|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > נבואה > מוסר הנביאיםעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > נבואה > יונה |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||
|
אין העולם יכול להתקיים ללא אהבה וחמלה. יונה למד לקח זה מתוך אובדן הקיקיון. עם ישראל למד לקח זה בצאתו ממצרים ובנדודיו במדבר.
עד כה ניצב יונה בעלילה כמי שיודע הכול. הוא ידע שבגללו היה הסער הנורא וידע שה' יינחם על החלטתו להפוך את העיר. יונה היודע בנה לעצמו סוכה להצילו מפני השמש וניסה לראות האם יצדק בכך שאנשי נינוה אינם ראויים למחילה. המקום הגיאוגרפי נותן לאדם בדרך כלל תחושת קיום והוא מעניק לזמן תחושת ממשות, אולם יונה העדיף להתמקם מחוץ לעיר ואת המשמעות האמתית לחייו מצא במקום שאינו "מקום", מקדם לעיר. בהמשך חייו יקבלו תוכן ומשמעות לא בגלל אירועי העבר או אירועי העתיד אלא בגלל המציאות המתהווה בזמן אמת ברגעי הווה. יונה יבין את משמעות החיים ואת ממשותם מחוויית הצמיחה והכיליון. הוא יתעמת מקרוב עם משמעות החיים על מורכבותם. האל מזמן ליונה קיקיון שייחסה בצלו. צל הסוכה הסתיר את יונה וסוכך עליו מפני השמש החמה אולם לא אטם באופן מוחלט את חדירת קרני השמש, הקיקיון הוא זה שהשלים את הצלתו של יונה מהשמש הקופחת. הקיקיון, התולעת ורוח הקדים, שאותם מזמן אלוהים עבור יונה יהוו את מבחן ההתבגרות לנביא. הקיקיון שעליו שמח יונה נאכל על ידי תולעת ויבש בן רגע. בנוסף, הביא האל רוח קדים שגרמה לעלפונו של יונה. זאת הפעם הראשונה שבה נפגע יונה גם בגופו. האם פגיעות זו מהווה את הגורם להיווצרות דו-שיח ראשוני בין האב-האל לבנו?1 הופעת הקיקיון וקמילתו מלמדות שהצלת נינוה לא הייתה מייסרת כמו אובדן הקיקיון. על הצלת נינוה כעס יונה וכעת כעסו גדול פי כמה, הוא כועס עד מוות. בהימצאות הקיקיון שמח יונה שמחה גדולה ובאובדנו חש אבדה קשה. כגודל השמחה על הקיקיון גדולה הייתה האכזבה על אובדנו. הדג שנשלח לבולעו שימש להצלתו וקמילת הקיקיון חשפה את פגיעתו. במעי הדג שהה יונה זמן ממושך והקיקיון ניתן ומיד נלקח. ממעמקי הכאב הגופני והנפשי צומח האדם. לכן כאשר יונה מכיר בשמחתו הוא מסוגל להכיר גם בכאבו. מתחילת העלילה יונה עסוק בעצמו, הוא ניזון ממערכת ערכית מוסרית הקשורה רק בו. הוא לא מכיר את המציאות שבה משתקפים חיים אחרים, תפיסות שונות ועדיפויות אחרות. הסבל הגופני נוסף על הסבל הנפשי מביא סוף סוף לשינוי אצל יונה. כעסו של יונה עצום, כעסו גדול כל כך עד שבעיניו הוא מהווה סיבה שבעבורה הוא מבקש למות. עד כה, יונה לא היה מסוגל להביט סביבו, הוא אינו פתוח לראות ולהרגיש את האחר. אך הפגיעה בגופו ועילפונו מן החום, כמו גם השמחה על הופעת הקיקיון שקדמה להם, מצביעים על השתנותו. יונה חי בניתוק מן העולם אולם הערסול, הניחום שחש במעי הדג כמו גם אפשרותו לבטא את כעסיו באוזני האל-האב, עזרו לו לגבש את עצמו, את הווייתו. יונה כועס מאוד גם על האל המוחל לאנשי נינוה ומבקש למות "וַיֵּרַע אֶל יוֹנָה רָעָה גְדוֹלָה וַיִּחַר לוֹ" (יונה ד 1). אולם יונה נוכח לדעת כי האל נמצא בעולם עבורו וקשוב לדבריו למרות שאינו מבצע את בקשתו. כשיוצא יונה מן העיר מיטיב עמו האב-האל שלא בידיעתו, ומזמן לו קיקיון. יונה שמח על הקיקיון ואחר כך כועס מאוד על אובדנו. טלטלה רגשית זו מבטאת את החיבור האמתי אל עצמו אך גם את יכולתו לראות את האחר, את הקיקיון, ולהוקירו. השינוי שחל בתפיסתו של יונה מתבטא בדיאלוג האמתי הראשון שהוא מצליח ליצור עם האל-האב. האל פונה אל יונה מיוזמתו ושואל: "הַהֵיטֵב חָרָה לְךָ" (יונה ד 9)2. מילים אלו נשמעו כבר קודם מפי האל כשיקוף לדברי יונה על רצונו למות לאחר הצלת נינוה (יונה ד 4). ועתה, אותם דברים הנשמעים מפי האל, מצליחים לחדור ללבו של יונה ולהדהד בקרבו. בפעם זו משיב יונה לדברי האל תשובה ברורה: "הֵיטֵב חָרָה לִי עַד מָוֶת" (יונה ד 9). זאת הפעם הראשונה בעלילה שבה מצליח יונה לנהל דו-שיח עם האל. להתחבר אליו ולהגיב לדבריו. הוא מודה כי הצלתה של נינוה לא היתה רעה בעיניו באותה מידה כמו אובדנו של הקיקיון. מיתוסים יווניים שונים מסתיימים בהתאבדות הגיבור שאינו מסוגל לאחד בין שני הקצוות המנוגדים – עצמו והסובב אותו. הידוע שבהם הוא המיתוס על נרקיס ואקו3. נרקיס נולד לנימפה הכחולה לירופה. הוא חי בקרבת הנימפות והיה אהוב עליהן מאוד. אך הוא לא נתן לבו לאף אחת מהן ואהב רק את עצמו. בין המאוהבים בו הייתה הנימפה אקו שקולה אבד לה והייתה מסוגלת רק לחזור כהד על מילות זולתה. יום אחד יצא נרקיס לציד. עקבה אקו אחריו וחיכתה להזמנות לדבר עמו כהד. נרקיס תעה בדרך וכשהבחין בכך קרא לעזרה, אקו ענתה כהד אחר דבריו אך נרקיס לא ראה איש מסביב. אקו יצאה ממקום מסתורה ובאה לחבק את נרקיס על פי בקשתו אך הוא ניער אותה בגסות מעליו. מוכת עלבון פנתה אקו אל האלים בתחינה לנקום את חרפתה, שיתייסר באהבה עזה שאין לה מענה. פעם, הגיע נרקיס למעיין מים וכאשר רכן מעליהם ראה עלם יפה להפליא שעורר את אהבתו – ולא ידע כי זו היא בבואתו. הוא ניסה לשווא לחבק את העלם שמולו עד שתפס כי זו היא בבואתו. אולם האהבה שנתעוררה בו לא הרפתה ממנו. העולם הפסיק להתקיים עבורו והוא רכן מעל המעיין שעות, מתבונן בעצמו – קרוב אך בלתי מושג. לבסוף, התאבד מתוך כאב, נעץ פגיון בחזהו ומת. מן האדמה, שספגה את דמו צמח פרח הנרקיס. נרקיס מבקש שהאחרים יאהבו אותו בשעה שהוא דוחה אחרים. הוא מרוכז רק בעצמו ומתייחס לאוהביו כראי של עצמו. אקו משמשת כבבואה, כמראה שלו. בשלב זה הוא אינו מגלה נטיות אובדניות. אקו מבקשת מן האלים שייגרם סבל לנרקיס. נרקיס אינו מרגיש את בדידותו. גם בשעה שהוא מתבונן במקווה המים שמשקף לו את דמותו הוא בטוח שעלם חמודות ניצב מולו. כשלמד נרקיס שהדמות המושלמת הנראית לו היא בעצם שיקוף של עצמו הוא מבין לראשונה את הריקנות שבתוכו, הוא מנסה בכל כוחו להיאחז בעולם שמבחוץ אך נמשך אל עצמו. ההפרדה הבלתי ניתנת לגישור בין העצמי לסביבה מביאה להתאבדותו4. הדרמה היוונית והמיתולוגיה היוונית בנויות על העיקרון שאם אדם מרגיש חוסר טעם בחייו זוהי גזרת האלים הרודפת אותו. בתנ"ך האדם יכול למצוא מוצא מן הייאוש המשתלט עליו כי אלוהים קשוב תמיד לברואיו ועוד הבחירה בידיו. יונה פועל אחרת - הוא צוּוה על ידי ה' ללכת והוא בורח מפני האל-האב. אחר כך שולח האל רוח סערה הגורמת לו לגלות את זהותו, "עברי אנכי". יונה מצליח להסביר מיהו ריבון העולם, ואפילו מכיר בהיותו הסיבה לסער הנורא. הוא ניצל באמצעות הדג ואז הוא כאילו נולד לחיים אחרים. יונה שוויתר על חייו מקבל אפשרות להתחיל את חייו באופן שונה. במעי הדג יונה שובר את המונולוג עם עצמו, מכיר בנחיצות של האחר באביו-אלוהיו. בבטן הדג הוא עובר ממצב של מעין מוות לחיים. כעת יש לו הזדמנות לחיים חדשים, הוא מוקא ממעי הדג ממש כמו בלידה שבה מגיח התינוק בעל כורחו לעולם ופורץ למציאות חדשה. תהליך הלידה אינו מסתיים בהקאה, הוא זקוק לגדילה ולתמיכה ובו בזמן הוא צריך להשיל מעליו את חוויית הקיום הישנה. יונה עובר מבחנים רבים. הוא פוגם בשליחות ואינו מצליח לבצע באופן מלא את רצון האב-האל. הוא פועל על פי ראייתו – הוא קורא לאנשי נינוה ולא פועל למענם. הוא עומד כמשקיף מבחוץ וכועס על שינוי תכניתו של האל. קשה לו לשבור תבניות ישנות המושרשות באישיותו. יונה נע בין שני קצוות, מחד הוא מכיר בריבונות האל ומאידך הוא אינו מסוגל לוותר על דעותיו ולהיכנע לרצונו. ושוב יונה מסתלק מן העיר ומנסה להסתדר בעצמו. האל שולח לו הגנה ותמיכה בדמות קיקיון. ואז סוף סוף יונה מצליח לחוש בשמחה. אולם כאשר הקיקיון יבש נסוג יונה לרצונו הישן ומבקש למות. העלילה מלמדת כיצד האל מדריך את יונה למצוא את טעם החיים באמצעות חיבור מחודש של האדם לסביבה ובאמצעות רגשות אהדה לאחר. כדי לצמוח זקוק האדם גם למצבים של רגרסיה ונסיגה. אלוהים כאב מסור מצליח לספק ליונה מגן ומקלט בטוח, עד שיונה מצליח לגבש את עצמיותו, להכיר בדילמות החיים ולהתחבר אל האחר. ההתחברות אל האחר נובעת מהזדהות של האדם עם האחר ויציאת האדם מתוך עולמו ומתוך עצמו למען האחר. ראיית האחר מאפשרת את חירותו של יונה. חירות משמעה אחריות. ייחודו של אדם אינו נשמר כשהוא נעדר זיקת השתייכות אל העולם. כאשר משתתף יונה בלקיחת אחריות כלפי משהו בעולם, חוץ מעצמו, הוא מבטא את חירותו. "לעולם יראה אדם עצמו כאילו כל העולם כולו תלוי בו" (זוהר, ויקרא כט). המיתולוגיה היוונית אינה מציעה תמיכה לגיבור החפץ במותו ומנוכר מן העולם. היא תומכת בהזדהות של הגיבור הדורשת ויתור על ראיית עצמו למען האחר. ואילו התנ"ך מאפשר לגיבור למעוד בסביבה תומכת ובסוף להתגבר ולהתבגר. מילותיו האחרונות של יונה בעלילה מבטאות רגשות, הוא מבהיר כי כעסו רב כמו רצונו למות. הפעם יונה מגלה סימפטיה, אהדה ורחמים גם אל הצמח עצמו. הרגשות המתעוררים אצל יונה מאפשרים לו לבטא את עצמו, הווייתו מתעצמת מתוך דיאלוג עם האחר, עם האל. עד כה יונה ביקש למות כי טוב מותו מחייו, שכן אין הדין האלוהי מתגשם לפניו. בחיים המתנהלים רק על פי דין אין מקום להפתעות. החיים מסודרים וצפויים ואינם מזמנים פתח לצמיחה. יש בלבו מקום לחמלה. תשובתם של אנשי נינוה הייתה חפוזה כמו צמיחת הקיקיון. יונה רגז על תשובתם המהירה של אנשי נינוה בעוד ששמח על צמיחתו המהירה של הקיקיון. הפעם מוכן יונה להיאבק על הקיקיון, דבר שלא היה מסוגל לעשות קודם עבור אנשי נינוה. זאת הפעם הראשונה שיונה אינו מבטא את תפיסתו השיפוטית5 . בדבריו נשמעת נימה של הזדהות נפשית וזיקה אמתית אל הקיקיון. האל בתשובתו מציין במפורש את יחסו המיוחד של יונה אל הצמח ואת רחמיו על אובדנו: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן אֲשֶׁר לֹא עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ שֶׁבִּן לַיְלָה הָיָה וּבִן לַיְלָה אָבָד" (יונה ד 10). ההתחברות אל האחר מתוך הזדהות רגשית מאפשרת ליונה להבין את עצמו ואת האחר ובכך ליצור קשר אמתי עם האל. כעת נוצר דיאלוג ממקום חדש מעולם הרגש ולא מעולם הדין. האל מבהיר ליונה באופן אבהי כי כמו שיונה חס על הצמח שלא עמל על גידולו ובן לילה אבד, כך האב חס על כל ברואיו ובהם אף אנשי נינוה: "וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה" (יונה ד 11). בנינוה מצויים גם אנשים תמימים שלא יודעים להבחין בין טוב לרע. בעיר חיים בני אדם רבים לצדם של בעלי חיים, כל אלו יצירי אלוהים. האל מדגיש כי ידיעתו של יונה הייתה אולי נכונה מבחינה משפטית אך מוטעית מבחינה מוסרית ערכית. האל חס וחומל על האדם ועל הבהמה ומקבל את מחילת השבים בתשובה. תשובת אלוהים ליונה מסיטה אותו מעבר לדפוסים הישנים שאותם אימץ יונה. היא מלמדת את יונה כי מעבר לצדק ולמשפט יש ברואים רבים ואף צורות חיים שונות, ואלוהים חס על כולם6. לקיום העולם נזקק האל לשתי המידות גם יחד דין ורחמים: "אמר הקדוש ברוך הוא אם בורא אני את העולם במדת הרחמים הוי חטייה סגיאין (אם אנהג את העולם במידת הרחמים בני אדם ינצלו את המצב וירבו לחטוא), במדת הדין היאך העולם יכול לעמוד, אלא הרי אני בורא אותו במדת הדין ובמדת הרחמים (לכן אנהיג אותו גם במידת הדין וגם במידת הרחמים), והלואי יעמוד (אני מקווה שכך יוכל העולם להתקיים)" (בראשית רבה יב, טו). הקורא מצפה מן האל שיסביר מדוע הוא חס על נינוה אולם מתברר כי רחמי האל וחסדיו אינם תלויים כלל במעשי האדם הנראים כלפי חוץ. "כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי נְאֻם יְהוָה: כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם" (יש' נה 9-8). יחסו של האל אל העולם על כל יצוריו הם לעניינו של הבורא, והאדם אינו מסוגל להבין את כל דרכי הנהגתו. בריחתו של יונה בראשית העלילה לוותה בעשייה חיצונית רבה וכעת באה לידי ביטוי דווקא שתיקתו. שתיקת יונה שאינה מלווה במעשים מדגישה את צמיחתו. היא מקנה לו יכולת הידברות עם האחר והקשבה אל האחר. יונה ברח באמצעות שתיקה ויונה חזר באמצעות שתיקה "אַךְ לֵאלֹהִים דּוֹמִּי נַפְשִׁי כִּי מִמֶּנּוּ תִּקְוָתִי" (תה' סב 6). העלילה נפתחת בדבר האל ומסתיימת בדבריו. דברי האל מדגישים את טעם החיים. הנבואה נועדה להעביר מסר אלוהי אל העם. על הנביא להעביר את מסר הפורענות מתוך אכפתיות, אהבה וחמלה כדי לגרום להם לשוב מדרכם הרעה. מכורח תפקידו בישר יונה הנביא את הדיבור האלוהי, ובכך היווה מעין צינור לדבר פורענות ולמידת הדין. עם זאת, מתפקידו היה גם להיות מליץ העם באמצעות תפילה ובקשה, בניסיון להמתיק את הדין. האל ברצונו מטיל עונש וברצונו מרחם, ובכך מתבטא גילוי כוחו של האל, המשקף את המתח בין דין לרחמים. רק משמכיר יונה במידת הרחמים שבלבו יוכל לשמש כמליץ עבור עמו. האדם ככלל – אם לא יהיה לו חיבור אל העולם באמצעות הזדהות, חמלה והדדיות, ייעלם מעיניו טעם החיים. תשובת האל ליונה מלמדת כי לא ניתן להשקיף על החיים מנקודת ראות אובייקטיבית. החיים הם מכלול של ערכים ורגשות. לא ניתן להסביר רגשות, ניתן רק לעוררן בדרכים שונות ומגוונות. האל אינו מוותר ליונה על שליחותו, על יונה להכיר גם ברגשי הרחמים של האל על הרחוקים למרות שאלו סותרים את דעתו ונסתרים מראייתו. הרחמים, החמלה והחסד הם עיקרו של הספר. לו הייתה תשובת אנשי נינוה עיקר העלילה, הספר היה מסתיים בפרק ג'. אלא שמידת הרחמים והאהבה לאחר היא העיקר בסיפור יונה. עולם ללא רחמים לא ייכון. המלחים מגלים חמלה כלפי יונה, האל מגלה רחמים כלפי בנו באמצעות זימון הדג והקיקיון והאל מרחם על אנשי נינוה. התערבותו הישירה של האל בחיי הברואים מלמדת כי האל אינו ותרן, אלא סלחן, רחום וחנון7. משה מכיר ברחמיו של האל על ציבור העבדים הזועק במצרים. בו בזמן הוא פוגש גם באי רצונו של האל לוותר לו על סירובו לביצוע השליחות. משה רועה במדבר את צאן יתרו, חותנו, ולפתע הוא רואה שיח מטפס, והוא בוער באש ואיננו נשרף, "וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל" (שמ' ג 2). משה מופתע מן המראה המיוחד וניגש לראותו "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה" (שמ' ג 3), והנה מתברר למשה כי האל קורא לו ומתגלה אליו מתוך הסנה הבוער. במעמד זה מנהל משה דיאלוג עם האל. תחילה משה מסרב לקבל על עצמו את השליחות אולם אלוהים אינו מוותר ומנסה לשכנעו לקבלה. בסוף מעמד הסנה משה מקבל על עצמו את ביצוע שליחות האל להוציא את ציבור העבדים ממצרים ולהביאו אל ארץ הבחירה. יונה שמח על הופעתו הפתאומית של שיח הקיקיון אך לא מגלה כל סקרנות כלפיו. הוא אינו תמה על הימצאותו מעל לראשו. יונה גם אינו נותן את דעתו על כך שעליית הקיקיון ואובדנו באו שניהם מידי האב-האל. ורק לאחר קמילתו של הקיקיון מצליח יונה ליצור דיאלוג עם אלוהיו8. במעמד הסנה שלא אוכל, משה מתחיל את שליחותו, ואילו יונה באמצעות הקיקיון שנאכל מגשים את שליחותו, את ייעודו, ומגלה אמפתיה כלפי האחר. הוא מבין שהוא אחד מברואי האל ומכיר במידת הרחמים שבעולם. קראו עוד יונה – מסע אל החופש, קריאה חדשה בספר יונה. פתח דבר
הערות שוליים:
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
