לרשויות המקומיות הערביות יש חשיבות רבה בדמוקרטיה הישראלית, מאחר והן המרחב המרכזי של הפעילות הפוליטית הערבית, ובהן מתפתחת המנהיגות הערבית הארצית. המועצות המקומיות משמשות לראשיהן קרש קפיצה להנהגה ארצית בכנסת. השלטון המקומי הוא הגוף השלטוני הייצוגי וגם הניהולי של המגזר הערבי, ששולט בכל תחומי החיים (חברה, כלכלה ופוליטיקה מקומית וארצית). הפעילות הכלל ארצית נעשית באמצעות הוועד הארצי של ראשי המועצות הערביות, המייצג את כל המועצות המקומיות הערביות בארץ.
מאז קום המדינה ועד היום הרשויות הערביות והציבור הערבי בישראל סבלו מהזנחה ואפליה מתמשכת מצד השלטון המרכזי כמעט בכל התחומים. הדבר התבטא בחולשה כלכלית, במחסור במקומות תעסוקה ביישובים הערבים, באבטלה הולכת וגדלה, בחוסר מקורות להכנסה עצמית לרשויות המקומיות, לרבות חוסר יעילות בגביית מיסים ובניהול לקוי ובלתי יעיל, שגרם למצב של פיגור משמעותי ברמת התשתיות בישובים הערבים וברמת השירותים המסופקת לאזרחים.
בשנת 2001 היו 83 רשויות ערביות בישראל, המונות כ-846 אלף נפש ומהוות 13 אחוזים מסך התושבים ברשויות המקומיות. כיום (2007) ישנן 12 עיריות, 65 מועצות מקומיות ושתי מועצות אזוריות ערביות, וזאת לאחר ביצוע 12 איחודי רשויות וביטול איחוד הרשויות הדרוזיות בצפון. לאחר תוכנית האיחוד של מספר רשויות מקומיות ירד מספרן ל-70 רשויות. רשויות אלו אחראיות רק ל-10% מהפעילות הכלכלית של השלטון המקומי. הרשויות הללו מספקות שירותים לכ-15% מכלל האוכלוסייה בישראל (ל-5% מכלל האוכלוסייה הלא יהודית אין מעמד מוניציפלי - בעיקר הבדויים בנגב, או הערבים תושבי הערים המעורבות).
מוקד הכוח הפוליטי של הרשויות המקומיות הן החמולות, ולאחרונה גם התחזקו הצעירים המשכילים בהנהגה.
מקורות המימון של הרשויות המקומיות במדינת ישראל הם מהכנסות עצמיות, מתקציבים ממשלתיים וממענקים. אבל ברשויות המקומיות הערביות הגביה מארנונות והיטלים נמוכה ביותר (כעשרים אחוז גביה), ואילו תקציבי הממשלה והמענקים קוצצו ביותר, וההשקעות במגזר הן מועטות ביותר. גם הניהול הוא כושל, בגלל הקשרים בין החמולות לבין הסמכויות הפוליטיות במועצות. אי לכך סובלות הרשויות המקומיות הערביות ממחסור במשאבים וממשבר מתמשך, ואינן מצליחות להשתקם, על אף תוכניות הבראה שמבוצעות בהן, מינוי ועדות קרואות וכד'. התוצאה היא שהרשויות המקומיות הערביות סובלות מתשתיות פיזיות לקויות, מהיעדר תכנון פיתוח, מהיעדר פתרונות דיור, חינוך ותשתית, מתקופות ארוכות ללא משכורות לעובדים ועוד.
בנוסף לכך יש במדינת ישראל כמאה יישובים ערבים בלתי מוכרים, בעיקר של בדווים בגליל ובנגב, שאין להם מעמד של רשות מקומית. ישובים אלה חיים ללא תוכניות מִתאר (כלומר, ללא אישורי בניה) וללא חיבור לתשתיות מים, חשמל, ביוב, טלפון, מוסדות חינוך, בריאות וכבישים.
(הערה: באוגוסט 2007 הוכר היישוב עין חוד על ידי המדינה).
