העלייה מפולין

בעיצומה של העלייה מתימן נפתחו שערי העלייה מפולין. י' ברזילי, ציר ישראל בפולין, הודיע בהתרגשות כי לאחר מגעים ממושכים עם שלטונות פולין, הם הסכימו להתיר יציאת יהודים מארצם.

ברזילי, שידע על המצב הקשה במחנות העולים ועל הקולות בהנהלת הסוכנות התובעים להגביל את העלייה, האיץ בחברי הנהלת הסוכנות לדון בשאלת העלייה מפולין בנפרד, באמות מידה שונות. הוא טען כי בידי ראשי הסוכנות והממשלה נתון גורל יהודי פולין הניצולים; לעלייה מפולין, הוסיף ברזילי, עשויות להיות השלכות גם לגבי ארצות אחרות במזרח אירופה, שבהן כחצי מיליון יהודים, ולפיכך יש לנקוט יחס מיוחד והטבות לקליטת עולים אלה.

במכתבים ארוכים שהפיץ ברזילי בין חברי הממשלה וחברי הנהלת הסוכנות, הוא הסביר את הבעייתיות של העלייה מפולין, ותבע לזרז את תהליך העלייה ולהעדיפו, ואף הזהיר מפני התמהמהות בהבאת העולים . הוא דיבר על 'החרדה לגורל ההישג הגדול שנפל בחלקנו בשבועות האחרונים על-ידי פתיחת שערי היציאה לרווחה בפולין, לכל המבקשים לעלות לישראל', והסביר:

הנני מניח כי יהדות פולין, המונה כשבעים או שמונים אלף נפש, מתחלקת בקווים כלליים לשלושה סוגים. ראשית, מיעוט שמנוי וגמור עמו להשאר בפולין. שנית, מיעוט שמנוי וגמור עמו לעלות. שלישית, רוב גדול או קטן – הפוסח על שתי הסעיפים, ופועלות בקרבו השפעות מתרוצצות. גורל העלייה מפולין תלוי בהכרעה שתיפול בקרב הגוש הזה. זו יכולה להיות הכרעה הסטורית. ראשית, לגבי היהדות הפולנית עצמה, כי מי שלא יעלה מיד, ייתכן שלא יוכל לעלות לעולם... שנית, לגבי יהודי ארצות אחרות, כי ההיתר הכולל שניתן לעלייה על-ידי הממשלה הפולנית עשוי לשמש תקדים לגבי מדיניות מזרח אירופה שכיום העלייה אסורה בהן... ולכן מידת ניצולו של ההיתר עלולה להיות גורם מכריע בהשפעת התקדים הפולני על הנוהג שייקבע לבסוף ברומניה ובהונגריה.²¹

את שידוליו להעניק תנאי קליטה משופרים לעולי פולין מסביר ברזילי:

המכשול הרציני ביותר שנתקל בו הלך רוח [חזק של עלייה] הוא נחשל הידיעות מהארץ על המצוקה הכלכלית וחבלי הקליטה החמורים – על חוסר העבודה.
העדר השיכון, הדוחק במחנות ויוקר החיים... העיתונות הרשמית [בפולין] מנפחת ומפריזה את הידיעות האלה... היא הופכת גורם של הסתה נגד העלייה ולא מן הנמנע כי היא מעידה על כיוון כפול במדיניות הפולנית – מצד אחד להתיר את העלייה עקרונית ולהלכה, ומצד שני להביא לידי מיעוט העולים למעשה. היהודי הפשוט נתון בין הפטיש והסדן. אם לא יעלה – עלול הוא להחמיץ את השעה...
לעומת זאת, אם יעלה לאלתר, הריהו מפסיד מיד את האזרחות הפולנית ומשיבוא לארץ ויוברר לו כי קליטתו אינה אפשרית, שוב לא יוכל לחזור... להדי קליטתן של השיירות הראשונות [תהיה] השפעה מכרעת על ממדיה הכוללים. התוצאות המרחיקות של ההכרעה הזאת, שעומדת בפניה היהדות הפולנית, מחייבות את ממשלת ישראל ואת הסוכנות היהודית לשקול היטב אם אין לנקוט לגבי עולים מפולין שיטות מיוחדות של טיפול וקליטה, שיחישו את תהליך התערותם בארץ, וימנעו מהם סבל, אכזבות ומשברים, אשר היו מנת חלקה של העלייה מצפון אפריקה.²²

דבריו של ברזילי נסבו על השמועות שהגיעו מהארץ על 100,000 עולים המצטופפים במחנות, באוהלים ובפחונים, בתנאי חיים בלתי נסבלים, ולפיכך ביקש במפגיע 'אפליה לטובת עולי פולין' במהלך הקליטה, לאור 'הברירה שלפנינו נראית כה גורלית'. ברזילי הציע לקיים דיון דחוף בשאלה זו בישיבת הממשלה והנהלת הסוכנות.

פריבילגיות לעולי פולין

הוויכוח על יהודי פולין לא נסוב על עצם הצורך בהעלאתם, אלא על מתן פריבילגיות מיוחדות לקליטתם ואפלייתם לטובה. דברי ברזילי נגעו ללבם של חברי הנהלת הסוכנות יוצאי פולין, שהזדהו עם הנאמר והצדיקו את האפליה לטובה.²³ יצחק רפאל, ראש מחלקת העלייה, סיפר בגאווה על מוצאו מפולין; לא היה פרקליט טוב מגרינבוים ליהודי פולין.

מי שהיה מנהיגה לפני השואה ונציגה בסיים הפולני, כהונתו כגזבר הסוכנות נתנה יתר משקל לעמדתו.²⁴ גם חברים אחרים, ביניהם ב' לוקר, יושב-ראש הנהלת הסוכנות, הצדיקו את מתן ההעדפות לעולי פולין; דובקין אמר חד-משמעית: 'עלינו לתת לעלייה זו פריבילגיות, ואינני פוחד ממלה זו'.²⁵

אחדים מהנוכחים באותה ישיבה התנגדו לאפליה המוצעת, בטענם כי הדבר ייצור רושם קשה בקרב עולים מארצות אחרות. אשכול הזהיר: 'אם מקיימים מחנות עם אוכלוסיה של מאה אלף איש, ופתאום ניתן פריבילגיה לאשכנזים, לא קשה לתאר את הצעקה שתקום: "לשכנז יש הכל" '. צבי הרמן הוסיף: 'אני חושש שאיש מאיתנו לא ישאר בחיים... כלום אתם מתארים לעצמכם מה פירוש הדבר שעשרים אלף איש יקבלו סידור מיוחד?'²⁶ כבנושאים רגישים אחרים, הוחלט גם בנושא זה להקים ועדה לבדיקת העניין, אך הוויכוח נמשך במשך החודשים הבאים בישיבות נוספות של ההנהלה הציונית; בדיונים אלה היה דוברם הראשי של יהודי פולין יצחק גרינבוים.²⁷

גם כאשר חדל גרינבוים לכהן כגזבר הסוכנות, הוא פעל למען הטבת תנאי הקליטה לעולי פולין, וניסה לשכנע את כל הנוגעים בדבר בצורך לעשות 'מאמץ יוצא מהכלל כדי להקל על האנשים האלה את קליטתם'. יצחק רפאל הסביר גם הוא, כי 'עולי פולין אינם דומים לעולי הארצות האחרות... בתוכם נמצאים בעלי מקצוע הדרושים למשק, דבר זה יביא ברכה גם לכלכלת הארץ', והעדפתם נראתה בעיניו הוגנת: 'עולי הארצות האחרות שבאים היום בתביעות, זמן רב לא רצו לעלות ודחו את עלייתם. משום כך אין לנו התחייבות כזאת כלפיהם. בו בזמן שיהודי פולין לא יכלו לעלות מפני שלא היתה להם אפשרות'. בדבריו רמז רפאל לאנשי המחנות בגרמניה שלא הזדרזו לעלות, ובאו בתביעות שונות לסוכנות לגבי תנאי הקליטה; נימוקו הנוסף – 'יהודי פולין באים מתנאי חיים טובים. בשבילם חיי המחנה הרבה יותר קשים מאשר בשביל יהודי תימן, שעצם המחנה בשבילם – הצלה'.²⁸

'שדולת' עולי פולין ניסתה לשכנע גם את בן-גוריון, יליד פולין אף הוא, להצטרף להעדפתם. בן-גוריון דחה דרישה זו ואת נימוקיה. ביומנו כתב: 'נתעוררה שאלת העלייה מפולין. קשיי הקליטה יפחידו רבים, והוצעה הצעה לעשות סידורים מיוחדים לעולי פולין. זה לא ייתכן. אולם יש לברר מחדש באופן יסודי קליטת העלייה, ולתכנן ולבצע מפעלי פיתוח גדולים'.²⁹

שאלת הפריבילגיות לא ירדה מן הפרק, וחזרה ועלתה בדיונים בהנהלה הציונית. באחת הישיבות, שבהן תואר סבלם הרב של העולים במחנות האוהלים בימי החורף הקשה והשלכות מציאות זו על המשך העלייה מפולין – נטה בן-גוריון להשתכנע להעדפת העולים מפולין; אך למחרת התעשת, ומיהר לכתוב לגרינבוים:

הגעתי למסקנה שזהו משגה. אסור לעשות כל הפלייה בין עולה לעולה, ואין שום יסוד להעניק לעולי פולין יתרון כל שהוא. מי שלא ירצה לבוא – אל יבוא. העולה ארצה אינו עושה חסד לעם ישראל, ואסור לנו להוציא על עולה אחד מה שאפשר להוציא על שני עולים. העדפת סוג עולים מוכרחת להכניס דמורליזציה בקרב המועדפים גופם.³⁰

גרינבוים לא הירפה ממאמציו להצלת שרידי יהדות פולין, לעלייתם ולקליטתם. הוא טען כי גורלה של העלייה מפולין עלול להיות דומה לגורל העלייה מצ'כוסלובקיה, 'שהופרעה ואף נפסקה לזמן [מה] בגלל מכתבים מלאים תלונות מרות על התנאים ששררו בקליטת העולים בתקופה הראשונה.

רבים מהנרשמים לעלייה חזרו בהם ונשארו במקומותיהם'. עקב לחציו הבלתי פוסקים, החליטה הנהלת הסוכנות להטיל על גרינבוים להקים ועדה מיוחדת לשם טיפול בעלייה מפולין. בוועדה זו השתתפו נציגי התאחדות עולי פולין וחברי ארגונים ועסקנים מעל המפלגות הקשורים לעולי פולין. הוועדה בחרה בנשיאות ובמועצה: יו"ר הנשיאות נבחר י' גרינבוים, ובמועצה היו כארבעים חברים, ביניהם פעילים מרכזיים בסוכנות, במפלגות השונות בהסתדרות ובארגונים שונים.³¹

בנובמבר 1949 יצאה הקבוצה הראשונה של העולים מפולין. תחילה התירו ליוצאים לקחת עמהם את מטלטליהם ללא הגבלה, אולם לאחר מכן הנהיגו הפולנים הגבלות על גודל המטען ועל סכום הכסף שהותר להוציא (15 דולר לנפש) – כעבור זמן בוטלה גם זכות זו, ובמקומה הורשו העולים לקנות סחורות ומצרכים על-פי רשימה מיוחדת שקבעה הממשלה. הגם שהתירו את העלייה, התייחסו אליה שלטונות פולין באורח דו-משמעי: הם ניהלו תעמולה ארסית נגדה כדי להניא את העולים בכוח מעלייתם. על אף זאת נרשמו כ-40,000 יהודים לעלייה. מתוך אלה מנעו השלטונות את יציאתם של אלפיים, בייחוד בעלי מקצוע שנבע כי הם דרושים למשק, כגון רופאים ופקידים. ממשלת פולין הודיעה כי ההיתר ליציאה מוגבל לשנה, עד ספטמבר 1950.

מדצמבר 1949 התנהלה העלייה מפולין בצורה סדירה, אם כי בממדים קטנים מאלה שצפה ברזילי. את העלייה ארגנה צירות ישראל בוורשה בשיתוף פעולה עם חברת הנסיעות הממשלתית 'אורביס'. לפי הנחיות ממשלת פולין, נעשתה הפעולה בצנעה, בלא פרסום. שיירות העולים יצאו ברכבות לעבר איטליה, מדי שבוע בשבוע שתיים או שלוש רכבות, ובהן 500 עד 700 נוסעים בכל שיירה. העולים הורדו בנמלי ההפלגה בארי או ונציה שבאיטליה, ומשם הוסעו ארצה באוניות ישראליות. כאשר נוצר לחץ גדול יותר, ארגנו הפלגות ישירות מנמל גדיניה בפולין לחיפה – אך אלה היו בודדות ויוצאות דופן – באונייה 'פרוטיאה' הפולנית (לפי דרישת הפולנים) ובאונייה 'ארצה' של צים.³²

המועצה האמורה למען קליטת יהודי פולין ביקשה לערוך מגבית מיוחדת בארצות-הברית, אולם יו"ר הנהלת הסוכנות, ברל לוקר, התנגד לכך בתוקף. הוא טען שמגבית מעין זו תפתח פתח לעריכת מגביות של יוצאי ארצות נוספות – רומניה, הונגריה ואחרות – והדבר ייצור אנדרלמוסיה במגביות. יתר על כן, שאל, אם יוצאי פולין בארצות-הברית יתמכו בבני ארצם העולים לארץ, וכך הלאה, 'מה יהא על יהודי מרוקו ותימן?' גרינבוים לא הירפה, והוא מצא נתיבים אחרים לפעולתו: הוא הצליח להשיג הלוואות ומענקים ממקורות שונים, כספים שהפנה לשיפור המגורים של עולי פולין וסיוע לרכישת דירות בידם.³³

במחצית השנייה של 1950 התגבר מספר היוצאים מפולין, אך עד תום המועד, ספטמבר 1950, עלו רק כמחצית מהמבקשים לצאת. ממשלת פולין נעתרה ללחצים של ישראל והסכימה לדחות את תום היציאה עד לסוף פברואר 1951. בחודשים אלה עלו מדי חודש בחודשו כשלושת אלפים איש. בסך הכול הגיעו מפולין מדצמבר 1949 עד מארס 1951 28,000 עולים.³⁴כאשר פג המועד ליציאה, לא הורשו המשתהים לצאת, והצירות בפולין דיווחה על 20,000 איש שעלייתם נמנעה.³⁵

פתיחת שערים ודילמות

נוכח קשיי הקליטה ניצבו הממשלה והסוכנות בין שתי דילמות: האטה כללית של העלייה, או העדפת העלייה מגולה זו על אחרת. תופעה זו חזרה ונשנתה בשנת 1950, עם פתיחת שערי עיראק ורומניה בעת ובעונה אחת. מחנות העולים כבר היו מוצפים ברבבות אנשים, חסרי משאבים ואמצעים יסודיים לקליטת הבאים, וההתלבטויות כיצד להכריע היו רבות. הנפתולים והסיבוכים הרבים שנכרכו בעלייה מכל אחת מהארצות עוד הכבידו על מקבלי ההחלטות.

הערות
21. ברזילי לשר החוץ, 19 בספטמבר 1949, דברי הכנסת, ג, עמ' 1.
22. שם, שם.
23. הנהלת הסוכנות, 6 באוקטובר 1949; 8 בנובמבר 1949, אצ"מ,
100/60S.24. הנהלת הסוכנות, 4 באוקטובר 1949, שם.
25. שם, שם, 9 באוקטובר 1949.
26. שם,שם.
27. שם, 26 בדצמבר 1949; 27 במארס 1950.
28. שם, שם.
29. יומן בן-גוריון, 20 בספטמבר 1949, אב"ג.
30. בן-גוריון לגרינבוים, 28 במארס 1950, גנזך, ג/5556.
31. דו"ח על פעולות הוועדה לענייני עלייה מפולין, אצ"מ, 362/XII.
32. דו"ח מחלקת העלייה לקונגרס הציוני הכ"ג, אב תשי"א, עמ' 198.
33. לעיל, הערה 31.
34. שם.
35. הקונגרס הציוני הכ"ג, עמ' 198.