עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > תקופת המלוכה > שאולעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > תקופת המלוכה > דוד
בית מקרא


תקציר
מאמר זה מציע ביאור לקינת דוד על שאול ויהונתן (שמ"ב א 27-17). כותב המאמר טוען כי פסוק הפתיחה של הקינה (19) – "הצבי ישראל על-במותיך חלל איך נפלו גבורים", לא בא להלל אלא לבטא תמיהה רטורית, ופירושו: האם ישראל הוא כצבי הנס על נפשו מפני האויב ונופל חלל על ההרים?! הכותב מדגים כיצד  שאר חלקי הקינה משתלבים בפירוש זה ומסביר מדוע לא פורש כך הפסוק לאורך הדורות.



"הצבי ישראל על-במותיך חלל" (שמ"ב א 19) - הלל או תמיהה? : הצעה לביאור קינת דוד
מחבר: צבי מוצן


מאמר זה מציע ביאור שונה מן המקובל לקינת דוד על שאול ויהונתן (שמ"ב א 27-17). מקובל לפרש ש"הצבי ישראל" (פסוק 19) הוא תפארת ישראל, אולם לדעתנו, פסוק הפתיחה של הקינה (19) – "הצבי ישראל על-במותיך חלל איך נפלו גבורים", לא בא להלל אלא לבטא תמיהה רטורית, ופירושו: האם ישראל הוא כצבי הנס על נפשו מפני האויב ונופל חלל על ההרים?! תמיהה כזאת על תבוסת ישראל ועל שאול משרתת את מטרת דוד להכתיר עצמו למלך על ישראל ולהסב את המלוכה מבית שאול לבית דוד, כפי שאכן עשה. שאר חלקי הקינה משתלבים בפירוש זה.

א. "הצבי"

מפרשים וחוקרי מקרא רבים פירשו שהמילה "הצבי" בפסוק 19 משמעה יופי, תפארת (יש' ד 2), חמדה (יר' ג 19), חשק ורצון, מלשון "צבא" בארמית (דנ' ה 19). אבל פירוש כזה יוצר בעיית נסמך בגלל הה"א שבמילה "הצבי".1 לכן היו מפרשים שהציעו לשנות את מילות הכתוב.2 לדעת אחדים, "הצבי" במשמעות תפארת הוא כינוי לארץ ישראל.3 יש הרואים בו כינוי לגיבורי ישראל,4 ויש מפרשים שהוא כינוי לשאול או ליהונתן או לשאול וליהונתן יחדיו,5 ויש עוד פירושים אחרים.6 ואולם לדעתנו, "הצבי" מכוון לבעל החיים.

האם בעל החיים "צבי" המוזכר במקרא שווה או דומה לצבי של ימינו? לקבלת תשובה נבדוק אלו תכונות המיוחסות במקרא לבעל החיים צבי תואמות גם את הצבי של ימינו, אף שאין הכרח, ודי אם נראה שתכונות בעל החיים צבי המשמשות אותנו להוכחת טענות המאמר אמנם נזכרות במקרא.

הצבי מוזכר ומתואר במקרא כמה פעמים: הוא קל רגליים, כפי שדימו בפסוק ' "ועשהאל קל ברגליו כאחד הצבים אשר בשדה" (שמ"ב ב 18), ודימו לו מי שממהר לנוס, "ברח דודי ודמה לך לצבי" (שה"ש ח 14), "והיה כצבי מדח וכצאן ואין מקבץ איש אל-עמו יפנו ואיש אל-ארצו ינוסו" (יש' יג 14). הוא מותר באכילה – מפריס פרסה שסועה ומעלה גירה: "זאת הבהמה אשר תאכלו... איל וצבי... וכל בהמה מפרסת פרסה ושסעת שסע שתי פרסות מעלת גרה" (דב' יד 6-4) ומתואר בשיר השירים כבעל חיים מושך את הלב ומלא חמדה "שני שדיך כשני עפרים תאומי צביה הרעים בשושנים" (שיה"ש ד 5), "ודמה לך לצבי או לעפר האילים על הרי בשמים (שה"ש ח 14).

כל התכונות הללו מאפיינות גם את הצבי של ימינו,7 ובכולן נשתמש בהמשך דברינו להוכחת טענותינו.

התרגומים העתיקים מניחים לפנינו כמה פירושים למילה "הצבי". השבעים (נוסח B) תרגמו משורש י-צ-ב, Στήλωσου, שמובנו "הציבי מצבה" – Set up8 a pillar או "הציבי" בלבד.9 לפי הוולגטה, המילה היא "מכובדים", אנשי שם – incliti.10 בתרגום המיוחס ליונתן תורגמה המילה ל"אתעתדתון",11 ורש"י החזיר את התרגום לעברית – "מצבן",12 כלומר ניצבים. בפשיטתא תרגמו "טביא",13 וכוונו לבעל חיים.14 בתרגומים אחרים "הצבי" הוא יופי, תפארת ואצילות.15

מהו הנוסח העברי למילה "הצבי" שהיה מונח לפני עדי הנוסח לעיל? אפשר לשער שהמילה הייתה "הצבי" או מילה דומה משרשי י-צ-ב, המורכבת מאותיות "הצבי".16

ואשר לפירושים, הה"א שבראש המילה "הצבי" היא על פי רוב ה"א הידיעה17, כפי ניקודה בנוסח המסורה. ד"י אברבנאל,18 ר"י פידנקי (רי"ף),19 ג' דה-גרוט20 וא' תניוס21 מעלים את האפשרות שמדובר בה"א השאלה, "ה"א התימה" בלשונם של אברבנאל ופידנקי, כלומר האם ייתכן שתפארת ישראל נופלת על במותיך חלל?22 בפירושים אלה ה"א השאלה מוסבת לצמד המילים "הצבי ישראל".

ויש לציין שבכל הפירושים, גם אלה המפרשים שהה"א היא ה"א השאלה, אין לצמד המילים "הצבי ישראל" משמע של הטלת דופי אלא של תפארת, אצילות, חמדה, יופי, קלות רגליים. וכאמור, לדעתנו, הה"א היא ה"א השאלה ומוסבת ל"הצבי" בלבד ולא לצמד המילים "הצבי ישראל". לדעתנו, "הצבי" הוא בעל החיים, ודוד תהה אם ישראל הוא צבי נשחט על במות הגלבוע.

(שאלה רטורית מנוסחת אמנם כשאלה, אבל בסופה מוצב סימן קריאה גדול. ועצם התהייה של דוד: "הצבי ישראל", היא בעצם הצהרה שדעתו לא נוחה מישראל שנסו מהמערכה.)

ב. ה"א השאלה

כדי להבין את הכתוב הנזכר לעיל מוצע לשנות את ניקודה של אות אחת בנוסח המסורה: להסיר את הדגש מהאות צד"י במילה "הצבי". כך לא יהא כאן יידוע אלא ה"א השאלה, וכך יהיה אפשר לפרש ש"הצבי" כאן הוא שם בעל החיים. מעתה ייקרא הפסוק לא בדרך של חיווי שבסופו סימן קריאה אלא בשאלה, ופירושו יהיה: האם ישראל הוא כצבי הנס על נפשו ונופל חלל על ההרים?23 יש עוד דוגמא במקרא למילה שה"א השימוש שלה מנוקדת בה"א הידיעה אבל הוגים אותה כה"א השאלה – "הכצעקתה" (בר' יח 21).

טעמי הפסוק אין בהם כדי להכריע אם מדובר בה"א השאלה או בה"א הידיעה.

בלשון המקרא הצבת ה"א השימוש לפני המילה הראשונה במשפט ("הצבי...") היא צורה מובהקת למשפט שאלה ולשאלה רטורית,24 והדוגמאות רבות.25 למסקנה כזאת נגיע גם אחר בדיקת התקבולות בקינה.26

ראוי לשים לב שכשם שיש תקבולות בפסוקי הקינה כך יש תקבולת בין חלקה הראשון של הקינה ובין חלקה השני: בחלק הראשון (פסוקים 21-19), המביע תמיהה על מנוסת ישראל בקרב הגלבוע, דוד מדבר על צבי, ובחלק השני (פסוקים 27-22), שלדעתנו הוא הלל לשאול על קרבותיו עד לגלבוע וקינה על יהונתן גם על קרב הגלבוע, דוד מדבר על אריות ונשרים. אם כן, הוא משתמש בקונוטציה או בדימוי שהחיות מעוררות כדי להשרות על חלקי הקינה השונים את המשמע שהוא מעוניין לתת להם.27

אבל כל זה אינו עניין של תקבולת וניגון בלבד. נראה שהרבה קושיות בקינה מתיישבות אם נקבל את הביאור המוצע כאן. וקודם שנדון בשאר חלקי הקינה נביא להלן עוד הוכחות התומכות בטענה שהה"א היא ה"א השאלה, "צבי" הוא בעל חיים ולא "תפארת", והפסוק "הצבי ישראל על במותיך חלל" הוא שאלה רטורית.

המשמעות המוצעת ל"הצבי ישראל", ובאותו מבנה ממש – שימוש בשם של חיה לדימוי שלילי ולשאלה רטורית – מוצאים בדברי גלית אל דוד, "הכלב אנכי" (שמ"א יז 43). גם אבנר בן נר מתבטא בדרך דומה: "הראש כלב אנכי" (שמ"ב ג 8).28

אמנם, השם צבי כבעל חיים נגזר מהשורש הפרוטושמי ט'-ב-י, ולא מהשורש הפרוטושמי צ-ב-י שפירושו חמדה, תפארת,29 אבל במקרא המילה "צבי" מופיעה הרבה גם כשם של בעל חיים.30 יתרה מזו, "צבי" במשמע של יופי, תפארת, אינו מופיע לא בתורה ולא בנביאים ראשונים ובכללם ספרי שמואל אלא לראשונה בישעיהו. בספרים המתארים תקופות שקדמו לישעיהו הנביא, ובהן ימי דוד, "צבי" היא שם של בעל חיים.31 קשה להניח שדוד היה ראשון המשתמשים במילה "הצבי" במשמע של תפארת, שלא היה שגור בימיו.32

ועוד: מי הם אלה שלדברי הכותב שמעו את דברי הקינה בשעת אמירתה? "כל האנשים אשר אתו" (שמ"ב א 11), והם "כל איש מצוק וכל איש אשר לו נשא וכל איש מר נפש" (שמ"א כב 2). אנשים אלה שברחו עם דוד למדבר, למצדות, ונדדו אתו בערבה ועל פני צורי היעלים, אמורים היו להכיר היטב את בעל החיים הנקרא צבי, שנמלט מן הסתם על נפשו מפניהם, וספק אם אמורים היו להכיר את הביטוי הפיוטי "הצבי ישראל" המכוון לתפארת ישראל. וכדאי לשים לב שיה עוד מקום אחד שבו דוד כורך איילות הדומות לצבי במראה ובהתנהגות עם במות. בדברי השירה שדיבר "ביום הציל ה' אתו מכף כל-איביו ומכף שאול" (שמ"ב כב 1) שורר: "משוה רגלי כאילות ועל-במתי יעמידני" (שמ"ב כב 34). החיבור בין צבאים להרים מצוי גם בדברי הימים בהקשר לדוד: "וכצבאים על-ההרים למהר" (דה"א יב 9).

עוד נקודה חשובה מאוד לעניין זה היא השוואה לפואטיקה של קינה נוספת של דוד. קינה דומה המתחילה בה"א השאלה נשא דוד על אבנר בן נר, אויבו משכבר הימים, שרדף אחריו עם שאול להמיתו. הרטוריקה דומה והמעמד דומה: בשני המקומות פותחת הקינה בשאלה רטורית, שמשתמע ממנה דימוי לא מכובד: "הכמות נבל ימות אבנר"?! (שמ"ב ג 32), וכיוצא בזה "הצבי ישראל על במותיך חלל"?! ובשתי הקינות דוד בוכה וקורע את בגדיו והעם עושה כמותו: "ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם וגם כל-האנשים אשר אתו ויספדו ויבכו ויצומו עד-הערב על-שאול ועל-יהונתן בנו" (שמ"ב א 12-11). וכיוצא בזה: "ויאמר דוד אל-יואב ואל-כל-העם אשר-אתו קרעו בגדיכם וחגרו שקים וספדו לפני אבנר" (שמ"ב ג 31).

נראה אפוא שסוג כזה של קינה לא היה אמור להיות זר לדוד. ואולי כך הייתה דרכו לקונן על מבקשי נפשו. בשתי הקינות נדמה שלא האבל הכתיב את מילות הקינה33 אלא מניעים אחרים: לנקות את עצמו מרצח אבנר ולהכשיר את הלבבות להעברת המלוכה מבית שאול לבית דוד. עוד ראוי לציין שפתיחה בשאלה רטורית דווקא היא מן הסממנים המקובלים בקינות. כך פותחת קינת דוד על אבנר שנזכרה לעיל; ירמיהו מקונן בשם העם ואומר: "איך שודדנו" (יר' ט, 18); "המאס מאסת את יהודה אם בציון געלה נפשך" (שם, יד 19). וכך שלוש מן הקינות במגילת איכה "איכה..." (איכה א 1, וכן ב 1; ד 1);34 הטענה היא אפוא שהשאלה הרטורית מוצגת כבר בשורת הפתיחה של הקינה ולא רק במילים "איך נפלו גיבורים".

ביאורנו משתלב גם עם הפתיחה לקינה: "ויאמר ללמד בני יהודה קשת" (שמ"ב א 18), כאילו אמר: אני נושא קינה זו כדי להוכיח את בני יהודה, ואולי מוטב לומר להטיף לבני יהודה, שיהיו אנשי מלחמה, שידעו לאחוז בקשת.35 ומבליע, אבל ההבלעה צועקת – שלא יהיו כשאול שביקש מעמלקי שיהרגנו, "ויאמר אלי עמד-נא עלי ומתתני" (שמ"ב א 9); שלא יהיו בני יהודה כצבי "אשר-נס העם מן-המלחמה" (שמ"ב א 4), וכמותו ונופל חלל, "וגם הרבה נפל מן-העם" (שם), על פי סיפור העמלקי לדוד. ואמנם הצבי הוא בעל חיים הבורח מפני רודפיו. די להלך על במת מדבר יהודה, ששם שהה דוד זמן רב, כדי לראות כמה ממהר הצבי להימלט על נפשו מפני כל תנועה חשודה.36

הצבי תואר כנס על נפשו גם בזמן המקרא: "והיה כצבי מדח וכצאן ואין מקבץ איש אל-עמו יפנו ואיש אל-ארצו ינוסו כל-הנמצא ידקר וכל-הנספה יפול בחרב" (יש' יג 14). ישעיהו מתאר מצב דומה מאוד למצב בהר הגלבוע ומשתמש בבעל החיים "צבי" לתאר אנשים הנסים על נפשם מהמלחמה.37 זהו חיזוק להנחה שדוד השתמש בצבי לומר ש"נס העם מן-המלחמה".

דוד גם בחר במילה "במות" לתיאור מקום נפילת החללים, "על במותיך חלל". ואפשר שזה רמז דו משמעי – רמז לבמת הר הגלבוע שעליה נפלו ישראל חללים ורמז לבמות שמעלים עליהן קרבנות, "ויזבח ויקטר בבמות ועל הגבעות" (מל"ב טז 4), כאילו היה ישראל, "הצבי", קרבן מובל לטבח,38 "כשה לטבח יובל" (יש' נג 7).

הדעת נותנת שהצבי בהיותו חיה טהורה ומותרת באכילה גם היה ניצוד ונטבח על ידי דוד ואנשיו39 כששהו במדבר או בחבלי הארץ האחרים. הנחה זו תואמת את היות הצבי בעל החיים הניצוד מכולם בארץ ישראל בימי קדם, על פי שלדי גולגולות רבים שנמצאו באזורנו.40 ומטבע הדברים הוא שחיה הנרדפת הרבה ממהרת לנוס מידי רודפיה. יפי הצבי ואימת הבריחה – הצבי דוהר ומנתר41 בשעת מנוסתו – ומראה הצבי השחוט, הם דבר והיפוכו, ודימו בהם את הנסים מן המלחמה. ומאפיינים אלה הביע דוד בקינה.

לכן כשדוד מדמה את ישראל לצבי בהקשר של תבוסת ישראל, יש בזה משום הטלת דופי המשרתת את מטרתו של דוד, שלא זנחה לא בעת אבל לא בעת שמחה, ואפשר לתהות אם מעמד זה הוא אבל או שמחה42 או לפחות הקלה לדוד43 – להיות מלך על ישראל.

כדאי לציין שרש"י נמנע מלתת פירוש משלו לפסוק 19 ("הצבי ישראל וגו'"), גם לא על דרך הדרש, אלא הביא את תרגום יונתן בלבד בתרגמו את הפסוק חזרה לעברית: "מצבן של ישראל על תוקף מעוזכם נפלתם חללים. כך תירגם יונתן".44 וזה התרגום" "אתעתדתון ישראל על בית תקפכון אתרמיתון קטילין איכדין אתקטלו גיבריה".45 ושוב נוכחים לדעת כמה היה קשה לעמוד על משמע המילה "הצבי", עד שהתרגום החוזר שונה לחלוטין מן הפסוק המקורי. ואם נקבל את הפירוש המוצע, נדמה שנוכל לתרגם מעברית לארמית וממנה לעברית בלי ששונה הפסוק המקורי. ואולי גם זאת ראיה מסוימת שיש לפירוש המוצע רגליים.

גם דריבר כותב, שמוטב להשאיר את הטקסט "הצבי ישראל" כפי שהוא, משום שהשינויים שהוצעו כמו "העצבי ישראל" במקום "הצבי ישראל", ו"בכי יהודה" במקום "בני יהודה",46 אף שלדעתו הם מתאימים, אי אפשר לחוש שהם מבטאים את הטקסט המקורי.47

כל הנימוקים שהובאו לעיל תומכים בסברה שבמילה "הצבי" כיוון דוד לבעל החיים, ו"הצבי" מבטא תמיהה ולא חלל.

ג. הקינה וחלקיה

הביאור המוצע, שאינו אלא הגייה אחרת של הטקסט ולא שינויו, מיישב לדעתנו את הקשיים בהבנת הפסוק ומיישב גם קשיים בהבנת הקינה. עתה נפנה לשאר חלקי הקינה ונראה כיצד גם הם תומכים בו. בפסוק 20 נאמר: "אל-תגידו בגת אל-תבשרו בחוצות אשקלון פן-תשמחנה בנות פלשתים פן תעלזנה בנות הערלים".48 ויש לשאול: האם בגת ובאשקלון לא ידעו על ניצחון הפלשתים? האם הפלשתים הסתירו את ניצחונם? הפלשתים לא הסתירו את ניצחונם. הם ידעו עליו,49 שהרי הם פרסמו אותו: "ויהי ממחרת ויבאו פלשתים לפשט את-החללים וימצאו את-שאול ואת-שלשת בניו נפלים בהר הגלבע ויכרתו את ראשו ויפשטו את-כליו וישלחו בארץ-פלשתים סביב לבשר בית עצביהם ואת-העם" (שמ"א לא 9-8). אלא שדוד אומר שלא יגידו שישראל נסו כצביים מהמערכה, ולא יבשרו שמלך ישראל ומשיח ה' נפל בבקשו מהעמלקי (!) לעמוד עליו ולמותתו (שמ"ב א 9-8).

דוד משתמש בפועל "תבשרו" לתיאור הפצת הידיעה על תבוסת ישראל: "אל-תבשרו בחוצת אשקלון", מפני ההנאה שתבוא על המתבשרים בניצחון. והנה הוא נוקט את השורש ב-ש-ר פעמיים לתיאור דבריו של הנער שסיפר לו על מות שאול: "כי המגיד לי לאמר הנה-מת שאול והוא-היה כמבשר בעיניו ואחזה בו ואהרגנו בצקלג אשר לתתי-לו בשרה" (שמ"ב ד 10).

בעיני דוד המילה "בשרה" משמעה בשורה טובה, על כל פנים במעמד זה. והאם יהיה מופרך להניח שכאשר דוד שומע על מות שאול ומקונן עליו, השימוש במילה "תבשרו" מגלה בלי משים את צפונות לבו, שמות שאול היה לו בשורה טובה? אפשר לטעון שדוד התכוון לבשורה הטובה בעיני פלשתים. אבל נדמה שאדם מוכה יגון לא יקונן ויאמר "אל תבשרו את הבשורה [הטובה] בחוצות אשקלון". וכשהוא אומר כך, מן הסתם אין הוא כה מוכה יגון. ואפשר לטעון עוד שבמקום אחד דוד מפרש את המילה "בשורה" במשמע של הודעה או מסר ולאו דווקא בשורה טובה: "ויקרא הצפה ויגד למלך ויאמר המלך אם-לבדו בשורה בפיו" (שמ"ב יח 25).50 ועוד אחרת יש לטעון שבמקרא מילה הנגזרת משורש זה מציינת גם בשורה רעה: "ויען המבשר ויאמר נס ישראל לפני פלשתים" (שמ"א ד 17). אבל עלינו לבדוק מה היה משמע המילה בעיני דוד באותו מעמד. ואם ניטול רשות לומר דבר במילותיו של דוד, הרי פי דוד ענה בו במעמד הקינה שה"בשורה" הייתה בעיניו טובה, גם אם לא ידע. והרי הוא ייחל למות שאול: "ויאמר דוד חי-ה' כי אם-ה' יגפנו או-יומו יבוא ומת או במלחמה ירד ונספה" (שמ"א כו 10). כמובן, אין זו הוכחה גמורה, אבל הטענה מצטרפת עוד לראיות שלעיל על יחסו של דוד למות שאול.

ואולם ראוי עוד לשים לב מי מדגיש בפועל ומפרסם את הביזיון שבמפלת שאול וישראל: דוד עצמו. דוד מקונן ומבקש לא לבשר על התבוסה המבישה בערי הפלשתים אבל מבשר את הביזיון בעצם קינתו ומדגיש את הבושה בערי ישראל. "הצבי ישראל על במותיך חלל... אל תגידו בגת וגו'" אומר דוד, ומיניה וביה קובע ומפרסם ששאול וישראל נפלו כפחדנים.51 הוא זקוק לעילה לקטיעת שושלת שאול משיח ה' ומוצא אותה בנפילת מלך ישראל וצבאו כצביים. ואם כן השאלה "איך נפלו גיבורים" שמקונן דוד (פסוק 19) היא תמיהה על מי שנחשבו גיבורים אבל נפלו כצביים.52

צעד בצד צעד, שורה אחר שורה, באמצעות פסוקי שירה נשגבה, ואולי יש להעדיף לפי דעתנו על חלקה הראשון של הקינה פסוקים 21-19 ולומר שירה "פרקטית ", בונה דוד את התירוץ להחלפת שושלת שאול:

פסוק 21: "הרי בגלבע אל-טל ואל-מטר עליכם ושדי תרומת כי שם נגעל מגן גבורים", מספר על הקללה שנתקללו הרי הגלבוע. עכשיו מובן טעם הקללה. לדעת דוד, על כל פנים כך רצה שיאמינו, שם נפלו ישראל כצביים לפני פלשתים, שם הייתה מפלתו המחפירה של שאול.53 והוא אומר כן במפורש בקינתו: "כי שם נגעל מגן גבורים". המגן "נמאס והושלך" מחמת פחד או ייאוש54 שאינם יאים למלך, כל שכן לא למלך משיח ה'. וקשה שלא לחוש כאן גם בערמת דוד (המשמשת אצלו לכל אורך דרכו בצד יראה):55 באמצאות הקללה עצמה הוא מבקש להעצים ולהנציח את הביזיון שבנפילת שאול ולהצדיק את העברת המלוכה לידיו ולצאצאיו.

ביד אמן, בחרט ברזל עטוי עדנים, שוזר דוד וטווה את פסוקי קינתו, עד שהיא מגיעה לשיאה: כל תקוותיו, מאוויו, חלומותיו ותשוקותיו התנקזו לפסוק הזה, פסוק 21, והוא אוחז בהזדמנות ההיסטורית שהוא עצמו יצר56 וסותם את הגולל על מלכות בית שאול באמרו "מגן שאול בלי משיח בשמן", כלומר "כאלו לא היה שאול משוח בשמן למלך".57

זה סוף שושלת שאול,58 וכל פעולות דוד מרגע זה ואילך מכוונות בגלוי לתפיסת המלכות, אף שבנו של שאול, איש-בשת, חי, ולהקמת שושלת בית דוד. ואולי היה ממש ברגישותו של שאול שזעק לבנו יהונתן, "כי כל-הימים אשר בן-ישי חי על-האדמה לא תכון אתה ומלכותך" (שמ"א כ 31).

ואם כן, הרי לפנינו "קינה מדומה" עד לפסוק 22, ותכליתה להצדיק את העברת המשיחה מבית שאול לבית דוד ואולי גם לעשות לו מה שעשה לדוד.

מפסוק 22, "מדם חללים מחלב גבורים קשת יהונתן לא נסוג אחור וחרב שאול לא תשום ריקם", נפתחת קינה אמיתית. עכשיו דוד מתפנה לתאר את גבורת שאול ויהונתן. גבורת שאול עד קרב הגלבוע וגבורת יהונתן גם בקרב הגלבוע: "איך נפלו גבורים בתוך (ההדגשה שלי, צ"מ) המלחמה יהונתן על-במותיך חלל" (פסוק 25). "בתוך המלחמה"59 הדגיש דוד והזכיר את יהונתן, שהיה גיבור גם בקרב הגלבוע. באמצעות פרוזה שירית חדת ביטוי ורבת עצמה זו ועל חודה של מילה אחת, "בתוך",60 בוכה דוד ומעמיד את כל הקינה כולה.

לדעתנו, זאת הקינה האמיתית המובחנת מן הקינה המדומה, אבל אמיתי המובחן ממצגת אבל. ורצה לומר בה: אתה לבדך יהונתן, ואולי יהונתן ואחיו והגיבורים שנפלו בתוך המלחמה, אינך כצבי שנפל "על במותיך חלל", כאביך שאול וכשאר ישראל הנסים מן המערכה. אתה נפלת בתוך המלחמה. "צר לי עליך אחי יהונתן", לא על אביך, "נעמת לי מאד".

ד. מדוע "הצבי ישראל" לא פורש כשאלה רטורית במשך הדורות?

דומה ששלוש סיבות עיקריות לכך:

1. למילה "צבי" יש דימוי חיובי ואפילו קדוש.61 ייתכן שדימוי זה, הקשור למושגים נעלים מכול – אלוהים, ארץ ישראל, הדוד בשיר השירים – מנע מהמתרגמים והמפרשים להניח שדוד כיוון לצבי ממש. רבים מפרשני המקרא לא הכירו את הצבי כלל והלכו בעקבות רש"י, שזיהה את הצבי עם האייל62 בעל הקרניים המרשימות, שכולו אומר הוד והדר. רבים מהם חיו באירופה, שהצבי אינו מצוי בה. אבל דוד ואנשיו ושאר תושבי האזור באותם ימים חיו בנופי הארץ והיו קשורים להריה, לאבניה, לגבעות, לחורשות ולבעלי החיים שהתהלכו בה. הם ראו צביים וצדו אותם וראו איך הצבי נס על נפשו בבהלה מפניהם.

2. דוד קונן על שאול ועל יהונתן יחדיו, כנזכר בפסוק שבראש הקינה "ויקנן דוד את-הקינה הזאת על-שאול ועל-יהונתן בנו" (שמ"ב א 17). אחר-כך, בלב הקינה, בא פסוק עדין וכואב: "שאול ויהונתן הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו" (שמ"ב א 23), וגם בו דוד כורך את שאול ויהונתן יחדיו. שני הפסוקים האלה עטפו, כנראה, בעיני קוראי הקינה הן את שאול הן את יהונתן באבל וכיסו על ההבחנה שדוד עשה ביניהם, שהפריד את שאול מיהונתן: את יהונתן ביכה ועל שאול תמה (ורק אחרי שתמה עליו והטיל בו דופי, ביכה אותו). כלומר החיבור של שאול ליהונתן בקינה מנע מקוראי הקינה להפריד ביניהם. הפרדה זו דוד עשה, אבל היא נעלמה מעיני הקוראים.

3. ההילה שהתפתחה סביב דמותו של דוד כדמות נאצלת. דוד ראה בשאול מלך משוח ה' ולא פגע בו גם כאשר שאול רדף אחיו להמיתו.

הציפייה מדמות כזאת היא לגדלות נפש, המשך ישיר לגדלות הנפש אל שאול בעודו חי, ובייחוד כשחלקה השני של הקינה מפאר ומרומם את שאול. ואולם ייתכן שהחלק השני של הקינה טשטש והשליך על חלקה הראשון, שכאמור הוא תמיהה, לדעתנו. ייתכן שהיה קשה לקבל את האפשרות שדוד בא חשבון עם שאול בקינתו עליו, מטיל בו דופי ומנצל את מותו לחיסול שושלת שאול ולהשלטת שושלת דוד.

אני סבור שקינת דוד היא קול צלול, בהיר ואותנטי של דוד, המגיע אלינו ממרחקי זמן ונקי משינויים. דווקא פתיחתה הסתומה לכאורה, "הצבי ישראל", מעידה שלא חלו בה שינויים, והיא נשמרה בטהרתה כפי שהייתה ביום שהושרה. שיני הזמן לא נשכו בה.

ייתכן שכתיבת הקינה על ספר הישר, אולי בהוראת דוד שרצה לבסס ולפרסם63 את ההצדקה למשיחתו, והימצאות ספר הישר בעת שנכתב פרק א בספר שמואל ב – "הנה כתובה על ספר הישר" (שמ"ב א 18), סייעו להעתקתה המדויקת אל המקום שהיא מצויה בו היום.

הקינה הזאת מאפשרת לנו לטעום משהו מהלמות הגורל שהכה על פתחו של דוד, וכיצד דוד נענה לו. נדמה כאילו כל חייו עד מות המלך שאול וחייו אחר מותו קמו לשורר. בשירה זו, בערבוב הנפלא הזה, יש הקלה ויש יפעה ויש ערמה ויש חשבון – כל פניו של דוד המלך, ויש גם קינה .

והערה לסיום:

גם אם לא דוד ההיסטורי כתב את הקינה אלא משורר עלום שם, וגם אם לא היה דוד ולא היה שאול ולא היה יהונתן, עדיין אנחנו צריכים לבקש את מובנם של פסוקי הקינה ואת פישרה.64

אמנם ייתכן שאלה רק סיפורים, פרי כישרונו או כישרונם של כותבי הספרים ועורכיהם, שידעו לספר סיפורים. ואולי אלה פניני ספרות שקולפו מאחיזתם במציאות – פרי סינון וליטוש של דורות של מספרים ושומעים. אבל ייתכן שהיה דוד ששר על שאול, והיה שאול שנפל בגלבע. וייתכן שמה שבידינו הוא פרי שילוב כל הגורמים הללו. אני חש שקשר עמוק, חי ונושם, נמשך מהעלילות המתוארות בספרי שמואל אל מצוקותיו של שאול ואל קינת דוד.

לדעתי, גם אם נשחקה המציאות ועוותה, עוד ניכרים דברי אמת.

ואולי יתרום הביאור המוצע כאן משהו לדעה, שיש בסיס היסטורי לשאול ודוד.

לסיכום

המאמר מבקש לבאר, שכוונת המילה "הצבי" בקינת דוד על שאול ויהונתן היא בעל חיים. הה"א שבתחילת המילה היא ה"א השאלה, והיא נועדה להעלות תמיהה על מנוסת ישראל כצבאים מהמערכה נגד פלישתים.

ביאור זה נשען על מספר טענות:

- בלשון המקרא, ה"א השימוש בראש משפט היא ברוב רובם של המקרים ה"א השאלה.

- ישנה מילה נוספת במקרא – "הכּצעקתה" (בר' יח 21) – שמנוקדת גם היא כה"א הקריאה אבל הוגים אותה כה"א השאלה.

- הקינה בנויה, בעיקרה, מתקבולות. המשפט המקביל ל"הצבי ישראל על-במותיך חלל" הוא משפט שאלה, לכן הגיוני שגם "הצבי ישראל..." יהיה משפט שאלה. היינו, שהה"א ב”הצבי” תהא ה"א השאלה.

- ישנה גם תקבולת מסויימת בין החלק הראשון של הקינה לבין חלקה השני: בחלקה הראשון, שהוא, כאמור, תמיהה על אופן מותו של שאול ועל מנוסת ישראל - דוד משתמש בדימוי של צבי. בחלקה השני, שהוא הלל לעברם המפואר של שאול ויהונתן – דוד משתמש בדימוי של נשרים ואריות.

- השימוש בדימוי של בעל חיים – במקרה זה, צבי - אופייני לדוד. דוד משתמש בהזדמנויות שונות בשמות ובדימויים של בעלי חיים.

- הכינוי "צבי" כמבטא תפארת לא היה שגור בימיו של דוד. זהו כינוי מאוחר לימיו.

- לצבי יש דימוי של חיה הנסה על נפשה. ישעיהו הנביא משתמש בדימוי זה לתאור אנשים הנסים על נפשם במלחמה – דומה למצב שהיה על הר הגלבע.

- קינה דומה – קינה שמתחילה בה"א השאלה - בשאלה רטורית שיש בה תמיהה, נשא דוד גם על אבנר בן נר, שר צבאו של שאול. שיחד עם שאול רדף אחריו להמיתו.

- לדוד היה מניע ברור להציג את שאול כמלך ירא, ששיחת את משיחתו (ביקש מעמלקי למותת אותו). הצגה כזו מספקת לו צידוק להעברת המשיחה מבית שאול לבית דוד.

- הביאור המוצע משתלב עם שאר פסוקי הקינה, כמו "אל-תגידו בגת אל-תבשרו בחוצת אשקלון", ו"כי שם נגעל מגן גבורים מגן שאול בלי משיח בשמן", כמבואר לעיל.

- הביאור המוצע אינו מבקש לשנות את מילות הכתוב, אלא לשנות את הגיית הפסוק הראשון בקינה – בעקבות שינוי ניקודה של אות אחת (עיצוב הניקוד נערך כ-1,500 שנה לאחר שהקינה נוצרה, והושפע, כנראה, במקרה זה, ממסורות שהתפתחו סביב דמותו של דוד). והוא מנסה ליישב עניינים מוקשים בקינה שמפרשים ומתרגמים רבים התקשו בהם.

הערות שוליים:

  1. פירוש רד"ק על ספר שמואל. לדעתו "וחסר הנסמך, רוצה לומר: הצבי צבי ישראל".
  2. קלוסטרמן, ספרי שמואל ומלכים, עמ' 131; סמית, ביאור ספרי שמואל, עמ' 261-260; שולץ, ספר שמואל ב, עמ' 12-8; סגל, ספרי שמואל, עמ' רלה; פירוש מטראני על ספר שמואל; קלוסטרמן ובעקבותיו סמית מציעים לשנות את המילה "צבי" ל"העצבי". לדעת סמית, הפתיחה המקורית המשוערת לקינה היא "בכי יהודה העצבי ישראל". הוא מציע לקרוא "בכי יהודה" במקום "בני יהודה" בפסוק 18. שולץ מציע לשנות את "הצבי ישראל" ל"הציבי ישראל על-לב", ונראה שהלך בעקבות תרגום השבעים (ראה להלן). סגל מעלה את האפשרות ש"הצבי" הוא "הצבא". לדעתו, "אולי יש לגרוס: הצבא, ישראל, הצבא שלך חלל על במותיך". מטראני כתב: " 'הצבי ישראל' – מקרא מסורס הוא: 'ישראל הצבי' ". ולדעתו, "הצבי" הוא בעל החיים, וזה כינוי לישראל "שהיתה קל כצבי".
  3. פירוש רד"ק על ספר שמואל; פירוש רלב"ג על ספר שמואל; אלשיך, ספר מראות הצובאות; פירוש כספי על ספר שמואל; פירוש רי"ק על ספר שמואל. לדעת רי"ק ייתכן עוד שהכוונה לשאול.
  4. סגל, ספרי שמואל, עמ' רלה; הרצברג, ספר שמואל, עמ' 195; כספרי, ספר שמואל, עמ' 405; בודה, ספר שמואל, עמ' 198, סבור שיש לראות במילה "חלל" כינוי קיבוצי לרבים.

  5. רי"ק (פירוש רי"ק על ספר שמואל) ובר-אפרת (בר-אפרת, שמואל ב, עמ' 12) סבורים שהכוונה לשאול; פרידמן (פרידמן, בית היוצר פיוט ונבואה, עמ' 268) וגסני (גסני, צבי) סבורים ש"הצבי" הוא בעל החיים ומסמל את יהונתן; קיל (קיל, ספר שמואל, עמ' שיז) לניאדו (לניאדו, ספר קהילות משה) ודריבר (דריבר, הערות על ספרי שמואל, עמ' 235) סבורים שהכוונה לשאול ויהונתן.

  6. טור-סיני (טור-סיני, פשוטו של מקרא, עמ' 190) מעלה אפשרות ש"הצבי" פירושו כיליון, אסון גדול. לפי פירושו: "עלינו להניח בלשון המקרא צורת 'צבי' שלישית, כשם הפועל מן 'צבה' לציון מחלה קשה"; לפי גורדון (גורדון, ספר אוגריתית, עמ' 407), בשפה האוגריתית בעל החיים צבי משמש כינוי לאציל. על כן הוא מציע לקרוא "הצבי" שבענייננו במשמע של גיבור, אציל.יש הרואים בפסוק 19 משפט פנייה. דוד פונה לישראל ואומר "הצבי (במובן יופי), ישראל, על במותיך חלל". פירוש כזה מביאים קיל ודריבר. כך נמנעת בעיית הנסמך (ראה הערה 1). קיל (שם) כתב, "שיעורו: ישראל, הצבי על במותיך חלל". דריבר (שם) כתב The beauty O Israel, upon the high-places is slain".

  7. יום-טוב, צבי הנגב; ביליק, צבי; אילני, צבי. אשר לתכונת הצבאים לנוס הנזכרת במקרא – כותב מאמר זה יכול להעיד שבכל מפגשיו עם צבאים במדבר או באזורי הארץ האחרים תמיד מיהרו הצבאים להימלט על נפשם, אפילו אם היו רחוקים מרחק רב. ואשר ליופיים ולצד החמדה שבהם – כל מי שפגש צבאים בוודאי יכול להעיד שהם אכן יפים ומלאי חמדה.

  8. ברנטון, תרגום השבעים, עמ' 401.

  9. ביבליה הבראיקה, עמ' 457

  10. תרגום הוולגטה, עמ' 15

  11. תרגום יונתן לספר שמואל

  12. פירוש רש"י על ספר שמואל

  13. פשיטתא, עמ' 80. התעתיק מסורית עתיקה (על ידי מחבר מאמר זה, צ"מ): "טביא איסריל על רמתך קטילא"

  14. מקור קדום אחר שממנו אפשר ללמוד כיצד הובנה הקינה בעת העתיקה הוא יוספוס פלביוס. לפי תיאורו (פלביוס, קדמוניות היהודים, עמ' 225), נראה שהקינה הובנה כשבח לנופלים בגלבוע ולא כגנאי, כלומר "הצבי" לא סימל חיה הנסה על נפשה, שלא כפירוש המוצע במאמר. ואלה דבריו: "והוא (דוד) הוכיח מידה כזו של אצילות וחיבה לשאול, עד שלא זו בלבד שהתעצב על המת... אלא גם ענש את הרוצח". וכן, "דוד חיבר גם קינות ודברי שבח על מות שאול ויהונתן", ו"(דוד) חלק כבוד למלך (שאול)".

  15. תרגום המלך ג'ימס לתנ"ך, עמ' 300, שלפיו "הצבי" הוא "היופי" "The beauty"; לותר (תרגום לותר לתנ"ך, עמ' 320) גורס ש"הצבי ישראל" מכוון לגדולי האצילים בישראל "Die Edelsten In Israel", כבתרגום הוולגטה; בובר (תרגום בובר לתנ"ך, עמ' 248) – "הצבי" הוא "עדי", Zier; התרגום הקופטי (דרשר, התרגום הקופטי, עמ' 79-78) מפרש "הצבי" במובן של השגחה ושימת לב "stand over". לדעת המתרגם מקופטית לאנגלית, הוא בא אולי בתחושה של יגון.

  16. יש לשער שהנוסח העברי שהיה לפני מתרגמי הפשיטתא היה "הצבי", משום שתרגמו "טביא". גם לפני מתרגמי "השבעים" (נוסח B) היה כנראה "הצבי" או מילה דומה, משום שתרגמו "הציבי" או "הציבי מצבה". וראה: ניסה, בדיקת עדי הנוסח היוונים; מקרטר, שמואל ב' עמ' 68.הירונימוס, מתרגם הוולגטה, תרגם "הצבי" – "מכובדים" או אצילים, אנשי שם (incliti). גורדון (גורדון, ספר אוגריתית, עמ' 407) מצא שבאוגריתית צבי הוא כינוי לאצילים, לכן אפשר אולי לנחש שהירונימוס הכיר את הפירוש הזה ועל כן תרגם "הצבי" כ"מכובדים". כלומר ייתכן שגם לפניו היה בנוסח העברי "צבי" או "הצבי". יונתן תרגם "הצבי" כ"מצבן" מלשון "ניצבים" (אתעתדתון), ועל-כן אפשר לשער שגם לפניו היתה מילה בעברית מורכבת מאותן אותיות – "הצבי" או מילה דומה. מאמר זה מנסה להראות ש"הצבי" אינו שיבוש אלא הנוסח הנכון והמקורי של הקינה, שהגיע עד ימינו. ואם כן, הרי זה חיזוק להנחה שגם לפני המתרגמים העתיקים עמד הנוסח המקורי של הקינה.

  17. ראה פירוש רד"ק על ספר שמואל.

  18. פירוש אברבנאל על נביאים ראשונים.

  19. פירוש רי"ף על נביאים ראשונים.

  20. דה גרוט, שמואל ב', עמ' 12.

  21. תניוס, ספרי שמואל, עמ' 142.

  22. גם מפירוש "מצודת דוד" של אלטשולר, שלא כפירושו ב"מצודת ציון" שלו, אפשר להסיק שמדובר ב,ה"א השאלה: "הצבי ישראל, ר"ל: אתה א"י החמודה, וכי ראוי שיהיה חלל על במותיך" (אלטשולר, מצודת דוד ומצודת ציון). גם פירוש המלבי"ם רומז על ה"א השאלה: "איך צבי ישראל ותפארתם על במותיך חלל" (פירוש המלבי"ם על ספר שמואל)

  23. בעניין זה עליי לציין שבחנתי צילומי מיקרופילם של כתבי יד רבים, ובכולם מופיע דגש בצד"י, ולפיכך הה"א היא ה"א הידיעה ולא ה"א השאלה. אני גם ער לאפשרות שהניקוד מבטא את האופן שבו הציבור פירש את הפסוק עוד בטרם עוצב הניקוד במאות השביעית והשמינית לספירה (מורג, ניקוד). הוא משקף מסורות שרווחו בעם על אופייה של קינת דוד וכיצד יש לקרותה. ועיין בסוף המאמר. כאמור, בדיקת התרגומים הקדומים – תרגום השבעים, תרגום יונתן, הוולגטה, הפשיטתא, וכן סיפור הקינה אצל יוסף בן מתתיהו בקדמוניות, מראים שהה"א הנדונה לא נקראה או פורשה כה"א השאלה. אבל מהתרגומים למדים שהיו גם מסורות אחרות או פירושים אחרים שאינם תואמים את הפירוש שהניקוד מבטא. נ"ה טור סיני (עיונים בספר שמואל, עמ' 5) נותן ביטוי לקושי שבפירוש "הצבי ישראל": קינת דוד על שאול ועל יהונתן פותחת במילים "הצבי ישראל על-במותיך חלל". מה הוא מדבר כאל על צבי? אין זה צבי במשמעות הצבי והאיל, צבא בערבית, טביא בארמית, ואין זה גם צבי מלשון "צבי באורייתא", מלשון חיבה ואהבה... עד כמה שהתקשו בזה גם המתרגמים הקדומים, תוכלו לראות מזה שתרגום יהונתן מתרגם "אתעתדון", כאילו "הציבו", "התיצבו", משום שלא ידע מה לעשות במלה "צבי", ומעין זה במלה στηλωσου הציבי מצבה.גם דריבר (דריבר, הערות על ספר שמואל, עמ' 235) מציין שיש קושי במילה "הצבי": "'הצבי' "Some corruption seems to underlie. לדעתנו, כאמור, הה"א היא ה"א השאלה, ונראה שהיא מיישבת את הקשיים במילה "הצבי".

  24. גזניוס, "ה".

  25. "הרצחת וגם ירשת? (מל"א כא 19); "היהפך כושי עורו ונמר חברברתיו" (יר' יג 23); "האתה זה עכר ישראל" (מל"א יח 17), ועוד. גם שאול שואל: "הקלך זה בני דוד" (שמ"א כד 17), ואבנר שואל "האתה זה עשהאל" (שמ"ב ב 20). דוד עצמו מרבה להשתמש בה"א השאלה, וכבר בפסוק הראשון לאחר הקינה הוא שואל בה' – "האעלה באחת ערי יהודה" (שמ"ב ב א). ואחר כך זו אחר זה: "האעלה אל-פלשתים התתנם בידי" (שמ"ב ה 19), ועוד.

  26. פסוק 19, "הצבי ישראל על-במותיך חלל איך נפלו גיבורים", בנוי משתי תקבולות (כמו רוב פסוקי הקינה). כל התקבולות בקינה להוציא פסוק 19 לפי שעה, שומרות על מתכונת אחידה: למשפט קריאה מקביל משפט קריאה, ולמשפט שאלה – משפט שאלה. גם בפסוק "איך נפלו גיבורים בתוך המלחמה יהונתן על-במותיך חלל" (25), ובפסוק "איך נפלו גיבורים ויאבדו כלי מלחמה" (27), שבהם אין לכאורה מילת שאלה בפסוקים המקבילים, ברור שמילת השאלה "איך" נמשכת גם אל הפסוקים המקבילים: "[איך נפלת] יהונתן על-במותיך חלל", ו"[איך אבדו] כלי מלחמה". הצורך השירי והמבנה העז והמרוכז של הקינה הבליעו את המילה "איך" בתוך התקבולות. לכן ראוי שגם לשני חלקי פסוק 19 המקבילים יהיה ניגון אחד, ואם חלק אחד הוא משפט שאלה ותמיהה, הרי מקבילו יהיה כמותו. ואם החלק השני של הפסוק "איך נפלו גיבורים" הוא משפט שאלה, משפט תמיהה מובהק, הרי גם החלק הראשון של הפסוק יהיה משפט שאלה או תמיהה, כלומר "הצבי" בה"א השאלה. כך התקבולת מתהדקת עוד, מפני שגם הה"א שבראש התקבולת הראשונה מקבילה למילה "איך" בראש התקבולת השנייה.

  27. דוד מרבה להשתמש בשמות ובדימויים של בעלי חיים: "גם את-הארי גם-הדב הכה עבדך" (שמ"א יז 36); "משוה רגלי כאילות" (שמ"ב כב 34); "אחרי מי אתה רדף אחרי כלב מת אחרי פרעש אחד" (שמ"א כד 14).

  28. מן הטעם הזה אינני סבור שהה"א במילה "הצבי" פירושה "הו" או "הוי", כמו שמציע סטובה (סטובה, שמואל ב', עמ' 90-89). סטובה מציין שוולהאוזן הציע שה"א יכולה לשמש לפתיחה, כמו "הו" (לא מצאתי את מראה המקום אצל ולהאוזן); גם מקרטר (מקרטר, שמואל ב', עמ' 66, 74) מפרש את "ה" כ"הו" ומתרגם את "הצבי ישראל" – "Alas, prince of Israel". מקרטר אימץ את המשמע של "צבי" באוגריתית (גורדון, ספר אוגריתית, עמ' 407) ותרגם "צבי" – "נסיך"

  29. ביליק, צבי

  30. "דומה דודי לצבי או לעפר האילים" (שה"ש ב 9), "ועשהאל קל ברגליו כאחד הצבים אשר בשדה" (שמ"ב ב 18), "הנצל כצבי מיד" (מש' ו 5), ועוד.

  31. כנגד זה אמנם אפשר לטעון שהמילה "צבי" במשמעות תפארת הייתה מקובלת גם בימי דוד (או בימי מחברי ספרי שמואל), אף שמחברי ספרי התורה ונביאים ראשונים לא השתמשו בה. אולי משום שזאת משמעות פיוטית, ובחיבוריהם לא נמצא מקום או צורך למשמעות כזאת, ורק דוד נזקק לה בקינתו הפיוטית, כמו שנזקקו לה הנביאים שבאו אחריו, שיש פיוט רב בכתביהם. ואולם גם אם משמעות ה"צבי" כ"תפארת" היה ידוע בימי דוד, הרי השימוש בה בקינה במשמעות זו מעלה את כל הבעיות שהראינו.

  32. ראו: סגל, ספרי שמואל, עמ' רלה. סגל אינו שולל את דימוי ה"צבי" לתפארת לגיבורי ישראל אלא לארץ ישראל. לדעתו, "קשה לומר שדויד כינה את הארץ בתואר מאוחר כזה". אולם לדעתנו יש לתהות אם המשמע של "תפארת" הן לארץ ישראל הן לגיבורי ישראל או לכל דבר אחר היה ידוע בימי דוד, אף שכאמור, השורש הפרוטושמי צ-ב-י פירושו תפארת.

  33. קומם, קינת דוד.

  34. אני מודה לעורך, פרופ' יאיר הופמן, שהפנה את תשומת לבי למבנה קינות ירמיהו ואיכה.

  35. ראה פירוש רש"י על ספר שמואל: "מעתה שנפלו גיבורי ישראל צריכין בני יהודה ללמדם מלחמה למשוך בקשת".

  36. וראה סגל (סגל, ספרי שמואל, עמ' רלה) השולל את הדימוי לבעל החיים צבי בקינה, דווקא משום שהוא יכול להיחשב גנאי.

  37. מעניין שגם ויליאם שקספיר (שקספיר, יוליוס קיסר, עמ' 212) משתמש בדימויים האלה – כבשים וצבאים (ליתר דיוק צבאות – נקבות הצבי) לתיאור אנשים יראים.

  38. אמנם הצבי אינו עולה לקרבן על המזבח (דב' יב 15, 22), ואולם ייתכן שדוד מציין "במותיך" לרמוז למקום נישא שעליו מקריבים קרבנות זרים לאלוהים אחרים (דב' יב 2) – רמז לפלשתים שטבחו בבני ישראל. ואולי גם משום כך ההין דוד לקלל קללה נמרצת את הרי גלבוע, על ששימשו במות לטבח ישראל.

  39. גם על שולחנו של שלמה המלך, בנו של דוד, העלו צבאים: "ויהי לחם שלמה ליום אחד... לבד מאיל וצבי ויחמור וברבורים אבוסים" (מל"א ה 3).

  40. דברים שנאמרו בסיור באוספי מדעי הטבע באוניברסיטת תל אביב, שהשתתפתי בו.

  41. יום-טוב, צבי הנגב. אני יכול להעיד שגם בניתוריו של הצבי בשעת מנוסתו יש יופי רב – גופו נמתח בקשת גדולה והוא מרחף וכאילו צף באוויר. ואולי לצד הזה באישיותו של שאול – החמדה, כיוון דוד כשקונן "בנות ישראל אל-שאול בכינה המלבשכם שני עם-עדנים המעלה עדי זהב על לבושכן" (שמ"ב א 24). במאמר מוסגר אוסיף: דומה שקריאה הרעיה בשיר השירים "ברח דודי ודמה-לך לצבי" (שה"ש ח 14) היא כמיהה ליופי, שיהיה החיזור חינני ויפה, גם אם הוא חומק.

  42. ראה פולצין, דוד והדברימיסט, עמ' 8-2.

  43. שאול רדף ללא לאות אחרי דוד להרגו, "ויאמר דוד אל-לבו עתה אספה יום-אחד ביד-שאול אין-לי טוב כי המלט אמלט אל-ארץ פלשתים ונואש ממני שאול" (שמ"א כז 1), ועתה, משמת שאול, יהיה אך טבעי שהוקל לדוד.

  44. פירוש רש"י על ספר שמואל.

  45. תרגום יונתן לספר שמואל.

  46. קלוסטרמן, ספרי שמואל ומלכים, עמ' 131.

  47. דריבר, הערות על ספר שמואל, עמ' 235.

  48. כאן אני מבקש להעיר על תחושה שהייתה לי בעניין פסוק זה, ואולי היא משותפת גם לקוראים אחרים: משהייתי ילד חשתי באיזו צרימה, מעין נפילת מתח חריפה, בין התפארת של פתיחת הקינה "הצבי ישראל" ובין החולין של הפסוק שבא מיד אחריה "אל תגידו". כאן בא פסוק נשגב שכולו תפארת, וכאן פסוק מעשי – הוראות ביצוע. ועכשיו, כשאני קורא את הקינה לאור הביאור של מאמר זה, מתיישבת הצרימה: גם הפתיחה, שסגנונה אולי הדור וקצוב, היא מעשית ותכליתית – הודעה ששאול וצבאו נפלו כצביים.

  49. פירוש רד"ק על ספר שמואל; אנדרסן, שמואל ב', עמ' 17.

  50. גם מקריאת הקטע (שמ"ב יח 27-19), שמתוכו צוטט הפסוק לעיל (פסוק 25), עולה שמשמעות המילה "בשורה" לעצמה היא "בשורה טובה": "ויאמר לו יואב לא איש בשרה אתה היום הזה ובשרת ביום אחר והיום הזה לא תבשר כי על-כן בן-המלך מת" (פסוק 19).

  51. באריק, מות שאול קינת דוד.

  52. ההיפך מזה מפרשים רי"ק ויונתן. כותב רי"ק: "ויונתן תרגם: "איתעתדתון ישראל על בית תוקפכון איתרמיתון קטילין', כלומר אתם ישראל נצבתם על במותיכם ושם נפלתם חללים, שכן הוא אומר למעלה 'וינוסו אנשי ישראל ויפלו חללים בהר הגלבע') (פירוש רי"ק על ספר שמואל). לדבריו, יונתן פירש שדוד מתריס נגד הכתוב ואומר שישראל לא נסו.

  53. מקום שהתחולל בו קרב גבורה אינו מקולל. להיפך, הוא הופך סמל לדורות, כמו מצדה.

  54. רלב"ג (פירוש רלב"ג על ספר שמואל): "נמאס והושלך, כאילו לא היה בו פרי להיות מגן. והנה אמר זה, כי שאול לא המתין ביאת אנשי המלחמה עליו לראות אם מגינו יגן עליו מהמורים, אבל חשב עצמו כאילו אין לו מגן". כך פירש גם ר' י' מטראני (פירוש מטראני על ספר שמואל). גם רד"ק מפרש ש"נגעל" הוא "נמאס והושלך" (פירוש רד"ק על ספר שמואל).

  55. סיפור אוריה החיתי (שמ"ב יא) וסיפור אחימלך הכהן מנב (שמ"א כא 10-2) הם דוגמאות לערמת דוד. שירתו (שמ"ב כב) ותפילותיו הרבות ושמחתו לפני ארון ה' (שמ"ב ו 15-12) הן דוגמאות ליראתו. דברי ה' על דוד מראים את ערמתו מחד: "כי אתה עשית בסתר" (שמ"ב יב 12), ויראתו עולה מאידך מן הפסוק: "ואתה אם-תלך לפני כאשר הלך דוד אביך בתם-לבב ובישר" (מל"א ט 4).

  56. יצר אותה בעצם דמותו האדירה שהבעיתה את שאול וסחפה את יהונתן וקעקעה את יסודות ביתם, עד ששמואל שהועלה באוב רק אמר את מה שהיה צפוי וידוע וקבוע מראש (נדמה שאין צורך להביא מובאות לקביעה זו, כיוון שחצי ספר שמואל א – מפרק טז ועד סופו – משופע במובאות כאלה).

  57. פירוש רד"ק על ספר שמואל. גם ר' י' מטראני מפרש כך (פירוש מטראני על ספר שמואל), אבל מפרשים רבים אחרים סבורים שפשוטו הוא כמשמעו – כאילו לא היה המגן עצמו משוח בשמן, היות שמטרת השמן שיחליקו מעליו החצים או כלי הזין הפוגעים בו. כך פירשו רש"י (פירוש רש"י על ספר שמואל) ורי"ק (פירוש רי"ק על ספר שמואל) ורד"ק (פירוש רד"ק על ספר שמואל). לדעת דריבר, ייתכן שבמקור היה כתוב "משח" (בקובוץ) ונקרא בטעות "משח" (בחיריק) שנהפך להיות "משיח" (דריבר, הערות על ספר שמואל עמ' 237). וייתכן ששני הפירושים תקפים, כי דוד כיוון לשני הפירושים והיה מעוניין בדו המשמעות של הפסוק. וראה פוקלמן, אמנות הסיפור והשירה, עמ' 652

  58. אמנם שתי שנים נוספות מלך איש-בשת בן שאול על ישראל (שמ"ב ב 10) בחסות אבנר בן נר, ואולם בית שאול הלך ודעך: "ודוד הולך וחזק ובית שאול הולכים ודלים" (שמ"ב ג 1). מות שאול סימל את קץ שושלת שאול.

  59. קיל, ספר שמואל, עמ' שככ

  60. סגל, הפזמון בשירה המקראית. וכותב הנ"ל: "אולי צריך לגרוס גם בפכ"ה: ויאבדו כלי מלחמה. תמור: בתוך המלחמה, שאינו מביע אלא רעיון קצת שטחי ורפה בהשוואה לרעיון הנמרץ שבפכ"ז". ואינני מסכים עמו

  61. "ביום ההוא יהיה ה' אלהים צבאות לעטרת צבי ולצפירת תפארה" (יש' כח 5); "ואתן-לך ארץ חמדה נחלת צבי" (יר' ג 19); "להוציאם מארץ מצרים אל-ארץ אשר-תרתי להם זבת חלב ודבש צבי היא לכל-הארצות" (יח' כ 6); "בין ימים להר-צבי-קדש" (דנ' יא 45); "דומה דודי לצבי או לעפר האילים" (שה"ש ב 9)

  62. ביליק, צבי

  63. קיל, ספר שמואל, עמ' שטו.

  64. קאסוטו, פירוש על ספר שמות, עמ' ח-ט.

רשימת ספרות:

  • אילני, צבי --- ג' אילני, "צבי", אנצ' עבר' כח, ירושלים – תל-אביב תשל"ו, עמ' 487 – 489
  • אלטשולר, מצודת דוד ומצודת ציון --- י"ה אלטשולר, מצודת דוד ומצודת ציון (מהדורת מ"ל קצנלבוגן), ירושלים תשנ"ה
  • אלשיך, ספר מראות הצובאות --- מ' אלשיך, ספר מראות הצובאות, ווארשא תרכ"ג
  • אנדרסן, שמואל ב' ---A. A. Anderson, 2 Samuel (Word Biblical Commentary, 11), Dallas, Texas 1989
  • באריק, מות שאול קינת דוד ---W. B. Barrick, “Saul’s Demise, David’s Lament, and Custer’s Last Stand”, JSOT 73 (1997), pp. 25 – 41
  • בודה, ספר שמואל ---( Kurzer Hand-Commentar zum Alten Testament, 8), Die Bücher Samuel erklärt ,D. K. BuddeTubingen & Leipzig 1902
  • ביבליה הבראיקה ---Biblia Hebraica, (eds. R. Kittel, P. Kahle), Stuttgart 1952
  • ביליק, צבי --- א' ביליק, ש"א ליונשטם, "צבי", אנצ' מקרא' ו, ירושלים תשל"ב, עמ' 662 – 663
  • בר-אפרת, שמואל ב --- ש' בר-אפרת, שמואל ב (מקרא לישראל), תל-אביב ירושלים תשנ"ו
  • ברנטון, תרגום השבעים ---L.C.L. Brenton, The Septuagint with Apocrypha: Greek and English, Michigan 1982
  • גורדון, ספר אוגריתית --- C.H. Gordon, Ugaritic Textbook (Analecta Orientalia, Commentationes Scientificae de Rebus Orientis Antiquiti), Roma 1965
  • גזניוס, "ה" ---B.D.B, Oxford 1972, pp. 209 – 210 ,"ה" W. Gesenius,
  • גסני, צבי --- Thesaurus, pp. 1147 – 1148, Lipsiae 1829 "צבי"G. Gesenii,
  • דה-גרוט, שמואל ב' --- J. De Groot, II Samuël (Tekst en Uitleg, I. Het Oude Testament), Groningen-Batavia 1935
  • דריבר, הערות על ספרי שמואל ---Oxford 1913 , S. R. Driver, Notes on the Hebrew Text and the Topography of the Books of Samuel
  • דרשר, התרגום הקופטי ---The Coptic (Sahidic) version of Kingdoms I, II (Samuel I, II), trans. J. Drescher (Scriptores Coptici, 36), Louvain 1970
  • הרצברג, ספר שמואל ---H. W. Hertzberg, Die Samuelbücher (Ulte Testament Deutsch, 10), Göttingen 1960
  • טור-סיני, פשוטו של מקרא --- נ"ה טור-סיני, פשוטו של מקרא: פירוש לסתומות שבכתבי הקודש ב, ירושלים תשכ"ה
  • יום-טוב, צבי הנגב ---Y. Yom-Tov, H. Mendelssohn, C. P. Groves, “Gazella Dorcas”, Mammalian Species, 491 (1995), pp. 1-6 nternet)
  • כספרי, ספר שמואל ---Leipzig 1926 ,(7 D. W. Caspari, Die Samuelbücher (Kommentar zum Alten Testament,
  • לאניידו, ספר קהילות משה --- ר' ש' לאניידו, ספר קהילות משה, אמסטרדם תצ"ו
  • מורג, ניקוד --- ש' מורג, "עברית, לשון: מסירה וניקוד", אנצ' עבר' כו, ירושלים - תל-אביב תשל"ד, עמ' 651 - 658
  • מקרטר, שמואל ב' --- P. K. McCarter, Jr., II Samuel (The Anchor Bible, 9), Garden City-New York 1984
  • ניסה, בדיקת עדי הנוסח היוונים ---R. W. Nysse, ”An Analysis of the Greek Witnesses to the Text of the Lament of David”, The Hebrew and Greek Text of Samuel, Jerusalem 1980, pp. 69 -104
  • סגל, הפזמון בשירה המקראית --- מ"צ סגל "הפזמון בשירה המקראית", תרביץ – ד (תרצ"ה), עמ' 21-22
  • סגל, ספרי שמואל --- מ"צ סגל, ספרי שמואל, ירושלים תשט"ו
  • סטובה, שמואל ב' ---H. S. Stoebe, Das zweite Buch Samuelis (Kommentar zum Alten Testament, VIII), Gütersloher Verlagshaus 1994
  • סמית, ביאור ספרי שמואל --- H.P. Smith, A Critical and Exegetical Commentary on The Books of Samuel (The International Critical Commentary), Edinburgh 1992
  • עיונים בספר שמואל --- עיונים בספר שמואל, חלק א, ירושלים (בלא ציון שנת הוצאה) הקדמת המביא לדפוס משנת תשנ"ב
  • פולצין, דוד והדברימיסט ---R. Polzin, David and the Deuteronomist History, Part 3, 2 Samuel, Blumington – Indianapolis 1993
  • פוקלמן, אמנות הסיפור והשירה ---J. P. Fokkelman, Narrative Art and Poetry in the Books of Samuel, Volume II, Assen 1986
  • פירוש אברבנאל על נביאים ראשונים --- פירוש ד"י אברבנאל על נביאים ראשונים, ירושלים תשט"ו
  • פירוש המלבי"ם על ספר שמואל --- פירוש המלבי"ם על ספר שמואל (אוצר פירושים על תנ"ך), ירושלים תשט"ז
  • פירוש כספי על ספר שמואל --- פירוש ר' י' כספי על ספר שמואל (מהדורת מ' כהן), אוניברסיטת בר-אילן תשנ"ג
  • פירוש מטראני על ספר שמואל --- פירוש ר' י' מטראני על ספר שמואל מהדורת מ' כהן), אוניברסיטת בר- אילן תשנ"ג
  • פירוש רד"ק על ספר שמואל --- פירוש רד"ק על ספר שמואל (מהדורת מ' כהן), אוניברסיטת בר- אילן תשנ"ג
  • פירוש רי"ף על נביאים ראשונים --- פירוש רי"ף על נביאים ראשונים (בתוך פירוש אברבנאל על נביאים ראשונים), ירושלים תשט"ו
  • פירוש רי"ק על ספר שמואל --- פירוש רי"ק על ספר שמואל (מהדורת מ' כהן), אוניברסיטת בר-אילן תשנ"ג
  • פירוש רלב"ג על ספר שמואל --- פירוש רלב"ג על ספר שמואל (מהדורת מ' כהן), אוניברסיטת בר אילן תשנ"ג
  • פירוש רש"י על ספר שמואל --- פירוש רש"י על ספר שמואל (מהדורת מ"ל קצנלבוגן), ירושלים תשנ"ה
  • פלביוס, קדמוניות היהודים --- י' פלביוס, קדמוניות היהודים, ב ז ב (מהדורת א' שליט), ירושלים – תל-אביב תשט"ו\
  • פרידמן, בית היוצר פיוט ונבואה --- D. N. Freedman, Pottery, Poetry, and Prophecy, Winona Lake 1980
  • פשיטתא ---The Peshitta Institute, The Old Testament in Syriac, According to the Peshitta Version, II, Leiden 1978
  • קאסוטו, פירוש על ספר שמות --- מ"ד קאסוטו, פירוש על ספר שמות, ירושלים תשמ"ב
  • קיל, ספר שמואל --- י' קיל, ספר שמואל )דעת מקרא(, ירושלים תשמ"א
  • קלוסטרמן, ספרי שמואל ומלכים ---A. Klostermann Die Bücher Samuelis und der Könige (Kurzgefakter Kommentar zu den heiligen Schrifte Alten und Neuen Testaments, 3), Nördlingen 1887
  • שולץ, ספר שמואל ב ---Alfons Schulz, Die Bücher Samuel, 2: Das Zweite Buch Samuel (Exegetisches Handbuch zum Alten Testament, 8), Munster in Westf. 1920
  • שקספיר, יוליוס קיסר --- ו' שקספיר, מחזות - יוליוס קיסר (תרגם נ' אלתרמן), ישראל תשל"א
  • תניוס, ספרי שמואל --- O. Thenius, Die Bücher Samuels (Kurzgefasstes Exegetisches Handbuch zum Alten Testament, Zweite Auflage), Leipzig 1864
  • תרגום בובר לתנ"ך ---Bücher der Geschichte, Verdeutscht von M. Buber, Gemeinsam mit F. Rosenzweig, Köln 1955
  • תרגום הוולגטה ---Biblia Sacra, Iuxta Vulgatam versionem, 1,(ed. R. Weber) , Stuttgart 1969
  • תרגום המלך ג'ימס לתנ"ך---Open Bible, Containing the Old and New Testaments, Authorized King Jams Version, Lynchburg, Virginia 1975
  • תרגום יונתן לספר שמואל --- תרגום יונתן לספר שמואל (מהדורת מ' כהן), אוניברסיטת בר אילן תשנ"ג
  • תרגום לותר לתנ"ך ---Die Bible: Nach der übersetzung Martin Luthers, Stuttgart 1985
ביבליוגרפיה:
כותר: "הצבי ישראל על-במותיך חלל" (שמ"ב א 19) - הלל או תמיהה? : הצעה לביאור קינת דוד
מחבר: מוצן, צבי
תאריך: תשס"ז , גליון נב : ב
שם כתב העת: בית מקרא
הוצאה לאור: החברה לחקר המקרא בישראל
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית