במדינות מערב אירופה ומרכזה קיבלו היהודים שוויון אזרחי במסגרת האמנציפציה עוד לפני מלחמת העולם הראשונה. לאחר המלחמה הובטח השוויון האזרחי המלא ליהודים גם במדינות החדשות במרכז אירופה ובמזרחה. בדרך כלל נעשה הדבר במסגרת חוזי המיעוטים, אך התקופה שבין שתי מלחמות העולם (1939-1919) התאפיינה בכרסּום מתמיד בזכויות אלו. ההסבר לכך טמון כנראה בנסיבות שהובילו למתן השוויון האזרחי במדינות החדשות:
א. המדינות החדשות נאלצו להעניק ליהודים זכויות: לאחר המלחמה דרשו לאומים במזרח אירופה ובמרכזה עצמאות, ומדינות ותיקות כמו רומניה, דרשו הכּרה בינלאומית בגבולותיהן. מעצמות המערב היו מוכנות למלא דרישות אלו, בתנאי שהמדינות יעניקו זכויות למיעוטים לאומיים. על כן חוקקו המדינות החדשות חוקים שהעניקו זכויות למיעוטים הלאומיים - ובכללם ליהודים. ואולם בפועל ניסו המדינות להתחמק מיישום מלא של הזכויות האלה. בעיקר נהגו כך ממשלות ימין ששלטו ברוב המדינות החדשות במזרח אירופה ובמרכזה והושפעו מארגונים אנטישמיים. הפגיעה בזכויות היהודים גברה בשנות השלושים של המאה ה-20. הדבר נגרם מירידה ביוקרתו של חבר הלאומים, מהיחלשות כוחן של מעצמות המערב ומהתחזקות הנאציזם.
ב. מעמד רופף למשטר הדמוקרטי במדינות החדשות: יישום שוויון הזכויות האזרחי כלפי היהודים קשור גם בחוסנּה של הדמוקרטיה במדינות החדשות. ככל שהדמוקרטיה במדינות החדשות התערערה ויציבותה נסדקה - כן נפגעו זכויות היהודים כמיעוט לאומי. ובניגוד לכך, אם נשמרה הדמוקרטיה, ולּו גם כדמוקרטיה חלשה, לא נפגע שוויון הזכויות שממנו נהנו היהודים, לפחות לא באופן רשמי.
צ'כוסלובקיה, שלא כמו שאר המדינות החדשות במרכז אירופה ובמזרחה, שמרה על יציבות המשטר הדמוקרטי. בהתאם לכך נשמרו בה זכויותיהם של המיעוטים הלאומיים, ובהן זכויות היהודים, שהוכרו כלאום בחוקה של שנת 1920.
