קריאות מדרשיות - שופט כל הארץ לא יעשה משפט!

המדרש שנעסוק בו הפעם מתמודד עם העימות החריף שבין אברהם לאלוהים לקראת החרבת סדום.

לאחר שאנו מגלים את פניו הכנועות של אברהם בסיפור העקידה אנו מגלים את פניו העזות בעמידתו מול אלוהים טרם החרבת סדום. אברהם פונה לאלוהים ומטיח:

חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם-רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל-הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט. (בראשית יח, כה).

המדרש שנקרא מציג שתי דעות. המשותף לשתיהן הוא ששתיהן מכניסות לפיו של אברהם דברים שונים מאלו הכתובים. ננסה להבין את דברי המדרש ולשאול את עצמנו מדוע המדרש אינו מסתפק בדברי אברהם כפי שהם? מדוע הוא שם דברים אחרים בפיו?

אמר ר' אחא:
"נשבעת ואמרת שאינך מביא מבול לעולם. מה את מערים על השבועה? מבול שֶלמַים לא לא תביא אלא מבול שֶלאֵש?! אם כן לא יצאתה מן השבועה!
אמר ר' לוי:
"הֲשֹׁפֵט כָּל-הָאָרֶץ, לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט". "אם עולם אתה מבקש אין דין ואם דין תבקש אין עולם,
את תפיס חבלא בתרין ראשוי, (=אתה תופס חבל בשני ראשיו)
בעית עלמא ובעית דינא, (=אתה רוצה עולם ורוצה דין)
ואין לית את מותרה ציבחר לית עלמא קאים (-ואם אין אתה מוותר מעט אין העולם עומד)".
אמר לו הקב"ה: "אברהם, אָהַבְתָּ צֶּדֶק (תהלים מה ח) – אהבת לצדק את בריותיי, וַתִּשְׂנָא-רֶשַׁע (שם שם) –שנאת מלחייבן, עַל-כֵּן מְשָׁחֲךָ אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ, שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן מֵחֲבֵרֶךָ (שם שם), מנח ועד אצלך י' דורות היו ומכולם לא זכרתי אלא אותך". (בראשית רבה פרשה מט)

נפתח בדרשה הראשונה. אברהם, לפי ר' אחא, טוען שבהחרבת סדום יש משום הפרת השבועה שניתנה לאחר המבול. מדוע שבועה? היכן מדבר אברהם על שבועה?

ר' אחא, כך נראה, בוחר במשמעות מסויימת של 'חילול', המילה חילול מופיעה ביחס לשבועה. "לא תישבע בשמי לשקר וחיללת את שם אלהיך'. אברהם טוען, אם כן, שהבעיה בהחרבת סדום אינה חוסר הצדק שבכך אלא הפרת השבועה שניתנה לאחר המבול. לאחר המבול נאמר:

"וַיָּרַח יְהוָה, אֶת-רֵיחַ הַנִּיחֹחַ, וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-לִבּוֹ לֹא-אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת-הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם, כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו; וְלֹא-אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת-כָּל-חַי, כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי." (בראשית ח, כא)

לאחר המבול אלוהים מצהיר שיותר לא יביא מבול על הארץ. אך הנימוק אינו הקביעה שהצדק האלוהי מחייב זאת, כפי שמנסה אברהם לטעון בפסוקים ביחס לסדום, אלא החלטה של אלוהים לחוס על המין האנושי ולנהוג עימו לפנים משורת הדין.

נחזור לדרשה זו בהמשך הדברים, לאחר שנדון בדרשה השניה.

בדרשה השנייה ר' לוי שם בפיו של אברהם טיעון אחר שבמבט ראשון נובע מתוך הפסוקים, אך במבט שני הופך את הפסוקים לחלוטין. אברהם בא לפני הקב"ה ובפיו הטיעון השגור בימינו כיום: 'אינך יכול לתפוס את החבל בשני ראשיו' (כמובן, ניתן לתפוס את החבל בשני ראשים, אלא שאז החבל לא יכול למלא את ייעודו – למשוך דבר מה). מה הם שני הראשים? – הדין והעולם. אברהם טוען שאם אלוהים רוצה לנהוג בצדק עם העולם, הוא בעצם מוותר על העולם, רק וויתור על שורת הדין תאפשר את קיום העולם. לכאורה דברי אברהם בפסוק הם הפוכים – אברהם דורש דין! אברהם דורש עשיית צדק.
ר' לוי ער לכך, אך מציע קריאה בפסוקים שמאפשרת את המהפך הדרמטי שהוא מציע. אברהם לפי ר' לוי לא מציג שאלה רטורית:

'הֲשֹׁפֵט כָּל-הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט '?!

אלא קובע קביעה חד משמעית:

'הֲשֹׁפֵט כָּל-הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט'!

מי שמעוניין לשפוט את כל הארץ חייב לוותר על המשפט.

שתי הדרשות טוענות אם כן טיעון משותף הנובע משני חלקי הפסוק. הדרשה הראשונה מחברת את דברי אברהם אל המסקנה שמגיע אליה אלוהים לאחר המבול – 'יצר לב האדם רע מנעוריו' – לא ניתן לצפות מהאדם לעמוד בשורת הדין, ועל כן אין להענישו במלוא חומרת הדין כשהוא חוטא. הדרשה השנייה מציגה את הדברים באופן חד מפיו של אברהם – קיום העולם מחייב ויתור על שורת הדין.

בהתאם לכך תשובת הקב"ה בסיום הדרשה מציגה את אברהם לא כאוהב צדק – שמשמעו אוהב דין, אלא אוהב 'לצדק' את הבריות, למצוא טיעונים שיצליחו לחתור מתחת שורת הדין ולהציל את הבריות מהדין. אלוהים קובע שדווקא בשל כך נבחר אברהם – בשל העובדה שהוא מצליח להצדיק את הבריות נגד שורת הדין.

עד כה לא ענינו על השאלה מדוע המדרש מציג עמדה שנראית הפוכה לפשט הכתובים.

ניתן להציע מספר כיוונים. ראשית, יש מקום לומר שהמדרש סבור שלא ייתכן שאברהם מאשים את אלוהים בהאשמה כה חמורה של אי עשיית צדק. אך נראה שלא זה עיקר העניין. אם נבחן את עמדת המקרא נגלה שהצדק המקראי מתייחס לקהילה, לאומה. לא היחיד נידון במקרא אלא הציבור. מבחינה זו הטיעון של אברהם אינו טיעון. אך נראה שהעיקר הוא הקביעה שהמדרש שם בפיו של אברהם – עשיית צדק פועלת כנגד האנושות. הנחת המוצא של המדרש היא שהאדם אינו ראוי להתקיים כלל לפני האלוהים, כל קיומו הוא חסד אלוהי. לאור זאת, הטיעון של אברהם לא יכול להיות בשבח הדין, כשאברהם דורש עשיית דין, זוהי דרישה שיש בה מעין קריצה, אברהם רוצה דין, אך לא דין אמיתי, אלא דין שיש בו חסד, דין שיש בו ויתור.

הקביעה שלא ניתן לתפוס את החבל בשני ראשיו מכילה את ההכרה הפילוסופית, הפסיכולוגית והחינוכית שהיסוד לקיומו של האדם הוא דווקא ההכרה בחולשתו, בחסרונותיו ובמשוגותיו.