במדינות שבהן יש גיוס חובה עומדת לאזרח חלופה (בהתקיים תנאים מסוימים) לעשות שירות אזרחי במקום שירות צבאי. על-פי רוב, משכו של שירות זה זהה למשכו של השירות הצבאי (בגרמניה ובשוויץ, למשל, תשעה/עשרה חודשים) ולעתים ארוך ממנו במעט.
בישראל נחקק עוד בשנת 1953 חוק שירות לאומי [לבנות] שסיפק חלופה לפטורי גיוס מצה"ל. החוק נקבע עקב התנגדותם התקיפה של כמעט כל הרבנים לשירות בנות בצבא מסיבות דתיות. הבנות משרתות במשך שנה או שנתיים בשירות לאומי אזרחי בעיקר בתפקידי חינוך ורווחה. הצלחת תוכנית השירות הלאומי לבנות הניעה את הממשלה לבדוק אפשרות להנהגת שירות לאומי אזרחי גם למגזרים שונים שאינם יכולים/מעונינים לשרת בצבא, כגון ערביי ישראל הפטורים מגיוס לצה"ל, חרדים שנמנעים מלהתגייס לצה"ל, אנשים בעלי פרופיל רפואי נמוך שהצבא לא גייס, ומתנגדי גיוס מטעמי מצפון.
בשנת 2004 הממשלה מינתה את ועדת עברי שתקבע את המדדים והאיפיונים של השירות האזרחי הרצוי, שיהיה לשירות לאומי לכולם.
בדצמבר 2005 אישרה הממשלה את המלצות ועדת עברי: צעירים ערבים וחרדים יגוייסו לשירות על בסיס התנדבותי. צעירים שקיבלו פטור מגיוס או שוחררו בתחילת שירותם יחוייבו להשתתף בתוכנית, החל משנת 2006. משך השירות יהיה שנה, עם אפשרות הארכה לשנתיים, והתנאים יהיו כשל חיילים עורפיים (לא קרביים).
בשנת 2007 הוקמה מִנהלת הקמה לשירות לאומי אזרחי, ובראשה מנכ"ל. המִנהלת פועלת תחת סמכותו של משרד ראש הממשלה ומונחית על ידי הוועדה לכינון שירות לאומי אזרחי.
הוגשה לכנסת הצעה לחקיקה בנדון.
