עולם קטון : או - מהי ספרות ילדים?

מהי ספרות ילדים וכיצד ניתן להגדירה?

מבחינה ז'אנרית כוללת ספרות הילדים סוגים שונים של כתיבה. אפשר למצוא בה סיפורים שונים של כתיבה. אפשר למצוא בה סיפורים היסטוריים, העוסקים באנשים ממשיים מן העבר ומן ההווה, וכן סיפורים ריאליסטיים וסיפורים פנטסטיים. יש בה סיפורים על חיות, על מכונות, על ספורט, על טבע ועל המצאות, כמו גם סיפורי מעשיות. יש בה סיפורי מדע בדיוני, שירה ועוד ועוד. מכאן - את ההגדרה לספרות הילדים לא נמצא בתום הז'אנר.

מבחינת הטווח הגילי, רוב החוקרים מגדירים את הגילאים שאליהם פונה ספרות הילדים (על-פי התיאוריה ההתפתחותית של פיאז'ה) מגיל חמש ועד 14. יש הקובעים, שחברת הילדים מאופיינת במכנים משותפים ידועים ובולטים, ביולוגיים ופסיכולוגיים, המבדילים אותה מחברת המבוגרים. אך המסתפקים בקביעה זו עלולים לטעון, שאפשר לכתוב ספרות לפנסיונרים או ספרות לנשים בגיל המעבר, וטענה זו בוודאי נראית לנו מגוחכת. לכן גם הגדרת ספרות הילדים על-פי טווח גילי איננה מספקת.

האם אפשר להגדיר את העולם המוצג בספרות הילדים באמצעות העובדה, שהוא נבדל ונפרד מעולמם של המבוגרים?

טענה זאת יכולה להתייחס אך ורק לספרות הילדים האנאכרוניסטית, שנכתבה במטרה לחזק את ההפרדה בין עולם הילדים לבין עולם המבוגרים. אך בזמננו הפרדה כזאת איננה תקפה, משום שהטלוויזיה חושפת בפני הילדים נושאים שהשתייכו בעבר לעולמם של המבוגרים בלבד: אלימות, מין, מוות ופשע. יתר על כן, אפשר להעלות שאלה עקרונית: מדוע לא תעסוק ספרות הילדים בבעיות הערכיות של החברה, כמו גזענות, מיניות והזדקנות, ומדוע לא תיקח על עצמה את האחריות לשקף את אפליית המיעוטים, לספר על סקסיזם ועל אפליית נשים ולתאר בעיות אקולוגיות שבפניהן עומד העולם?

כך מגדירה האנציקלופדיה בריטניקה את ספרות הילדים: "ספרות ילדים היא ספרות דמיונית הנקראת על-ידי ילדים או מושמעת באוזניהם, עד גיל ארבע-עשרה או חמש-עשרה בערך".

הגדרה זו בוודאי איננה מביאה בחשבון את צורכי צרכניה של ספרות הילדים, היינו: הילדים עצמם.

יש האומרים, שספרות הילדים אמנם איננה ספרות בעלת ערכים אסתטיים מיוחדים, אך היא מאופיינת בכך שהיא מושכת ילדים. מה, אם כן, מושך את הילדים? האם זוהי ספרות המספרת על נסיון חיים מוגבל, באמצעות אוצר מלים מוגבל?

על כך כדאי אולי לענות בדברי הסופר הרוסי המפורסם גורקי, שנשאל כיצד ראוי לכתוב ספרות ילדים: "כמו, למבוגרים," ענה, "אבל יותר טוב".

כדאי לזכור שספרות הילדים איננה תופעה תרבותית הקיימת בעולם מקדמת דנא. שכן, ראשיתה של הספרות כולה הייתה בספרות בעל-פה, שהושמעה באוזני ילדים ומבוגרים כאחד.

על ספרי ילדים

הספר הראשון שהופיע בדפוס ונועד לילדים נקרא העולם הנראה. הספר נכתב בגרמנית בידי עמוס קומניוס (1670-1592) ותורגם לאנגלית כשנה לאחר פרסומו. בספר נכללו תמונות של כל החפצים והמעשים העיקריים הנכללים בעולמם של בני האדם. במאה ה- 17 הודפסו ספרים שנועדו לילדים ועסקו בהטפת מוסר דתית, בספרם על קדושים ועל צליינים. רק מאוחר יותר התחילו להיכתב ספרי אגדות, שהתבססו על המסורת שבעל-פה. במאה ה- 18 התחילו לכתוב ספרים מבדרים ומשעשעים, אבל גם בהם הועברו מסר מחנך ומוסר השכל. הפילוסוף הצרפתי הנודע רוסו (1778-1712) כתב, שילדים צריכים לקרוא מעט, אך כשהם עושים זאת עליהם לקרוא ספרים שילמדו אותם איך לחיות.

באותה תקופה החלו להופיע ספרי הרפתקאות - מסעות גוליבר מאת ג'ונתן סוויפט (1726), שנכתב למעשה עבור מבוגרים, ורובינזון קרוזו מאת דניאל דפו (1719).

במאה ה- 19 חל מפנה בתפיסת ספרות הילדים, והחלו להיכתב עבורם ספרי פנטסיה ו"נונסנס". הספר עליסה בארץ הפלאות מאת לואיס קרול, למשל, איננו ספר מחנך, אין בו מוסר השכל ונאמר עליו, כי "המסורת הוכנסה לחור של העכבר". המוסרנות שאפיינה את המאות ה- 17 וה- 18 פינתה אפוא את מקומה לפנטסיה. באותה תקופה הופיעו גם סיפורי ילדים ריאליסטיים, פחות או יותר. כאן כדאי להעיר, שיש המחלקים את ספרות הילדים לשתי קטגוריות באופן גס: ריאליזם ופנטסיה. בספרים הריאליסטיים מתרחש הסיפור בעולם שבו פועלים חוקי הטבע הפיסיקליים על בני האדם, על בעלי-החיים ועל הדומם. לעומת זאת, בעולם הפנטסיה הכל יכול לקרות: בעלי-החיים מדברים ולאנשים יש כוחות על-טבעיים המאפשרים להם להגיע למקומות שאינם קיימים במציאות. לראשונה החלו הסופרים לכתוב על חייהם של בני נעורים: מארק טוויין כתב על תום סוייר והקלברי פין, ולואיזה מיי אלקוט כתבה את הספר נשים קטנות.

עד המאה ה- 20 נכתבו ספרי הילדים בידי סופרים, שנהגו מדי פעם לכתוב גם לילדים. רק במאה ה- 20 נוסד מקצוע סופר הילדים, המקדיש את כל עבודתו אך ורק לילדים. התפתחות זו התרחשה תוך שיתוף פעולה עם המו"לים, שאף הם ראו בספרות הילדים ספרות נבדלת. היום עוסקים בכך עורכי ספרות ילדים וקיימות גם ספריות לילדים (משנת 1950 ואילך מהווים ספרי הילדים 40% מן הספרים בספריות הציבוריות).

מגמת היבדלותה של ספרות הילדים הגיעה במאה ה- 20 לשיאה. בספרו אובדן הילדות טוען ניל פוסטמן, כי המאה ה- 20 הביאה לשיאו את המושג "עולם הילדות", שבא לעולם רק מאז המצאת הדפוס. אך לקראת שלהי המאה ה- 20, מוסיף וטוען פוסטמן, הולכת ומיטשטשת ההבחנה בין עולם הילדות לבין עולם המבוגרים בעקבות חשיפתם של הילדים לידע, בין היתר באמצעות הטלוויזיה, ולאור העובדה שעולם המבוגרים אינו חסום בפניהם כבעבר.

בתקופתנו מועברת התרבות לאו דווקא באמצעות הכתב אלא באופנים שונים, באמצעי התקשורת. המגמה השלטת היא הפופולריזציה של התרבות והפיכתה שווה לכל נפש - לילדים ולמבוגרים כאחד. ספרות הילדים מושפעת ממגמת הפופולריצזיה לטוב ולרע. שלמה אריאל, חוקר ספרות הילדים, מזכיר בספרו ספרות ילדים היא ספרות, כי ספרות ילדים היא אכן קודם כל ספרות. לכן, אין להתעלם מן החוקיות הפנימית שלה, ומכך שהיא בנויה על-פי אותם חוקי פואטיקה המהווים את בסיסה של כתיבת הספרות בכלל.

נוכל אולי לסיים לאו דווקא בהגדרתה של ספרות הילדים, אלא בשאלה מה עליה לשאוף לבטא, כדבריו של חוקר הספרות גיאורגיו (1969):

" ספרות הילדים בהיותה סמל של החיים התרבותיים, היא ספרות המשביעה את הצרכים של הילדים ואת תחומי ההתעניינות החיוניים שלהם. עליה לספק חוויות אשר מחדדות את הראייה הפנימית והתובנה של הילד את עצמו, בשעה שהוא קורא ומחפש את עצמו בסיפורים לצורך הזדהות; לספק חוליות של קישור וגישור בין הדורות; להדגיש נושאים שיש בהם "אינטרסים" טבעים לילדות; לחקור תכונות שונות, ערכים, דרכי חיים בתרבויות שונות בעבר ובהווה, לתת משמעות לחיים הכלליים בעולם הגדול."

מתוך: אוריאל אופק, ספרות הילדים העברית 1948-1950