו במדינות אחרות, ביטויים גלויים של אנטישמיות, אנטי-אמריקניות ואנטי-ישראליות הפכו אופנתיים בכל החוגים החברתיים. מחקר אמפירי עדכני בהזמנת מכון פרידריך אברט לחקר הסוציאל-דמוקרטיה, שהוצג בשנת 2006, מוכיח זאת. הדעות האופייניות לימין הקיצוני והניאו-נאצים שוב אינן מוגבלות לקבוצות השוליים, והן חדרו למרכז החברה. בסך הכל, 26.7 אחוזים מכל הגרמנים, ממזרח וממערב, מסכימים לאמירות הנוגעות בשנאת זרים, ו-8.6 אחוזים דוגלים בהשקפות ימניות קיצוניות או ניאו-נאציות נוקשות ומובהקות. מספר האנשים שהם אנטישמיים מוצהרים היה 20.1 אחוזים, שיעור גבוה בהרבה מאשר ב'אזורים החדשים' (שטחי הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית, מזרח הגרמניה הקומוניסטית לשעבר), שבהם נמצא שיעור של 9.2 אחוזים בלבד. גם מספר התקיפות הגופניות נמצא בעלייה בגרמניה.

בשווייץ, דו"ח משנת 1988 של הוועדה הפדרלית למניעת גזענות הוכיח כי האנטישמיות במגמת עליה.

כמו בשאר אירופה, גורם מכריע בכך היה הייצוג של ישראל ושל המזרח התיכון בכלי התקשורת. סקר עדכני מצא לאחרונה כי יותר מ-86 אחוזים מיהודי שווייץ מתקוממים נגד ההטיה והעיוותים התקשורתיים וסבורים שאלה תרמו לירידה חמורה בביטחון האישי והקהילתי. התקיפות המילוליות ולפעמים אף הגופניות נפוצות יותר, אך עדיין נרשמות או מדווחות רק לעתים רחוקות. רק לאחרונה הקימה פדרציית הקהילות היהודיות בשווייץ גוף שתפקידו לאסוף נתונים ולספק נתונים סטטיסטיים מהימנים, והדו"ח הראשון שהוציא קבע כי מספר התקריות האנטישמיות גדל. אנטי-ישראליות נפוצה כיום בכל רמות החברה השווייצית, וכך גם האנטישמיות, אם כי זו מקבלת פחות ביטוי גלוי. סקר ממארס 2000 בעריכת מכון המחקר GFS מברן מצא כי 16 אחוזים מכלל האוכלוסיה השווייצית מטפחים רגשות אנטישמיים חזקים. אף שתוצאה זו דומה לממוצע האירופי, מדובר בשיעור כפול מזה שנמצא בסקרים קודמים. סקר משנת 2006 של החוג לסוציולוגיה באוניברסיטת ז'נבה מצא כי 20 אחוזים מהשווייצים "מושפעים מהאנטישמיות". מאחר שהועלתה ביקורת על המתודולוגיה של המחקר בז'נבה, מכון המחקר SFG ערך מחקר חדש, שפורסם באפריל 2007. על פי מחקר זה, רק 10 אחוזים ממכלל האוכלוסיה השווייצית מחזיקים בדעות אנטישמיות מוצקות. זהו השיעור הנמוך ביותר באירופה. אלא שהמחקר משתמש בהגדרה קלאסית של אנטישמיות, שאינה כוללת ביקורת מופרזת על ישראל, כפי שהגדיר המרכז האירופי לניטור גזענות ושנאת זרים (EUMC). בחינה מדוקדקת יותר מעלה גם 28 אחוזים נוספים המחזיקים ב"דעות אנטי-יהודיות סלקטיביות". עדות לכך שהתמונה עלולה להיות קודרת עוד יותר מצויה במחקר האחרון של SFG, שמצא כי 50 אחוזים מהשוויצים מסכימים לאמירה כי ישראל מנהלת מלחמת השמדה נגד הפלסטינים. תהיה המשמעות אשר תהיה, ברור ששריפת בתי הכנסת בלוגאנו ב-2005 ובז'נבה בשנת 2007 מעידה שאכן קיימת בשווייץ בעיית אנטישמיות, ואולי גם בעיה בטיפול הציבורי בה. בלוגאנו נקבע כי הצתה היתה הסיבה לשריפה שגרמה נזקים כבדים. המצית נתפס, נאסר והובא למשפט.למרות היסטוריה ארוכה למדי של התבטאויות ומעשים אנטישמיים מצדו, קבע בית המשפט כי המצית חולה נפש ומשום כך הסיבה להצתת בית הכנסת היתה מחלתו, ולא האנטישמיות שלו. הוא יצא בעונש קל. מיד אחרי הדליקה בז'נבה, שבה נהרס חלק מבית הכנסת ביום השני של חג השבועות 2007, העלתה משטרת ז'נבה חשד להצתה. אבל בתוך שעות ספורות מפרסום ההודעה לעיתונות, הדוברים הרשמיים חזרו בהם וציינו קצר חשמלי כסיבה הסבירה ביותר לפרוץ האש. בסוף חודש מאי 2007, החקירה היתה עדיין בעיצומה.

מגמות חיוביות

למרות שהקהילות היהודיות מצויות בשקיעה דמוגרפית וחשופות לאנטישמיות מתגברת, גובר במקביל העניין בכל דבר יהודי ברחבי היבשת. מוסיקת הכליזמרים אופנתית וזוכה להצלחה רבה זה יותר מעשור. ספרים יהודיים וישראליים ניצבים בראש רשימות רבי המכר.

נושאים יהודיים ממלאים את עמודיו של כמעט כל כתב-עת באירופה. לימודי יהדות הפכו לתחום מוכר וממוסד ביותר ויותר אוניברסיטאות. מכונים ומוזיאונים יהודיים נפתחים בכל מקום. גם כאן יכולה גרמניה לשמש דוגמה. ב-9 בנובמבר 2006, ביום השנה ה-38 ל"ליל הבדולח", הונחה במינכן אבן הפינה לבית כנסת חדש, שבנייתו תסתיים בקרוב בצד מרכז קהילתי חדש ומוזיאון יהודי, ממש בלב העיר. בגובה 20 מטרים, המבנה הופך לאתר מרכזי שיהווה חלק מקו הרקיע של מינכן ואי אפשר להחמיצו. עם זאת לא ברור עדיין אם די בעניין שמגלים האירופים, שהוא ברובו תרבותי והיסטורי, כדי להבטיח את ביטחון היהודים ולערוב לעתידה של שארית יהודי אירופה בטווח הארוך.