הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > תורה שבעל פה > יחיד וחברה
האוניברסיטה העברית בירושלים. המכון לחקר המשפט העברי



תקציר
דיון בבעייה :  אם נתפס יחיד, האם מותר לצד שלישי לנסות לשחררו אם בכך יובא בהכרח אחר תחתיו בתפיסה, והאם מותר לאותו אדם שנתפס לנסות ולהשתחרר בנסיבות אלו.



דחיית נפש מפני נפש : מקרי גבול על פי ההלכה : ב'
מחבר: שמואל שילה


נעבור לשאלה השנייה שהצגנו בפתח דברינ ו: האם מותר להבריח אדם משבי או מאסר כשקרוב לודאי שיוצא להורג אם לא יברח, כשידוע שאם יברח, יבוא אחר במקומו; ואם נגיע למסקנה שאסור לנהוג כך – האם מותרת הבריחה לאותו אדם הנמצא בידי הורגיו בכוח, כשיגוע לו בוודאות שאם יברח – ייתפס אחר במקומו.

שנינו במשנה גיטין: "אין מבריחין את השבויים מפני תיקון העולם"19. הלכה זו שבמשנה נקבעה כהלכה כללית בספרי הפוסקים20. ההסבר לכך הוא שהברחת השבויים עלולה לגרום הכבדה גדולה מאד ואולי אף סכנת נפשות ליתר השבויים. ואולם אין קביעה בנוגע לאותו שבוי עצמו – האם מותר לו לברוח. כאן נחלקו הפוסקים. לכל הדעות, אם אותו שבוי רוצה להיות קדוש ולא לברוח, יפה עשה. למרות הכתוב במשנה זו דומה שאין בה אחיזה לפתרון השאלה שלפנינו, שהרי ספק אם משנה זו דנה בדיני נפשות. סביר יותר שמדובר על בריחה או הברחה ואין כאן סכנת נפשות ממש, והאיסור משום תיקון העולם איננו מחשש רציחת יתר השבויים, אלא חשש מהכבדת תנאי השבי21.

המקור העיקרי לפתרון השאלה שלפנינו הוא מקור מדברי אגדה. הגמרא נדרשת למסופר בספר שמואל22 על הגבעונים שביקשנו להרוג שבעה מצאצאי שאול בגלל מעשי שאול כנגדם. דוד עשה שבקשתם אבל – "ויחמול המלך על מפיבושת בן יהונתן בן שאול"23. הגמרא מסבירה איך נבחרו שבעת צאצאי שאול שיועברו לגבעונים למיתה. "אמר רב הונא: העבירום (צאצאי שאול) לפני ארון (הברית). כל שארון קולטו למיתה. כל שאין ארון קולטו לחיים. מתיב רב חנא בר קטינא: ויחמול המלך על מפיבושת בן יהונתן בן שאול שלא העבירו (לפני הארון). וכי משוב פנים יש בדבר? (וכי היה לו לדוד לישא פנים בדיני נפשות היה לו להעביר את כולן – רש"י). אלא שהעבירו וקלטו ובקש עליו רחמים ופלטו. ואכתי משוא פנים יש בדבר? (הואיל וקלטו ארון לא היה לו להמית אחר תחתיו – רש"י). אלא שביקש רחמים שלא יקלטנו הארון"24.

מן האמור אנו למדים, כי בשעה שאדם נתפס אסור לפעול לשחרורו כשברור כי אחר יבוא תחתיו. לאחר שנתפס, אסור אפילו להתפלל לשחרורו אם שחרור זה יביא לתפיסת חברו. מכאן למדו חכמים שכל עוד לא נתפס אדם, מותר לנסות לעזור לו שלא ייתפס – אפילו אם בגלל התחמקותו יתפסו אחר למלא את המכסה. אך משנתפס, אין להשתדל בשחרורו אם ברור שאחר יבוא במקומו25.

הדעה המקובלת היא, כי אף-על-פי שאסור לאחרים לנסות ולשחררו לאחר שנתפס, מותר לו לנתפס עצמו לפעול למען שחרורו גם כשברור שבריחתו או שחרורו יביאו למיתת אחר במקומו26.

השאלה ההלכתית שהזכרנו לרגל הגיוס לצבא בחוץ-לארץ – אם יתחמק אחד מבני הקהילה, יקחו השלטונות אחר במקומו – דומה יותר לאמור במשנה בגיטין, כי ספק אם מדובר בדיני נפשות ממש. ביתר חריפות הועלתה השאלה בתקופת חורבן יהודי אירופה, כשלא היה ספק שמדובר במיתה ממש – כבדוגמה שבספר שמואל וההסבר במסכת יבמות: הבריחה בנסיבות מיוחדות היתה מביאה לרציחת הנותרים. לא כל היהודים יכלו להתעלות לדרגתו של יהודי שהעיד במשפט אייכמן: "הייתי בקבוצה של שמונים איש, וידעתי מן הניסיון שכל בריחה של יחיד תעלה לנותרים בחייהם. ואם כי סייעתי לפרטיזנים, זייפתי דרכונים וחותמות, ואם כי הציעו להבריח אותי – ליטול עלי אחריות זו לחיי הנותרים לא הייתי מוכן. שאם אשאר – יש להם סיכוי, ואם אברח – אין להם, ומי אני שאגזור דינם"27.

שאלה מזעזעת מסוג זה נשאל רב אחד, שהיה בין האסירים במחנה השמדה, על-ידי אדם שהיה עצור עם בנו באותו מחנה. האב שאל את הרב אם מותר לו לפדות את בנו הנידון למיתה, אם ידוע ללא צל של ספק שייתפס ילד אחד במקומו להשלמת מכסת ההשמדה. אותו רב היסס להשיב.

ספקו היה – האם אב לגבי בנו דינו כפודה את עצמו, או יש לו דין פודה אחרים. אם דינו כפודה את עצמו – יש מקום להתיר, אך אם דינו כפודה אחרים, הרי, כפי שראינו, לאחר שאדם נתפס אין לפעול לשחרורו כשברור שאחר יבוא במקומו. המשיב, מניצולי ההשמדה, כותב: "ולא הועילו כל דיבורי אליו שאל ישית עלי האחריות על הדבר הזה כי אני כאילו לא שמעתי ממנו השאלה… וגם ככה קיים דבריו ולא פדה את בנו והיה כל היום יומא דראש השנה, הולך ומדבר לעצמו בשמחה שזוכה להקריב את בנו יחידו לה'. כי אף שיש יכולת בידו לפדותו, על כל זאת אינו פודה מחמת שרואה שהתורה לא התירה לו לעשות כזאת ויהיה חשוב לפני השם יתברך כעקידת יצחק אבינו שהיה גם כן ביום ראש השנה"28 .

חלקי המאמר:
דחיית נפש מפני נפש: מקרי גבול על פי ההלכה א'
דחיית נפש מפני נפש: מקרי גבול על פי ההלכה ב' (פריט זה)
דחיית נפש מפני נפש: מקרי גבול על פי ההלכה ג'

למאמרים נוספים במאגר המידע של פשיטא

הערות שוליים:

19. משנה, גיטין ד, ו.
20. רמב"ם, הלכות מתנות עניים, פ"ח הלכה יב; שו"ע יו"ד, סי' רנב, סעיף ה'.
21. וכך גם משמע מדברי הגמרא על משנה זו, בגיטין מה, א.
22. שמואל ב', פרק כא.
23. שם, כא, ז.
24. יבמות עט, א. יש מהאחרונים שביקשו ללמוד ממקור זה שאפשר להכריע בין אנשים על-פי גורל (תפארת למשה, ד' ברלין, הלכות עבודת אלילים, כח, ב), אולם רוב האחרונים מתנגדים לשימוש בגורל בנסיבות אלו (חדרי דעה, דף סט, ע"ג-ע"ד; חזון איש סנהדרין סי' כה).
25. שו"ת מהריבל, ח"ב, סי' מ'; שו"ת חוות יאיר, סי' ריג; ש"ך, שו"ע חו"מ, סי' קסג, ס"ק יח.
26. שו"ת חוות יאיר, שם; שו"ת נודע ביהודה, מהדו"ת, יו"ד סי' עד; הגהות יד אברהם, יו"ד סי' קנז, ס"ק ב' ברמ"א.
27. מובא בהקדמה למאמרו של משה צבי נריה, "בריחה ממחנה השמדה בהלכה", שנה בשנה, תשכ"ב, עמ' 158-140.
28. שו"ת מקדשי השם, ח"א, סי' ג'.

ביבליוגרפיה:
כותר: דחיית נפש מפני נפש : מקרי גבול על פי ההלכה : ב'
שם  הספר: דין מוסר ויושר במשפט העברי : קובץ מאמרים
מחבר: שילה, שמואל
עורכי הספר: ליפשיץ, ברכיהו; לייבזון, גדעון; שילה, מרגלית  (פרופ')
תאריך: 2006
בעלי זכויות : האוניברסיטה העברית בירושלים. המכון לחקר המשפט העברי
הוצאה לאור: האוניברסיטה העברית בירושלים. המכון לחקר המשפט העברי
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית