בצד הקושי בהשגת מזון הייתה גם השמירה על הניקיון והבריאות מטלה כמעט בלתי אפשרית. תנאי המגורים הקשים – לעתים ארבע חמש משפחות בדירה, ותנאי התברואה בגטאות בדרך כלל, הקשו על שמירת הניקיון האישי והציבורי כאחד. עדותה של אחות מגטו ורשה (שמה אינו מופיע בתיעוד) משקף את המציאות הקשה בשכבות העניות בגטו. האחות, שהתבקשה לטפל בילד חולה בבניין שהיא גרה בו, מתארת את מגורי המשפחה הענייה במרתף (יש לזכור שבנייני המגורים הכילו מאות רבות של אנשים וכאמור משפחות אחרות חלקו דירות):
אני הולכת בעקבות האישה המובילה אותי. מסביבי חושך מצרים. הגענו למקום בתחתית הבית. אין חשמל. בפינה דולקת מנורת נפט... הילד שוכב מכוסה שמיכה, ללא מצעים, לבוש חולצה מלוכלכת... אני מבקשת שיאירו לי את המקום לזריקה...
אני מסתכלת סביבי. בפינה שוכבים על הקש שני ילדים מלוכלכים מכוסים סמרטוטים. גם בפינה השנייה שני ילדים. ילד גדול יותר מחזיק את הנר.
מופיעה אמא ומרימה את הילד החולה המכוסה כולו צואה. היא מנסה לנקות אותו בסמרטוט רטוב. זה מספיק לי. אני מוצאת לי מקום נקי ועושה את הזריקה... אמו של הילד הלכה לכבס והשאירה אותי.26
המחסור בסבון ובמים לרחצה ובחומרי הסקה לחימום הבית, והיעדר כל תנאים לכביסה, הכתיב את רמת הניקיון האישי. בגדים שבלו לא ניתן לחדש. במצב זה לא יכלו הנשים, ולו היעילות ביותר, לשמור על ניקיון בני המשפחה והמגורים, תפקיד שהיה תמיד מתפקידי האם. רמת הניקיון והציבורי ותנאי התברואה, היו ירודים ביותר בכל הגטאות. הגטאות הגדולים והבינוניים הוקמו בדרך כלל בשכונות העניות של הערים. כך היה בקובנה, בווילנה, בלודז' ועוד. לשכונות האלה גורשו לא רק יהודי העיר אלא גם יהודים מערי השדה. הגידול הרב במספר התושבים שיבש לחלוטין כל איזון בין מערכת התברואה והשירותים. האשפה נערמה בחצרות הבתים, בורות הספיגה עלו על גדותיהם, והחצרות והבתים מלאו ברפש. על אף המאמצים הרבים של הנהגת הגטאות, לא נמצאו לבעיה פתרונות סבירים. היעדר התנאים לשמירת הניקיון האישי של תושבי הגטו וחיסולם של שירותי התברואה הציבוריים, גרמו להתפשטות מגפות, בעיקר טיפוס הבהרות. התמותה בגטו ורשה הייתה חסרת תקדים: בשנת 1941 מתו בגטו 43,239 איש מכ- 400,000. כ- 10% מבין המתים היו ילדים. בשלושת החודשים הראשונים של 1942 מתו 12,698 איש בגטו, כ- 15% מהם ילדים.27 עם זאת, לא בכל הגטאות היה המצב נואש במידה שווה, בווילנה הצליחו להשתלט על הזוהמה שנערמה בחוצות בחודשים הראשונים להקמת הגטו, וכך גם בקובנה ובמקומות אחרים. ההבדלים נגזרו מגודל הגטו וממספרם היחסי של המגורשים וחסרי הבית. מספרם הגבוה של המגורשים מערי השדה בגטו ורשה, היה הגורם המכריע לתנאים הקשים ששררו בו.
לנוכח המציאות הזאת ניצבו האמהות חסרות אונים. הן ניסו נואשות לשמור על בריאות ילדיהן. לא אחת נאלצו להאכיל ילד חולה על חשבון הילדים האחרים במשפחה. מקצת האמהות הרימו ידיים והחליטו שמוטב להן למות עם ילדיהן ולא להוסיף לחיות בתנאים קשים כל כך: הן שכבו עם הילדים בחדרים מוזנחים, רעבו וגססו. מקצת האמהות יצאו לפשוט יד בתקווה שמישהו ירחם עליהן ועל ילדיהן. אמהות אחרות אזרו את שארית כוחן ומצאו דרכים מדרכים שונות לשמור על הילדים. אסתר לוריא מספרת על הנעשה בגטו קובנה:
אני לא הפסקתי להתפלא כשראיתי איך נשים עדינות, שהיו תמיד חולות בזמנים הטובים, נעשות חזקות בתנאים האלה. בייחוד נשים שהיו להן ילדים, כלל לא ידעו מעצור, ואפשר להגיד שהילדים היו פורחים בגטו והיו מתפתחים יפה בתנאים הקשים האלה. השמחה היחידה שעוד נותרה להורים – הילדים. ואם לקחת בחשבון, שכל כך הרבה נשים נשארו בלי בעלים, וכל חייהן היו הילדים, יבינו, שהאמהות היו מעמידות את עצמן בסכנת חיים מבלי אפילו לחשוב על כך. עובדה היא, שהנשים בגטו הראו יותר מרץ והסתגלות לתנאים מאשר הגברים. אמת היא, שהיה יותר מסוכן לגבר לעבור על איזה חוק מאשר לאישה. לנשים בכל זאת היה היחס לא כל כך אכזרי. ואולי האישה גם לא הרגישה בצורה כל כך חריפה את ההשפלה ואת חוסר החופש. היא ראתה את האפשרויות של היום וניצלה אותם מבלי להתחשב על איזה רקע נעשה. ובאמת ברוב המקרים היו הנשים המפרנסות של המשפחה בגטו.28
לחלקים נוספים של המאמר:
אמהות בצל השואה: פתיחה
אמהות בצל השואה: המשפחה והאם בצל האיום הנאצי
אמהות בצל השואה: הזנת המשפחה
אמהות בצל השואה: שמירה על הניקיון ועל הבריאות (פריט זה)
אמהות בצל השואה: פרידה
אמהות בצל השואה: הפרידה לאחר פרוץ המלחמה
אמהות בצל השואה: סוף דבר
הערות שוליים:
- עדותה של אחות מגטו ורשה, ארכיון יד ושם 196 M10 ARI.
- ישעיהו טרונק, "מלחמה קעגן יידן דודך פארשפרייטן קראנקייטן" [מלחמה נגד היהודים על ידי הפצת מחלות], ייוו"א בלעטער, 37 (1953), 100-53.
- עדותה של אסתר לוריא, ארכיון יד ושם 102, 03/637.
