עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > שואה > השואה והחברה הישראלית > עיצוב הזכרוןעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > היסטוריה במבט רב-תחומי > היסטוריה ומגדרעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > שואה > חיים יהודיים בשנים 1945-1939 > נשים בשואה
אוניברסיטת חיפה. המכון לחקר תקופת השואה


תקציר
המאמר בוחן את האופן שבו מופיעות נשים כ"גיבורות שואה" בזכרון הקולקטיבי בישראל ובעולם. מה גרם לפרסום שמן של אנה פרנק, שרלוט סאלומון ופלינה פנלון? מדוע התפרסמה הצנחנית חנה סנש יותר מחביבה רייק ומדוע התפרסמו צביה לובטקין וחייקה גרוסמן יותר מאשר לוחמות מחתרת אחרות? .



חגרה בעוז מותניה: גיבורות השואה בזיכרון הקולקטיבי
מחברת: יהודית באומל תידור


הכמיהה לגיבורים היא צורך משותף לכל חברה. בנוסף להיותו מוקד להזדהות לאומית מגלם הגיבור את מיטב התכונות אותן מבקשים להנחיל לדור הצעיר. בספרו על הגיבור, הערצת גיבורים וגבורה מציין ההיסטוריון האנגלי תומאס קרלייל (Carlyle) מספר סוגי גיבורים – פיסיים ורוחניים – שזכו להערצה במהלך הדורות: אלים, נביאים, משוררים, כמרים, פילוסופים ומלכים. לאלה יש להוסיף את הלוחמים שהיוו מוקד להערצה בכל דור ודור. בחייהם ובמותם, בניצחונם ובתבוסתם, היוו גיבורים אלה סמל ודוגמה לכל ציבור שחיפש הנהגה, חסות, צדק ויושר – ממוקדים בדמות אחת – זו שתהיה לו לאב, למופת ולמושיע, גם במצבים שלכאורה אין מהם ישועה.1

הספרות הענפה שצמחה בדור האחרון סביב נושא הגבורה היהודית בשואה מדגימה כמיהה זו. במשך שנים רבות – הן בארץ והן בתפוצות – נראה היה כי 'גיבורי השואה' נגזרו מבד אחיד. היו אלה לרוב אנשי המחתרות, פרטיזנים ולוחמי תנועות ההתנגדות היהודיות, חלקם צעירים חניכי תנועות הנוער החלוציות, שמילאו תפקידי מפתח במאבק המזוין נגד הנאצים. ביניהם היו לא מעט נשים שזכו בתואר 'גיבורת שואה'. עם חלוף השנים ניטשטש הזיהוי המוחלט של ה'גבורה' עם ה'מרד', ובכך נפתח פנתיאון הגיבורים לדמויות נוספות – נשים וגברים כאחד – שלאו דווקא הצטיירו בגוונים של אפור וחאקי. עם הגברת המודעות ללימודי נשים ולסוגיית התיפקוד המותנה במינו של אדם (gender related functions), הופנו הזרקורים למקומה של האשה בשואה ולשאלת הגבורה הנשית. כך נסללה הדרך למספר יצירות מחקריות וספרותיות שעסקו בנשים בשואה, ביניהם גם אלו שכונו 'גיבורות'.2

מאמר זה עוסק באחדות מגיבורות אלו ובמקומן בזיכרון הקולקטיבי של ציבורים שונים בארץ, באירופה ובארה"ב. אילו גיבורות נקלטו בתודעת הציבור ומדוע הועמדו דווקא הן באור הזרקורים? האם שונה דימויין באופן מהותי מהמציאות ההיסטורית של חייהן ופעילותן? לבסוף, מה ניתן ללמוד מכך על המכניזם המגשר על הפער בין דימוי ומציאות בכלל ובנושא השואה בפרט? אלו רק אחדות מבין השאלות שיעמדו במוקד דיוננו.

עיוננו בסוגייה הנידונה מתבסס על מקורות הלקוחים מארבעה תחומים: היסטוריה, ספרות, קולנוע ואמנות. מאחר ומרבית התחומים הללו אינם ספציפיים למדינה זו או אחרת אלא משותפים למרחבים לשוניים ותרבותיים, לא יתמקד הדיון בארצות בודדות אלא במרחבי תרבות – דהיינו, באזורים גיאוגרפיים בעלי שפה או תרבות משותפת. גם אימצנו הגדרה רחבה ביותר למונח 'גיבורת שואה' וכללנו בו גבורה רוחנית, עמידה מוסרית ומאבק יומיומי להישרדות. לבסוף, ביסוד דיוננו עומדת ההנחה, שזה מכבר הפכו אמצעי התקשורת את העולם המתורבת לכפר גלובאלי. באמצעותם נחשפו ציבורים שונים לסיפורי גבורה של נשים אחדות בשואה, ואלו הפכו במהרה למעין 'גיבורות בינלאומיות'. השאלה עד כמה נחרטו גיבורות אלו בזיכרון הקולקטיבי של ציבורים שונים, ואף התחרו בגיבורות לוקאליות או תפסו את מקומן, תלווה את דיוננו בכל שלביו.3

לוחמות מחתרת, קשריות, אמהות המקריבות את חייהן למען הצלת ילדיהן, צעירות הנרצחות על קידוש השם – כל אלו נכללות תחת הכותרת 'גיבורות שואה'. אולם הדמות הראשונה, המרכזית והאוניברסאלית ביותר שעולה בקטגוריה זו היא ללא ספק אנה פרנק. מאז שראה אור יומנה בשנת 1947, הפכה נערה זו לסמל בינלאומי של השואה בכלל ושל גבורה 'פסיבית' בשואה בפרט.4 האם שונה דימויה של אנה פרנק בציבור מדמותה ההיסטורית? האם קיים פער בין סיפורה בספרות ובקולנוע לבין העובדות ההיסטוריות הידועות לנו על חייה ומותה? מבחינה היסטורית, מדובר בנערה יהודיה אנונימית שהסתתרה בהולנד משנות המלחמה, ולבסוף נספתה, - גם בצורה אנונימית – יחד עם אחותה במחנה הריכוז ברגן בלזן. נכון שבמהלך המלחמה היא חיברה יומן שמאוחר יותר זכה לפרסום. אולם כך נהגו גם אווה היימן מנוביגרוד, תמרה לזרסון מקובנה וינינה השלה מלבוב, ואף לא אחת מהן הפכה לדמות ציבורית, דוגמת אנה פרנק. ובעוד שיומניהן תיארו את המאבק לשמירת זהות יהודית בתקופת המלחמה, חייה ויומנה של אנה פרנק היו נטולים תודעה יהודית כמעט לחלוטין. כיצד, אם כן, הפכה דווקא היא לסמל הגבורה הנשית הפסיבית בשואה?5

תיזמון מוצלח, תגובה ציבורית אוהדת, פירסום רחב-היקף ועיצוב במודע של המציאות הם הבולטים שבמרכיבי התהליך היוצר גיבורה. יומנה של אנה פרנק היה אחד הראשונים מסוגו שפורסם לאחר השואה, ועל כן הוא נגע באופן מיוחד בליבם של הקוראים. ביקורות ראשונות בהולנד קראו לו 'תעודה מוסרית ייחודית' ובמהרה תורגם היומן לשפות שונות.6 שלב נוסף ב'קאנוניזציה' של יומנה ביצירתה של גיבורה מוסרית למופת היתה הקפיצה מספר לבמה ומבמה למסך. במהרה הבינו המפיקים כי ביומן טמונים כל האלמנטים של רב-מכר: נעורים, אופטימיות, סצינות נוגעות ללב, מלחמה. עתה היה עליהם להפוך אותו ל'מוצר קליט' עבור ציבור נוצרי שלא הכיר, ושאולי אף לא היה מעוניין להכיר, את המשמעות העמוקה יותר של השואה. הוחלט אפוא להפוך את אנה הצעירה לגיבורה אוניברסאלית, ולמחוק מיומנה כמעט כל סממן יהודי. פעם אחר פעם המירו התסריטאים את הפרטיקולריזם היהודי באוניברסאליות, ואת מציאות השואה באופטימיות חסרת גבולות. דוגמה בולטת לכך היה משפט הסיום של המחזה והסרט: 'אני מאמין בטוב שברוח האנושית', שנלקח מקטע שולי ביומן ושאמור היה להחליף בתודעת הציבור היהודי את ה'אני מאמין' ששרו היהודים בגטאות ובמחנות.

כיצד השפיעה המגמה האוניברסאלית על תהליך ה'קנוניזציה' של מחברת היומן? היעדר התודעה היהודית וחייה ומותה האנונימיים של אנה פרנק לא העסיקו את מרבית ציבור הקוראים והצופים. אדרבה, אותה אנונימיות אפשרה למו"לים, לבמאים ולתסריטאים לעצב את דמותה לפי טעמו הצפוי של הקהל ולהפוך אותה לגיבורת שואה בינלאומית. במחקרו כל גלגולי יומנה של אנה פרנק מסביר אלווין רוזנפלד את המכניזם שפעל במקרה זה. לדבריו, לא רק שתוכן היומן שונה במספר מדינות, בכדי להתאים אותו לנורמות מקומיות; גם המחזה והסרט שהתבססו עליו לא שיקפו את המציאות שתוארה ביומן המקורי. נראה אפוא כי דימויה של אנה פרנק כ'גיבורה פסיבית' בשואה נוצר יותר באמצעות מאמצעים מכוונים של מו"לים, במאים ותסריטאים מאשר על ידי מציאות חייה ומותה.7

גיבורה 'פאסיבית' נוספת שנכללת בקטגוריה זו הינה שרלוט סאלומון (salomon) אמנית יחידת ברלין שמצאה מקלט בדרום צרפת בראשית המלחמה. מתוך בדידות ומצוקה ציירה הצעירה יומן בתמונות, אשר למעלה מאלף מהן הגיעו לידינו. סאלומון נספתה באושוויץ, אך תמונותיה התגלגלו בין ידיים רבות עד שלבסוף הוצגו במוזיאון באמסטרדם. כמו במקרה של אנה פרנק, גם כאן, חשיפה ציבורית היתה תנאי כניסה הכרחי לפנתיאון הבינלאומי של גבורה בשואה. בשנת 1963 פרסמה ההוצאה המכובדת הארקורט ברייס אנד וורלד (Harcourt Brace and World) מבחר יצירותיה תחת הכותרת: שרלוט, יומן בתמונות. שם תוארה כגיבורה רוחנית של השואה, שהשתמשה בכישוריה האמנותיים בכדי לא לשקוע בייאוש.ב- 1972 הפיקה חברה גרמנית סרט דוקומנטארי על בסיס הספר, וב- 1980 הפיקו חברות בגרמניה, בהולנד בבריטניה ובאיטליה סרט עלילתי באורך מלא שעסק בסיפור חייה.8

במחקרה על שרלוט סאלומון כותבת מרי פלסטינר (Felstiner) על 'יצירות אמנות כראיות'.9 אולם מהו הקשר בין 'ראיות' לגבורה? סאלומון היתה ציירת בלתי ידועה בתקופת השואה. היא לא היתה שונה בהרבה מנשים שציירו בטרזין, דראנסי ווסטרבורק; נשים ששמותיהן כמעט ולא ידועים מעבר לחוג מצומצם של ניצולים ואוצרי מוסיאונים להנצחת השואה. סאלומון לא ציירה במחנה או במקום מחבוא ומרבית תמונותיה אינן עוסקות במציאות המלחמה. מדוע אפוא היא הפכה לאחד מסמלי הגבורה הפסיבית בתקופת השואה?

נראה כי דימויה הציבורי של סאלומון הוא פרי תעשיית הספרים ואנשי המדיה. סיפור חייה כלל אלמנטים אישיים מרתקים שצדו את עיניהם של מספר מו"לים ומפיקים. לכן היא, ולא ציירות אחרות, שציירו בתנאים קשים בהרבה מאלה שבהם עבדה סאלומון, זכתה לליטוף הזרקורים. עובדה זו מוכיחה שוב, כיצד ניזון הזיכרון הקולקטיבי גם ממרכיבים שהקשר ביניהם לבין העובדות ההיסטוריות לעיתים רופף ביותר.

פניה פנלון (Fenelon) שייכת לקטגורית ה'גיבורות המופקות'. במשך שנתיים היתה המוסיקאית הצרפתיה, בת לאב יהודי, חברה בתזמורת הנשים באושוויץ. במשך תקופה זו היא בנתה מערכת עזרה הדדית שפעלה בקרב חברות התזמורת, מערכת שסייעה – הן מבחינה נפשית והן מבחינה חומרית – גם לאסירות אחרות במחנה. פנלון, שסירבה להכחיש את מוצאו היהודי של אביה ובכך להיטיב את תנאיה, ניצלה, ובשנת 1977 פרסמה אוטוביוגרפיה תחת הכותרת 'תזמורת נשים באושוויץ'. ב- 1980 הפיקה חברת CBS האמריקנית דרמה בת שלוש שעות שהיתה מבוססת על סיפור חייה.10 השערורייה סביב בחירתה של ונסה רדגרייב, שחקנית ידועה, שהיתה שנויה במחלוקת פוליטית עקב תמיכתה בגורמים אנטי-ישראליים ואנטי-אמריקניים, לתפקיד גיבורת הסרט, הוסיפה אף היא לפרסום שמה של פנלון. אולם במקרה שלפנינו, בעוד שהספרות והמדיה היוו גורמים שתרמו לפרסומה, הם לא יצרו אותה כגיבורה 'יש מאין'. מעמדה לא נקבע כתוצאה מפרסום זיכרונותיה, שבסך הכל סיכמו פעילות שהפכה אותה לגיבורה ברמה המוסרית, לפחות בחוגים בהם פעלה, עוד בשנות המלחמה. בכך נעוץ הבדל מרכזי בינה לבין אנה פרנק ושרלוט סאלומון, גיבורות בזכות יומן שנכתב בשנות המלחמה ותמונות שצויירו במהלכה, שהיו אנונימיות לחלוטין עד לסיומה. ובכל אחד מהמקרים יש לזכור, כי היתה זו החשיפה למדיה שהפכה אותן למוכרות במרחבי התרבות המערבית.

ומה לגבי 'גיבורות אקטיביות' ברמה הבינלאומית? כאן עולות מספר דמויות, ביניהן: צביה לובטקין, חייקה גרוסמן, חנה סנש, רוזה רובוטה, מלה צימטבאום (Zimetbaum) וקתרינה הורוביץ (Horovitzova). צביה לובטקין, חברה בתנועת 'דרור-החלוץ' לפני המלחמה, היתה מראשי המחתרת החלוצית בגטו וארשה. לאחר המלחמה היא עלתה ארצה והיתה מבין מקימי קיבוץ לוחמי הגיטאות. במשך שנים היתה פעילה במסגרת קיבוצה ותנועתה, חייקה גרוסמן, חברת 'השומר הצעיר', היתה מראשי המחתרת החלוצית בגטו ביאליסטוק. במשך שנים היתה חברת כנסת מטעם מפ"ם. חנה סנש, אחת מ- 32 השליחים-צנחנים שנשלחו על ידי היישוב לאירופה הכבושה, נתפסה על ידי ההונגרים והוצאה להורג בבודפשט בנובמבר 1944. עצמותיה הועלו ארצה בשנת 1950 ונטמנו בטקס ממלכתי בהר הרצל. רוזה רובוטה, חברת 'השומר הצעיר' בפולין, נטלה חלק בפעילות המחתרת באושוויץ. יחד עם שלוש בחורות צעירות העבירה לזונדרקומנדו את חומר הנפץ ששימש לפיצוץ אחת המישרפות באוקטובר 1944. הארבע ניתלו במחנה וגופותיהן נשרפו.

מלה צימטבאום, צעירה יהודיה מבלגיה ששלטה במספר שפות, נבחרה לשמש מתורגמנית לס"ס באושוויץ, ובכך זכתה בחופש תנועה יחסי בתוך המחנה. יחד עם חברה הפולני אדק ברחה צימטבאום מאושוויץ בשנת 1944 ומייד הפכה לסמל החירות עבור אלפי כלואים במחנה. כעבור ימים מספר נתפסו השניים והוחזרו למחנה, שם התכוון המפקד לתלות אותם למחרת בבוקר. אך בטרם בוצע גזר הדין חתכה צימטבאום את ורידיה. התאבדותה האמיצה העצימה את ההערצה אליה כסמל הגבורה. קתרינה הורוביץ היתה רקדנית יהודיה שהובאה לאושוויץ ונשלחה לתאי הגזים. אחר הישמע הפקודה להתפשט, החלה להתפשט בתנועות ריקוד איטיות ובכך ריתקה את תשומת ליבו של חייל צעיר. בעודו רתוק למחזה חטפה הורוביץ את נשקו, ירתה בו והרגו. בכך הפכה גם היא לסמל הגבורה באושוויץ.

פעילותן של נשים אלו הביאה להן פרסום עוד בתקופת המלחמה, לפחות באזור בו פעלו או במחנה בו נכלאו. במהלך המלחמה נודע דבר גבורתן בין אסירי המחנות והגטאות, שבתום המלחמה התפזרו לארבע קצוות תבל. סביר היה להניח כי ניצולים אלה ישלבו את הגיבורות המוזכרות בתוך זיכרון השואה הקולקטיבי בכל ארצות פזוריהן. האם אכן המחקרים ההיסטוריים העוסקים בגבורה בשואה אכן מזכירים נשים אלו ואחרות, חלקן בשם, ואחרות – דוגמת קתרינה הורוביץ – תוך תיאור מעשיהן בלבד. אך האם הודות לכך הן הפכו למפורסמות? יתירה מזה, מדוע זכו דווקא אותן נשים, ולא אחרות, לסטטוס הירואי? בדיקה מדוקדקת יותר מגלה קווי דימיון מעניינים בין הגיבורות שהזכרנו, המהווים אולי קצה חוט לפתרון התעלומה.

נפנה ראשית לשתי פעילות המחתרת מגטאות מזרח אירופה. צביה לובטקין וחייקה גרוסמן היו שתיים מתוך קבוצה קטנה של לוחמות (ביניהן היו גם חייקה קלינגר ורוז'קה קורצ'אק) שהגיעו ארצה לאחר המלחמה, עוד לפני בואם של מרבית הניצולים מקרב שארית הפליטה.

עובדה זו כשלעצמה היקנתה להן מעמד מיוחד בעיני אנשי היישוב, שאותה עת היו מסוגלים להתמודד עם טראומת השואה דרך הפריזמה ההירואית בלבד.11 אולם סיפור גבורתן נודע בקרב היישוב בעיקר הודות לפרסום המאסיבי שנעשה, מסיבות אידיאולוגיות וגם מסיבות פוליטיות, על ידי התנועות אליהן השתייכו. תנועות אלו עודדו אותן – אף יותר מאשר את עמיתיהן הגברים – להעלות על הכתב חוויותיהן מתקופת המחתרת החלוציות; הן דאגו לפרסום הספרים, להפצתם בקרב תנועות הנוער, ואף להכנת מספר סרטים דוקומנטריים (לרוב בהפקת מכשירי ההסברה של התנועה הציונית) המבוססים על תוכנם. כך הפכו התנועות החלוציות בארץ את חברותיהן ממזרח אירופה לסמל הגיבורה היהודיה בשואה.

כאמור, קבוצת הגיבורות החלוצות בארץ כללה יותר משני שמות. מדוע, אם כן, זכו דווקא צביה לובטקין וחייקה גרוסמן לתהילה עולמית? התשובה לכך טמונה במערכת השיקולים הייחודית שפעלה בסוגייה זו בזירה הבינלאומית, שהיתה שונה לחלוטין מזו שפעלה בארץ. בחו"ל זכו לפרסום רק אותן גיבורות, שספריהן תורגמו לשפות רבות ושהסרטים עליהן הופצו באופן מאסיבי באירופה ובארה"ב – צביה לובטקין וחייקה גרוסמן. ואף על פי כן, שתי דמויות אלו נקלטו באופן חלקי בלבד בתוך זיכרון השואה הקולקטיבי באירופה ובארה"ב. מדוע? ראשית, משום שזירת פעילותן לאחר המלחמה, אף בנושא הנצחת השואה, כמעט ולא חרגה מגבולות מדינת ישראל. שנית, משום שמרחבי התרבות בחו"ל לא הושפעו כלל מאותם תהליכים פוליטיים בארץ, שהקפיצו גיבורות אלו לעין הציבור בשנות החמישים וקבעו להן מקום של כבוד בפנתיאון הישראלי של גיבורי השואה.12

סיפור הנצחתה של חנה סנש קשור אף הוא בתהליכים פוליטיים פנים-יישוביים ופנים-ישראליים. באותה עת חדרה לארץ האויב צעירה נוספת שנתפסה, נכלאה, נשפטה, עונתה והוצאה להורג – חביבה רייק. שתיהן זכו לתואר 'גיבורות', שתיהן מופיעות בספרי היסטוריה של עם ישראל, על שם שתיהן נקראו קיבוצים – להבות חביבה ויד חנה. אולם בעוד ששמה של סנש מוכר בתפוצות, במיוחד במרחב החרבות הדובר אנגלית וגרמנית (שלא לדבר על הונגרית), שמה של רייק ידוע לקומץ קטן של אנשים בלבד, אפילו בתוך סלובקיה. מדוע? עוד בשנות הארבעים הוצגה חנה סנש כדמות הרומנטית יותר מבין השתיים. מדובר היה בבתו של סופר הונגרי ידוע, בת למשפחה מתבוללת, שהתיתמה מאביה בנעוריה ולאחר מכן מצאה את דרכה לתנועה הציונית. בשונה מרייק, אף היא יתומה אך ממשפחת פועלים פשוטה מסלובקיה, היא השאירה מזוודה מלאה שירים, ואלה הפכו לשירי תנועות הנוער, שלפחות אחד מהם, 'אשרי הגפרור', הוא חלק קבוע של טקסי יום השואה עד עצם היום הזה. שתיהן נידונו למוות על ידי משטרים מקומיים ששיתפו פעולה עם הנאצים. אך בעוד שרייק הוצאה להורג יחד עם כל יהודי האזור בו נתפסה, הוצע לסנש לבקש חנינה ובכך להציל את חייה. היא סירבה להתחנן על נפשה בפני השלטונות ההונגריים והובלה אל מותה בפני כיתת יורים. אקט זה,שנודע ברבים עם תום המלחמה, העלה אותה לדרגת גבורה ייחודית בעיני הציבור. בשנות החמישים עלה סיפורה של חנה סנש לכותרות מספר פעמים: בפעם הראשונה, בעת שעצמותיה הועלו ארצה בשנת 1950; בפעם השנייה, כשאמה יצאה להגנת הקבוצה הקומוניסטית בקיבוץ יד חנה; בפעם השלישית כשאמה מסרה עדות ב'משפט קסטנר', שהיה אולי המשפט הפוליטי החשוב ביותר בתולדות מדינת ישראל.13

צירוף זה של נסיבות – ההיבט האישיותי הרומנטי, המשפטי, האידיאולוגי והפוליטי הביא את דמותה של חנה סנש לתשומת ליבם של סופרים ומחזאים ברחבי העולם. כבר בשנת 1947 ביססה הסופרת האמריקנית מרי סירקין את ספרה 'אשרי הגפרור' על סיפור חייה של חנה סנש. בשנות החמישים נכתבו עליה מספר מחזות כולל המחזה 'חנה סנש' מאת אהרון מגד בשנת 1958. ההצגה עלתה על הבמה לא רק בישראל אלא בגרמניה ובארה"ב, ובכך הגיע דבר גבורתה למרחבי התרבות של דוברי גרמנית ואנגלית. במהלך הזמן נכתבו עליה מחזות וספרים נוספים: ספר שהיה מבוסס על יומנה ושיריה; ספרו של אנתוני מסטרס 'הקיץ שדמם'; מחזהו של דוד שכטר 'חנה סנש'; יצירתה הספרותית של רות ויטמן 'מבחנה של חנה סנש'; ספרה של מקסין שור 'חנה סנש: שיר של אור'; ספרו של שכנה לשעבר מבודפשט, פיטר היי, 'גיבורים פשוטים'; ספרה של לינדה אטקינסון 'בלהבה בוערת'; ולבסוף סרטו של מנחם גולן, 'מלחמתה של חנה סנש'. ברור היה, כיצד מספרם הרב של ספרים, מחזות וסרטים באנגלית אפשרו לסיפורה של חנה סנש לעבור את מחסום התרבות העברית, להחדיר את דמותה לתוך מרחבי תרבות שונים ברחבי העולם, ולהופכה לגיבורת שואה 'בינלאומית'.14

סיפורה של רוזה רובוטה הוא סיפור הקשר בין אנדרטאות לזכר השואה לבין מודעות הציבור לגיבורות. עד לחודש מאי 1985, שמה של רובוטה כמעט ולא היה ידוע בציבור הרחב. באותו חודש נחנכה בפרודנבורג (Frödenburg) שבגרמניה אנדרטה לזכר קבוצה של ארבע מבנות המקום שעבדו בבית החרושת אוניון (Union) באושוויץ וסיפקו לזונדרקומנדו את חומר הנפץ, שבאמצעותו נערך פיצוץ המשרפות. רובוטה עמדה בראשה של קבוצה זו. מסע הפרסום שנערך סביב הטקס הוציא את הקבוצה בכלל, ואת רובוטה בפרט, מן האלמוניות. ב- 1991 נחנכה אנדרטה נוספת לקבוצה, הפעם בגבעה הסמוכה למוסיאון ביד ושם. גם אז זכתה רובוטה, כדמות הבולטת בקבוצה, לעיקר הפרסום, וכך נכנסה לפנתיאון של גיבורות השואה.15

מלה צימטבאום וקתרינה הורוביץ הן דוגמאות ל'גיבורות מקומיות'. למרות ששמה וסיפורה היו ידועים לאלפי ניצולים וניצולות מאושוויץ, הפכה צימטבאום ל'גיבורה' רק בבלגיה, ארץ מולדתה, שם היא מופיעה בשתיים מתוך 36 האנדרטאות המוקדשות לזכר השואה וקרבנותיה.16 מחוץ לבלגיה שמה כמעט ולא ידוע בקרב הציבור היהודי. מעשרת פרסי המחקר לתלמידי התואר השני והשלישי המוענקים מדי שנה ביד ושם אחד נושא את שמה, אך סקר קצר שנעשה בקרב מקבלי הפרס בשנים האחרונות גילה כי מעטים מבין הזוכים ידעו במי מדובר. מדוע? שמה של צימטבאום מופיע בספרי היסטוריה. אחד מהסרטים העלילתיים הראשונים שהופקו בנושא השואה, 'המדרגה האחרונה' (Ostatni Etap), סרט פולני משנת 1948 מאת ואנדה יעקובובסקה (Jakubowska) מבוסס על סיפור חייה. אולם בעוד שהסרט הופץ בגוש המזרחי ובמשך תקופה קצרה אף בצרפת, הוא לא הגיע למרחבי תרבות אחרים, לא לדוברי אנגלית, שם ניתן לרוב הטון בכל הקשור ב'מודעות השואה' ברמה הבינלאומית. יש אמנם סצינה קצרה בסרט 'תזמורת הנשים באושוויץ' העוסקת בדמותה, אך כנראה היא לא היתה די מרכזית בכדי להבטיח את מקומה של צימטבאום בזיכרון השואה הקולקטיבי של מרבית מרחבי התרבות במערב.17

קתרינה הורוביץ לא הפכה לגיבורת שואה בארץ מוצאה – בלגיה, צרפת (או פולין, לפי אחת משלוש גירסאות העלילה) אלא דווקא בצ'כוסלובקיה. סיפורם פורסם לראשונה בספרו של ניצול אושוויץ הפולני תדאוש בורובסקי, 'מכאן לגז, גבירותי ורבותי... וסיפורים אחרים', אולם רק בשנת 1964, עם פרסום הרומן 'תפילה על קתרינה הורוביץ' מאת הסופר הצ'כי ארנושט לוסטיג (Lustig), היכה סיפורה הדים בקרב הציבור. לוסטיג הפך אותה לאזרחית אמריקנית שנתפסה בידי הנאצים יחד עם 19 יהודים נוספים בעלי אזרחות זרה. הספר מסתיים בסצינה מצמררת, בה חוטפת הורוביץ את הרובה מאיש הס"ס העומד בכניסה לתאי הגזים ונוקמת את נקמת יהדותה ונשיותה גם יחד. בשנת 1965 הפיקה הטלוויזיה הצ'כית סרט עלילתי על בסיס הספר, ובכך החדירה את דמותה עוד יותר לתוך מודעות הציבור בצ'כוסלובקיה. אולם למרות העובדה, שהספר ראה אור באנגלית כעבור שמונה שנים ומאוחר יותר גם בשפות אחרות (ביניהן עברית), לא הוקרן הסרט מחוץ לגבולות צ'כוסלובקיה. וכידוע, בעולם שנע לפי קצב סיבובי הסלילים בקלטות הווידאו, למימד הכתוב פחות תוקף מן הויזואלי. משוך כך היתה הורוביץ ל'גיבורה חלקית' – סיפורה נקלט בזיכרון השואה הבינלאומי יותר בתור פולקלור אנקדוטי מאשר כמעשה היסטורי, וברוב המקרים שמה של הגיבורה לא הוזכר כלל.18

כיצד נבנית גיבורת שואה בעין הציבור? כפי שראינו, המציאות ההיסטורית של פעילותה הינה רק מרכיב אחד, לאו דווקא מרכזי, בהיווצרותה. גורמים פוליטיים, לוקאל-פטריוטיזם, חשיפה, פרסום מכוון בשפה הנכונה וסתם מזל הינם לעיתים מרכיבים בעלי חשיבות מאותה מדרגה. וכמובן, פעם אחר פעם ניכר עד כמה הנתיב המוליך מהיסטוריה אל הזיכרון עובר דרך אולפן ההפקות. שם עדיף שהגיבורות תהיינה יפות וצעירות (האם אי פעם הופיעה בסרט גיבורת שואה זקנה ומכוערת?) עם מרכיב מיני חזק (כגון 'מופע החשפנות' של קתרינה הורוביץ, פרשת האהבה בין צימטבאום לחברה הפולני אדק, המזון שקיבלה פנלון מחברה צעירה במחנה לאחר שזו התמסרה לממונה עליה ואפילו הסצינה בה סוכנת הבית הלסבית של מפקד אושוויץ מתנפלת על סופי בסרט 'בחירתה של סופי'). כאן נראה כי צד השילוש הלא-קדוש של קיטש, מין ומוות משמש תפאורת רקע ביצירת גיבורת שואה גורפת קופות, בסרטים שבהם משתמשות הקרבנות בכוחן המיני בכדי לשרוד. או לפחות למות מתוך כבוד.

מכאן לשאלתנו המסכמת – במה שונות גיבורות שואה מגיבורי שואה? שאלה זו מעבירה אותנו מרמת המיקרו, טיפולוגיה, אל המאקרו, קונספציה. ברמה הטיפולוגית קיימות מספר קטגוריות של גבורה בשואה המתייחסות לנשים בלבד: האם ההירואית, גיבורות דתיות המגינות על טוהר גופן ונפשן, ונשים המעונות מינית, כגון אלו שבספריהם של ק. צטניק ולוסטיג. אולם ברמה הקונספטואלית נראה, כי אף הדימוי האבסטרקטי של 'גבורה בשואה', לפחות בעיני הציבור, הוא יותר נשי מאשר גברי. האם זה בגלל שהיהודי כקרבן מהווה דמות 'נשית', כדברי יהודית דוניסון,19 או שמא הסטריאוטיפיות המינית מייחסת גבורה 'פסיבית', דפוס הגבורה השכיח ביותר בתקופת השואה, יותר לנשים מאשר לגברים? האם זה נובע מהעובדה שהפרטיזניות, הבולטות מבין הניצולים הראשונים שהגיעו לארץ ישראל לאחר השואה, עיצבו את דימוי הגבורה בעיני הציבור בצלמן וכדמותן, או בגלל אותם הסופרים ומפיקים שחשבו, שיצירות העוסקות בנשים כגיבורות יימכרו טוב יותר או ימשכו יותר קבל מאשר אלו העוסקים בגברים?

שאלות אלו, המצביעות על כיווני מחקר אפשריים, מחדדים עד כמה מחקרים העוסקים בקונספטואליזציה של ג'נדר (Gender) צועדים על קרקע בתולית. אולם ברור מעל לכל ספק כי נקודת המוצא של כל מחקר העוסק בגיבורה בשואה צריכה להיות קונספטואליזציה ותיחום של הגבורה בשואה בכלל, ושל גבורה נשית בשואה ומחוצה לה – בפרט. רק לאחר מכן ניתן לעסוק בהפרדת מרכיבי המציאות ההיסטורית מתוך עולם הדימויים של נשים בשואה, כפי שעשינו כאן, ולבחון את המכניזם שיצר את הסמל, שאט אט החליף את הדמות ההיסטורית בתודעת הציבור.

הערות שוליים:

* מאמר זה הינו עיבוד הרצאה שהושמעה בכנס השביעי של קתדרת אתל ופיליפ קלצניק שהתקיים באוקטובר 1993 באוניברסיטת קרייטון שבאומהא, נברסקה, בנושא 'משבר ותגובה: הגיבור בהיסטוריה היהודית'. הוא מהווה חלק ממחקר נרחב יותר על נשים בשואה שנערך במסגרת המכון לחקר השואה באוניברסיטת בר-אילן.

  1. Thomas Carlyle, On Heroes, Hero-Worship, and the Heroic in History, New York 1983.
  2. יש לציין במיוחד את: John K. Roth, Hellen Ritter, Different Voices: Women during the Holocaust, New York 1993.
  3. העמידה היהודית בתקופת השואה, דיונים בכינוס חוקי השואה ביד ושם, ירושלים 1971
  4. מיליוני עותקים של היומן יצאו לאור ב- 36 ארצות (הולנד, מערב גרמניה, צרפת, בריטניה, ארה"ב, מזרח גרמניה, שווייץ איטליה, דניה, שוודיה, נורווגיה, פינלנד, איסלנד, הונגריה, פולין, רומניה, ברית המועצות, צ'כוסלובקיה, יוגוסלוויה, יפאן, ישראל, הודו, דרום קוריאה, תאילנד, סין העממית, דרום אפריקה, אינדונזיה ובולגריה). על תולדות היומן ומהמהדורות השונות שלו ראה הגירסה המלאה של היומן שהופיע בשנת 1986: De Dagboken van Anne Frank (with introduction by Harry Paape, Gerhard van der Stroom and David Barnouw), Staatsuitgeverij, 's Gravengage 1986/Uitgeverij Bert Baker 1986.
  5. תמרה לזרסון, יומנה של תמרה, תל אביב 1966; יומנה של אווה היימן, ירושלים 1974; 'יומנה של ינינה השלה', הילד והנוער בשואה וגבורה, ירושלים 1965, עמ' 176-165.
  6. ראה, לדוגמא ספרו של המחבר האמריקני: Moyer Levin, The Obsession, New York 1973.
  7. Alvin H. Rosenfeld, 'Popularization and Memory: The Case of Anne Frank', Peter Hayes, (ed.), Lessons and Legacies: The Meaning of the Holocaust in a Changing World, Evanston, 1991, pp. 243-278; Stephen J. Whitfield, 'Value Added: Jews in Postwar American Culture', Peter Y. Medding (ed.), Studies in Contemporary Jewry: An Annual, 8 (1992), pp. 68-84; Philip Roth, The Ghost Writer, New York 1979.
  8. Charlotte Salomon, Charlotte: A Diary in Pictures, New York 1963; Charlotte Salomon: Ein Tagebuch in Bildern (1917-1943), West Germany 1972, Director: Curt Lind; Charlotte, Nederlands, West Germany, Great Britain, Italy 1980, Director: Frans Weisz. ביוגרפיה נוספת של סאלומון מאת מרי פלסטינר ((Maty Felsiner נמצאת עתה בדפוס.
  9. Mary Löwenthal Felstiner, 'Artwork as Evidence: Charlotte Salomon's Life or Theater'?, Remembering for the Future: Working Papers and Addenda, vol. II, 'The Impact of the Holocaust on the Contemporary World', Oxford 1989, pp. 1739-1748.
  10. Fania Fenelon, Playing for Time, New York 1977; Playing for Time, USA 1980, Syzygy Productioms, CBS TV, Director: Daniel Mann.
  11. לגבי הפוליטיזציה של זכרון השואה בארץ ראה: יחיעם ויץ, 'יישוב, גולה, שואה: מיתוס ומציאות', יהדות זמננו, 6 (תש"מ) עמ' 150-133; חנה טורק יבלונקה, אחים זרים: קליטת ניצולי השואה במדינת ישראל 1952-1948, ירושלים 1994; ראה גם: Charles Liebman and Eliezer Don-Yiheya, Civil Religion in Israel, Berkeley 1983; Myron J. Aronof, 'Myths, Symbols and Rituaks of the Emerging State', Laurence j. Silberstein, New Perspectives on Israeli History: 'The Early Years of the State, New York, London 1991, pp. 175-192
  12. זמן קצר לאחר המלחמה הופיעו דבריה של צביה לובטקין בוועידת הקיבוץ המאוחד ביגור (יוני 1946), אחרונים על החומה, עין חרוד 1947; מספר שנים לאחר מכן הופיעו גם זיכרונותיה של חייקה גרוסמן, אנשי המחתרת, מרחביה 1965. ספרים אלה ראו אור בשפות שונות.
  13. לגבי הנצחתה של חנה סנש ראה ספרה של כרמית גיא, בחזרה ליד חנה, תל-אביב 1992, עמ' 54-53. על קסטנר ראה: יחיעם ויץ, האיש שמת פעמיים: חייו, משפטו ומותו של ד"ר ישראל קסטנר, ירושלים 1995.
  14. Marie Syrkin, Blessed is the Match, Philadelphia 1947; Hannah Senesh, Her Life and Diary, New York 1973; Anthont Masters, The Summer That Bled, New York 1974, Linda Atkinson, In Kindling Flame, New York, 1985; Ruth Whitman, The Testing of Hannah Senesh, Detroit 1986; Maxine Schur, Hannah Szenes: A Song of Light, Philadelphia 1986; הגירסה האחרונה של מחזהו של אהרון מגד הופיעה בשנת 1989. בשנת 1964 השיג גולן את הזכויות לסרט מאמה ואחיה של חנה סנש, אך איבד אתן במהלך משפט. מאוחר יותר זכה שוב בזכויות. Peter Hay, Ordinary Heroes, New York 1986; Hannah's War, 1986, Director: Menachem Golan. שני ספרים נכתבו על חביבה רייק: דניאל בן-נחום, כאם החשה להציל, תל אביב 1964; אלי שדמי, בלי למצא, בלי להיכנע, תל אביב 1973.
  15. Emie Meyer, 'The Heroic Women of Auschwitz', Together 6, (December 1991 p. ב- 9 במאי 1985 נחנכה בפרודנבורג מצבת זיכרון לזכר הנשים ועליה הטקסט הבא:

Wir gedenken der juedischen Buerger von Froedenberg, Die der nationaksozialistischen Gewalt zum Opfer gefallen sind. Wir trauern um sie und um die juedischen Frauen und Maenner, due als Zwangsarbeiter in Auschwits, im Arbeitskommando der Weichcel-Metall-Union zugrunde gingen. Wir ehren und beugen uns vor den vier juedischen Frauen, die in Auschwitz, im Kommando des Weichsel-Metall-Union-Werke, am 6 Januar 1945 oeffentlich am Appelplatz des Lagers Auschwitz I, vor allen angetretenen Haeftlingen, erhaengt wurden: Regina Saphirstein, Alla Gaertner, Ester Weissblum, Rosa Robota. Fuer uns sind diese vier Frauen die Helden des Juedischen Widerstandes. Ihr aller Schicksal soll uns ahnung sein, nie den Respekt vor dem Leben und der Wuerde des Anderen zu verlieren.

ואנו זוכרים את האזרחים היהודים של פרודנבורג, אשר נפלו קרבן לאלימות הנציונלסוציאליסטית. אנו אבלים עליהם ועל הנשים והגברים היהודיים, אשר ניספו כעובדי כפייה בקבוצות העבודה של וייקסל מטאל אוניון באושוויץ. אנו מכבדים ואנו משחווים בפני ארבע הנשים היהודיות מקבוצת העבודה של וייקסל מטאל אוניון, אשר ניתלו בפומבי, ב- 6 בינואר 1945, במגרש המיפקדים של המחנה אושוויץ 1 לעיני כל העצירים שנערכו למיסדר: רגינה ספיר שטיין, אלה גרטנר, אסתר וייסבלום, רוזה רובוטה, בעינינו ארבע נשים אלה הן גיבורי ההתנגדות היהודית. גורל כולם ישמש לנו אזהרה שלא לאבד לעולם את יראת הכבוד בפני חייו וכבודו של הזולת.)
Ulrike Puvogel, Gedenkstaetten für die Opfer des Nationalsozialismus: Eine Dokumentation, Bonn 1987, pp. 543-544. האנדרטה ביד ושם נעשתה על ידי הפסל יוסף סאלומון ומוצבת על הדשא מאחורי מוסיאון האמנות.

  1. Daniel Dratwa, 'Genocide and its Memories: a Preliminary Study on the Coping of Belgian Jewry with Some Results of the Holocaust', Dan Michman (Ed.), Belgian Jewry and the Holocaust (forthcoming) מכתב ממישל לאוב, מזכ"ל הקונסיטואר הכללי של יהדות בלגיה, למחברת, 2 ביולי 1993.
  2. Ostatni Etap, Poland 1948, Dir: Wanda Jakubowska.. תיאור מלא של הסרט נמצא בספרה של, Annette Insdorf, Indelible Shadows: Film and The Holocaust, Cambridge 1989, pp. 152-156. ראה גם: Ilan Avisar, 'The Holocaust as Narrative: Story and Character in the Representation of the Concentration Camp Universe', Remembering for the Future: Working Papers and Addenda v. 3, Oxford 1989, p. 2315; בצרפת ראה: Annette Wieviorka, Déportation et GénocideL Entre La Mémoire et l'oubli, Paris 1992.
  3. Tadeusz Borowsky, 'This Way for the Gas, Ladies and Gentlemen… and Other Stories, New York 1967; Amost Lustig, A Prayer for Katerina Horovitzova, New York 1973.
  4. Judith E. Doneson, 'The Jew as a Female Figure in Holocaust Film': Shoah 1, 1 (1978), pp. 11-13, 18.
ביבליוגרפיה:
כותר: חגרה בעוז מותניה: גיבורות השואה בזיכרון הקולקטיבי
מחברת: תידור, יהודית באומל
תאריך: תשנ"ו , גליון יג
שם כתב העת: דפים לחקר תקופת השואה
בעלי זכויות : אוניברסיטת חיפה. המכון לחקר תקופת השואה
הוצאה לאור: אוניברסיטת חיפה. המכון לחקר תקופת השואה
הערות: 1. דפים לחקר תקופת השואה הינו כתב עת אקדמי רב-תחומי הרואה אור פעם בשנה, בהוצאת אוניברסיטת חיפה  ובית לוחמי הגיטאות.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית